ביירון בישראל: מה היקף הנזק הכלכלי הצפוי?

סערת "ביירון" נכנסת ליומה השלישי והקריטי, וברשויות המקומיות מנסים להבין אם הפעם התרחיש המפחיד יהפוך למציאות. הסערה, שכבר טלטלה את יוון והביאה לשם רחובות שהפכו לנהרות ונזקים של מיליארדים, עומדת למבחן הישראלי. אחרי "כרמל" שלא ממש הגיעה, הפעם, התחזיות לשלושה ימים כמעט רצופים של גשמים כבדים, מעל מאה מילימטרים בחלקים גדולים של החוף והמרכז -מראות על סיכון ממשי להצפות עירוניות ולשיטפונות בנחלי המזרח והדרום. בתוך הדרמה המטאורולוגית הזו מסתתרת שאלה אחת מאוד יבשה : כמה כסף זה יעלה לכלכלה הישראלית, ומי ישלם את החשבון.

מיכל גרוסמן, כלכלנית סביבה ומנהלת תחום אקלים וקיימות בחברת DHV , טוענת שאין למדינה באמת מושג מה נזקי הסופות בעשורים האחרונים מכיוון שאין מסד נתונים מסודר, אבל אם בודקים את נזקי תביעות הביטוח מהעשור האחרון, בין השנים 2010 ל 2018, הסכום הגיע ל כ 3.1 מיליארד שקלים, כלומר כ 350 מיליון שקלים בשנה רק לנזקים שהיו מכוסים פוליסה.

"צריך להבין שרק חלק מהרכוש הפרטי בישראל מבוטח מפני נזקי הצפה, לעיתים שני שלישים ולעיתים מעט יותר", מדגישה גרוסמן, "וכשמוסיפים לזה נזקים לתשתיות, לכבישים, לקווי חשמל, למערכות הביוב ולשירותי החירום ותגלו שהתמונה האמיתית כפולה כמעט". ואכן, ההערכות המקצועיות מדברות על כ 5.5 מיליארד שקלים נזקי שיטפונות בין 2010 ל 2018, בממוצע כ 613 מיליון שקלים בשנה, כשהמגמה ברורה כלפי מעלה.

סופות חורף גדולות בשנת 2020 לבדן יצרו תביעות ביטוח בהיקף מוערך של כ 1.5 מיליארד שקלים, כולל הנזקים לנהריה שהגיעו לסביבות 114 מיליון שקלים, נזקים למאות מיליוני שקלים בבסיס חצור ועוד כיסים של נזק ברחבי הארץ.

מאחורי הסכומים הללו מסתתרת רשימה ארוכה ומוכרת היטב למי שחווה כבר כמה חורפים עירוניים בישראל. קודם כל יש את הנזק הישיר לתשתיות ולרכוש: כבישים מוצפים, רכבות שנעצרות, מחלפים, מחסנים, חניונים תת קרקעיים, שטחי מסחר ודירות קומת קרקע שנסגרים לימים. מערכות חשמל, ביוב וניקוז עובדות על הקצה ומכל תקלה נולדות שרשראות של נזקים נוספים. בקווי החזית של הסופה נמצאים גם בעלי העסקים הקטנים במרכזי הערים שמתעוררים בבוקר לגלות שחצי מהמלאי שלהם צף על פני מים עכורים, ונהגים שמגלים שהרכב שהשאירו אמש ליד הבית הפך ל"טוטאל לוס".

מיד אחר כך מגיעים הנזקים העקיפים לפעילות הכלכלית: אובדן ימי עבודה כשכבישים חסומים ובתי ספר נסגרים, שיבוש של תחבורה ציבורית ותנועת מטענים לנמלים ולמרכזים לוגיסטיים, פגיעה בשרשראות אספקה שמיתרגמת למדפים ריקים ולייצור שעוצר באמצע משמרת. "במשק מודרני שבו הכול מחובר בזמן אמת, כל יום של שיבוש כזה נרשם בספרים של חברות רבות", אומרת גרוסמן. "יש עסקים שחיים על תזרים יומי, והצפה אחת יכולה למוטט אותם".

מה יקרה אם איילון יוצף?

