החיים בפקק: כך הפכה ישראל לאחת המדינות הפקוקות ביותר בעולם

במשפחת יהוד משכונת גליל ים בהרצליה כל יום מתחיל במרתון. היציאה של אם המשפחה אושרי טולדנו לעבודה בתל אביב היא בשעה 07:45 ואז מתחיל המסע הגדול בפקקים. "אנחנו הכי קרובים שיש לתל אביב, אבל הכי רחוקים שיש", אמרה אושרי בייאוש. "זה להיות כמו רובוט בבוקר, כדי לא לאחר. כי אם מאחרים נכנסים לפקקים הגדולים יותר".

במרחק של יותר מ-70 קילומטרים דרומה, טליה משניות מקריית מלאכי, מתעוררת ב-05:30 ומתחילה את הסידורים. "הכול לפי לוח זמנים צפוף. אם לא עומדים בזמנים, כל חמש דקות עכשיו זה עוד חצי שעה אחר כך בדרכים", העידה טליה.

גם אושרי וגם טליה מבזבזות ביום כ-3 שעות בפקקים. ברגע ששתי הגיבורות שלנו מתחילות את הוויה דולורוזה היומית שלהן, גם בשאר המדינה כולם כבר בתוך הפקקים, שמהם כנראה כבר אי אפשר לחמוק. בבוקר, בצהריים, בכל ערב ועם העבודות, גם בלילה כבר אי אפשר לנסוע חלק.

בהרבה שכונות בישראל הפקקים הם לא בעיה נקודתית אלא כשל תכנוני מתמשך. שכונות חדשות, כמו שראינו בגבעת אולגה ובפתח תקווה, נבנות בלי פתרונות תחבורתיים וחלום הדירה החדשה התנפץ בפקק.

נתוני הרכבים בישראל

• על כבישי מדינת ישראל נוסעים 4.2 מיליון רכבים.
• כ-25% מהמשפחות מחזיקות שני רכבים ומעלה.
• בעשירונים העליונים מדובר על כל משפחה שנייה.
• ב-2002 הנתון עמד על 14% מהמשפחות שמחזיקות בשני רכבים ומעלה.

יעל שכטר-סיטמן, אחראית תחום תחבורה ציבורית בלובי 99, סבורה שמדובר בהזנחה של עשרות שנים: "למרות שרמת הצפיפות בישראל גבוהה משמעותית ביחס למדינות ה-OECD, אנחנו הרחק-הרחק מאחור. אנחנו נמצאים בפער של כ-350 מיליארד שקלים בהשקעה בתשתיות תחבורה ציבורית לעומת המדינות המתקדמות, שזה פער שייקח לנו 30-20 שנה להדביק, שנים שבהם נעמוד כנראה בפקקים".

שכטר סיטמן הסבירה: "גידול האוכלוסייה בישראל בשנים האחרונות בממוצע הוא פי 4 ממדינות ה-OECD. ואם נסתכל על מה שקרה פה ב-50 שנה, אז שטח הכבישים גדל פי 3, אבל מספר כלי הרכב גדל פי 12. אז לפי המספרים האלה והנתונים האלה, ביחד עם רמת הפקקים, אנחנו יותר קרובים למדינת עולם שלישי".

מצב הפקקים בגוש דן

• תושבי המטרופולין הגדול בישראל מבלים 98 שעות בשנה בפקקים, מדובר ב-4 ימי עבודה בפקק.
• העלות השנתית למשק מוערכת בכ-49 מיליארד שקל בשנה.

בנתיבי איילון, אחד מצירי התנועה המרכזיים בישראל, התנועה בעיקר לא זורמת. משעות הבוקר בקטע העמוס, בין חולון למחלף השלום, המהירות הממוצעת היא בסך הכול 30 קמ"ש. בשעות אחר הצהריים המהירות יורדת ל-24 קמ"ש. בכיוון ההפוך מגלילות לדרום התמונה מעט טובה יותר אבל לא בהרבה - בשעות הבוקר הממוצע הוא 46 קמ"ש.

ד"ר ליאת ברזילי-יוסף, מומחית ברפואה ואנדוקרינולוגיה, הסבירה שהנתונים האלה משפיעים גם על הבריאות שלנו: "פקקים, שזה בעצם כמו ישיבה ממושכת, ההשפעה העיקרית זה ההשפעה שהיא מעלה לנו סיכון למחלות לב וכלי דם, עלייה במשקל. אנחנו בעצם יושבנים בפקקים, לא זזים, לא עושים פעילות. אנחנו מפסידים פעמיים, גם תקועים הרבה זמן בישיבה שזה דבר שמקצר חיים, וגם אנחנו לא עושים פעילות גופנית בזמן הזה".

גם הבריאות הנפשית שלנו נפגעת מהפקקים. ד"ר ברזילי יוסף הסבירה: "לשבת בפקק ולהיות על הכביש, זה יוצר המון מתח. צריך להיות כל הזמן ערני למי חותך אותך מהצד, וזה כמובן נמשך משך זמן ממושך, אז יש לנו כן עלייה בהרבה הורמונים שקשורים לסטרס, קורטיזול, אדרנלין, הרבה אמוציות".

פרופ' איל יניב מאוניברסיטת בר אילן הוא ראש המרכז לערים חכמות. הוא הסביר מה לדעתו צריכה המדינה לעשות: "אנחנו צריכים לשלב ביחד פתרונות של מדיניות, פתרונות של תכנון וטכנולוגיה. בסופו של דבר, כדי לפתור את בעיית הגודש, צריך שיהיו פחות כלי רכב על הכבישים, צריך שיהיה יותר נוח להגיע ממקום למקום לא ברכב פרטי והדבר הזה צריך להגיע דרך הרבה מאוד זוויות".

הפתרונות הטכנולוגיים שעשויים לפתור את בעיית הפקקים

בנתיבי ישראל פיתחו לאחרונה את "הרמזור החכם", כזה שאולי יזרז את הדרך שלנו. לכל רמזור מצלמה שמשדרת את הנתונים בלייב, ובעזרת הבינה המלאכותית, מאריכים משמעותית את הרמזור הירוק לנתיב שבו מתחיל להיווצר פקק.

איתן זילברשטיין, מנהל מחלקת הטכנולוגיה בנתיבי ישראל, הסביר כיצד יעבדו הרמזורים האדפטיביים: "ברגע שאני רואה שכיוונים ריקים לגמרי, אין שום סיבה שהם יקבלו את הרמזור הירוק ואנחנו נעביר מהר יותר למי שצריך, וככה נוכל לתעדף את התנועות בהתאם לצורך. זה לא השאלה של האם אני צריך, אלא מי צריך יותר".

יש מי שמאמינים שהפתרון האולטימטיבי הוא הרכב האוטונומי, שמיועד לנסיעה שיתופית, מה שיוביל להורדה של מספר המכוניות בכבישים, ועל הדרך, גם את מספר התאונות.

פרופ' יניב הסביר: "עם הזמן ועם ההתנסות, אז אנחנו נראה יותר ויותר אנשים שייתנו את האמון שלהם ברכב אוטונומי שאמור להיות הרבה יותר בטוח מרכב שנהוג בידי בני אדם".

אם נודה על האמת, אנחנו התרגלנו ונרמלנו את הפקקים לתוך החיים שלנו. הרי כשכביש מהיר נוסע במהירות של רחוב שכונתי, ברור שהבעיה היא לא הנהגים, אלא הדרך שבה המדינה מתכננת את עצמה.