הערכות שבוצעו לחברות תחבורה לגבי שיטפון אפשרי באזור נחל איילון באירוע משמעותי מציירות תרחיש של מאות מיליוני שקלים מנזק ישיר לרכוש ומנזק עקיף לשיתוק צירי תחבורה מרכזיים ולפגיעה בתפקוד המשק כולו. "כשחושבים על נתיבי איילון סגורים, לא חושבים רק על פקק", מסבירה גרוסמן, "חושבים על ימי עבודה אבודים, הובלות שלא מגיעות, ייצוא שמתעכב, תורים בחדרי מיון והערכות חדשות של סיכון מצד חברות הביטוח".

בנקודה הזו נכנסות לתמונה חברות הביטוח, שבשנים האחרונות הפכו לברומטר נוסף לשינוי האקלימי. נזקי טבע מבוטחים זינקו, וגובה התביעה הממוצעת מנזקי הצפה עלה בעשרות אחוזים בתוך שנים ספורות.

מי שמחזיק ביטוח דירה מקיף משלם כיום בין כמה מאות לארבעת אלפים שקלים בשנה עבור כיסוי נזקי טבע, והערכות בענף מדברות על התייקרויות של כעשרים אחוזים לפוליסות של דירות בקומת קרקע ובתים פרטיים באזורים מועדים. "חברות הביטוח מסתכלות על הגרפים ורואות את אותו הדבר שאנחנו רואים בשטח", אומרת גרוסמן, "שיטפונות קיצוניים בתדירות גבוהה יותר, וכמות גדולה של תביעות בדרגות חומרה שהיה נהוג לייחס פעם לאירוע של אחת לכמה עשרות שנים".

גובה התביעה הממוצעת של הנפגעים מהצפות זינק ב־50% בתוך שנתיים, מכ־23 אלף שקל ב-2018 לכ-35 אלף שקל, ועל רקע זאת צפויה העלייה במחיר הפרמיות. נכון להיום, ביטוח מפני נזקי טבע עולה בין 600- 4,000 שקל, בהתאם לסוג המבנה ואופי הכיסוי, ובענף מעריכים כי הפוליסה של דירות בקומת קרקע ובתים פרטיים עלולה להתייקר בכ־20%.

במקרים שבהם חברות הביטוח משפות את המבוטחים, הן לא תמיד נשארות עם העלות לבדן. הן מגישות תביעות שיבוב נגד גופים ציבוריים שלדעתן התרשלו בתחזוקה ולא עמדו בחובת ההגנה על התושבים, החל ברשויות מקומיות, דרך רשויות ניקוז ועד משרדי ממשלה. במקרים שבהם מוכח כי מדובר באירוע שהמדינה הייתה חייבת להיערך אליו על פי התקנים, הנזק "מגולגל" חזרה אל הכיס הציבורי.

גם רשויות הניקוז והנחלים אינן חסינות מן התהליך הזה. הן עצמן מבוטחות מול חברות הביטוח, אך העלייה במספר ובגודל התביעות נגדן הביאה בשנים האחרונות לעלייה משמעותית בפרמיות. חלק מהרשויות כבר העדיפו לוותר על ביטוח ולשאת בעצמן בסיכון, בין היתר משום שהעלות השנתית הפכה לכל כך גבוהה שהיא אוכלת חלק ניכר מהתקציב שממנו אמורים לממן פתרונות ניקוז ומניעת נזקים. "זה מצב אבסורדי שבו במקום להקטין את הסיכון, אנחנו משלמים יותר על הביטוח ופחות על התשתית", מתארת גרוסמן. "ואז, כשהסופה מגיעה, האזרחים מגלים שהרחוב שלהם שוב הופך לנחל".

במקביל בתי המשפט משרטטים שוב ושוב את גבול האחריות ומבהירים לרשויות כי לא כל גשם הוא "כוח עליון". הצפות חורף, במיוחד במקומות שבהם יש בעיות ניקוז חוזרות, נחשבות כבר שנים תופעה שהיה צריך לצפות ולהיערך אליה. המשמעות הכלכלית פשוטה: מי שלא מתכנן ומשקיע מראש, משלם יותר אחר כך בפיצויים.

עיקר הפגיעה: המגזר החקלאי

אל התמונה הזו צריך להוסיף את המגזר החקלאי, שנמצא תמיד בחזית פגעי מזג האוויר. הצפת שדות, פגיעה ביבולים, סחף קרקע ופגיעה פיזית בחממות ובמתקני השקיה מתורגמים לעשרות אלפי שקלים לדונם בהתאם לסוג הגידול.

במסגרת עבודה שנעשתה עבור משרד החקלאות, בחנה גרוסמן את גובה נזקי השיטפונות, והמסקנה הייתה ברורה: נזקים של אלפי שקלים למטר רבוע לשימושי מגורים ותעשייה, ועשרות אלפי שקלים לדונם לחלק מהשימושים החקלאיים. ככל שעומק ההצפה גדול יותר, השימוש הקרקעי אינטנסיבי ורגיש יותר, ולעיתים גם ככל שמשך ההצפה ארוך יותר, ערך הנזק עולה בהתאם.

במקביל נצבר גם המחיר הבריאותי והבטיחותי של הסערה: פגיעות בנפש, תאונות דרכים בשטחים מוצפים, עומס על שירותי רפואה והצלה, ועלויות חירום של הפעלת מוקדים, צוותים וציוד כבד. וכל זה עוד לפני שפתחנו את הקובץ שנקרא "עלות תקציבית ואקטוארית": תשלומי הביטוח, העלאות הפרמיות והפיצויים הממשלתיים.

כמות הגשם שיורדת בארץ לא השתנתה לאורך השנים

אבל איך בכלל סערה כמו ביירון הופכת מהידיעה בתחזית לכותרת על הצפות? לדבריה של גרוסמן, במרחב העירוני יש מנעד רחב של כשלים שמחכים לגשם הבא. החל מאירוע גשם מקומי וקיצוני המכונה שבר ענן, דרך כשל נקודתי של מערכת ניקוז שלא נוקתה בזמן, דרך מערכות שכונתיות שמקבלות בבת אחת את כל הנגר שנאגר במעלה הזרם ועד תשתיות ניקוז עירוניות שלא תוכננו לכמויות הגשם הנוכחיות ולא מסוגלות עוד לנקז את המים בקצב שבו הם יורדים. תוסיפו לזה עלים, פסולת ואבק שסותמים קולטני ניקוז, שיפועים לא מתוכננים, חניונים תת קרקעיים נמוכים מדי ורשת ביוב שלא מופרדת היטב מתעלות הניקוז, וקיבלתם את מתכון להצפה. "בכל אירוע גדול מגלים מחדש את אותם ליקויים", היא אומרת, "אבל ההקשר האקלימי הופך את זה לבעיה מערכתית ולא לסדרת תקלות מקומיות".

הסיבה לכך נעוצה בין היתר בשינוי העמוק שמתרחש במשטר הגשמים עצמו. מחקרים שניתחו את הנתונים בישראל בין שנות השבעים ועד העשור האחרון מצאו כי כמות הגשם השנתית הכוללת כמעט לא השתנתה, אבל מספר ימי הגשם ירד. זה אומר שיותר מים נופלים בפחות ימים, ובעוצמה גבוהה יותר.

המסקנה היא חורף קצר יותר, עם אירועים אינטנסיביים שבהם כמויות משקעים גדולות יורדות ביממה או אפילו בשעות ספורות. המגמה הזו מוצאת ביטוי גם בדוחות הרשמיים של השירות המטאורולוגי, והיא בולטת במיוחד בסופות האחרונות שמגיעות מיוון וקפריסין לכיוון מזרח עם 100 עד 200 מילימטרים של גשם במישור החוף, לעיתים בתוך ימים בודדים. אם פעם 100 מילימטרים היו פזורים על פני חודש, היום הם יכולים לרדת בתוך לילה אחד. המשמעות היא שגם עיר מתוכננת ממוצעת יכולה להתמודד אולי עם שלושים מילימטרים ביממה. מעבר לזה היא תתחיל "לטבוע".

אל שינוי האקלים מתווספת המציאות הישראלית של פיתוח מואץ וצפיפות גוברת. בנייה חדשה, סלילת כבישים, שטחי מסחר ומגרשי חניה מגדילים את שטחי הקרקע האטומים שמונעים ממי הגשם לחלחל לקרקע. "אנחנו סוגרים יותר ויותר אדמה בבטון ואספלט", מבהירה גרוסמן. "התוצאה היא יותר מים שפשוט מחפשים את המקום הנמוך הבא, שהוא בדרך כלל רחוב, חניון או בית". הפיתוח המואץ מגדיל גם את הפגיעות הכלכלית: יותר רכוש פרטי ועסקי נמצא היום באזורים רגישים להצפות, ולכן כל אירוע כזה מייצר נזק גבוה יותר מאירוע דומה לפני עשרים שנה. כשמוסיפים לכך את עליית פני הים ואת הצורך לעמוד ביעדי פיתוח שאפתניים כמו התוכניות האסטרטגיות ל 2040, המערכת כולה הופכת, כפי שמגדירים זאת אנשי המקצוע, ל"כאוטית" יותר.

מתי נפסיק לשלם כל כך הרבה כסף אחרי כל מערכת גשם?

גרוסמן מדגישה שהשאלה הכלכלית הגדולה היא לא כמה נשלם על הנזקים, אלא כמה נהיה מוכנים להשקיע מראש כדי לצמצמם. ברמת המדינה ורשויות הניקוז והנחלים מדובר בתוכנית השקעות רחבת היקף, שמוערכת בכשישה מיליארד שקלים בפרויקטי ניקוז וניהול נגר גדולים ברחבי הארץ – מגוש דן ומפרץ חיפה ועד אזור השרון והעמקים. "זה נשמע כמו מספר עצום, אבל צריך להשוות אותו למיליארדים שאנחנו כבר מפסידים מנזקי הצפות", היא אומרת.

ברמת הרשות המקומית החשבון נעשה אפילו מוחשי יותר. לדבריה, רשויות שפספסו בעבר שיטפונות גדולים יודעות כבר שהעלויות יכולות להצטבר במהירות: ניקוי ושיקום רחובות, פיצוי לעסקים, עבודות חירום בתשתיות מים וחשמל, ואובדן הכנסות מארנונה בעקבות עסקים שנפגעו.

הפתרון שמציעה גרוסמן הוא להשלים תוכניות ניקוז וניהול נגר עירוניות מפורטות, שיהוו בסיס לגביית היטלי ניקוז מצד אחד ומפת דרכים להשקעות חכמות מצד שני. תוכניות כאלה מאפשרות מיפוי שטחי השהייה, בריכות ויסות ותאי חלחול שיכולים להגן על הרשות ולצמצם הצפות, לצד סנכרון הדוק עם רשויות הניקוז והנחלים במעלה הזרם.

בנוסף, רשויות מתבקשות להכין תוכניות היערכות לשינוי אקלים שכוללות לא רק עבודות הנדסיות אלא גם שיפור מוכנות החירום: נהלים, תרגולים, ציוד, מערכי התרעה לתושבים ותיאום עם כוחות הצלה. "בסופו של דבר, ניהול נכון של מי הגשם יכול להפוך אותם ממפגע למשאב", מדגישה גרוסמן. "אם נדע לאגור, להחדיר ולמחזר אותם, נרוויח גם פחות הצפות וגם יותר ביטחון מים".

לבסוף מגיע תורו של הציבור, זה שנמצא עכשיו בבית ומסתכל בדאגה על הסרטונים ברשת. ברמת הפרט אין דרך לעצור את ביירון, אבל יש לא מעט דברים שאפשר לעשות כדי לצמצם את הנזק. גרוסמן ממליצה קודם כל לשמור על קור רוח ולהקשיב להנחיות הרשויות המקומיות ולאזהרות מהגעה לנחלים ושיטפונות. בעלי דירות ועסקים בקומות קרקע ובבתים פרטיים באזורים מועדים צריכים לבדוק היטב את פוליסות הביטוח שלהם, לוודא שהכיסוי כולל נזקי סערה ושיטפון, ולתעד כל נזק שמתגלה באמצעות צילומים והודעות מיידיות לחברת הביטוח. תחזוקה בסיסית של המרפסת וחלונות הבית, סילוק חפצים רופפים מהגג ומהמעקה ואיטום נקודות חדירה מוכרות יכולים לעשות את ההבדל בין לילה של דאגה לבין בוקר של טפסים ושמאים.

"המסר המרכזי הוא שאנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו להתייחס יותר לאירועי גשם כאלה כאירוע מקרי", מסכמת גרוסמן. "ביירון אולי תחלוף בסוף השבוע, אבל הכלכלה הישראלית תמשיך לחיות עם ההשלכות של כל סופה כזו. השאלה היא אם נמשיך לספור נזקים בדיעבד, או שנבחר סוף סוף להשקיע ברצינות במניעה".