יותר מ-4,000 שקל בשנה: הסכום העצום שמשפחה ישראלית זורקת לפח
משק בית ישראלי ממוצע זורק לזבל מזון בשווי של יותר מחודש וחצי קניות, לפי הדוח השנתי של לקט ישראל • בשנה שעברה זרקה ישראל לפח מזון בשווי של יותר מ-26 מיליארד שקל - פי שניים מתקציב הרווחה כולו • הסיבה העיקרית לכך שמשקי הבית זורקים מזון: תכנון לקוי ומוצרים שפג תוקפם • בעשור האחרון זינק ב-45% שווי מוצרי המזון שזרקנו לפח
בכל פעם שמשק בית ישראלי ממוצע זורק מזון לפח, הוא למעשה משליך כ-4,500 שקל בשנה - שווה ערך ליותר מחודש וחצי של קניית מזון. גם בקרב מי שאומרים שהם קונים רק את מה שהם מעריכים שבאמת יאכלו, שלושה מבין כל ארבעה מודים שהם עדיין זורקים מזון לפח.
הנתונים האלו הם קצה הקרחון של משבר כלכלי וסביבתי שהלך והחמיר בעשור האחרון, לפי הדוח הלאומי העשירי לאובדן מזון של לקט ישראל, חברת הייעוץ BDO, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות שמתפרסם היום (שלישי).
לפי הדוח, התמונה הכוללת מדאיגה עוד יותר: ב-2024 זרקה ישראל 2.6 מיליון טון מזון בשווי של 26.2 מיליארד שקל - סכום השווה לכמעט פי שניים מהתקציב השנתי של משרד הרווחה.
מה הישראלים זורקים לפח
בעשור האחרון, בין 2015 ל-2024, התרחש מהפך בדפוסי אובדן המזון בישראל. מצד אחד, כמות המזון שכל ישראלי זורק בממוצע ירדה ב-13% - ירידה משמעותית שנובעת משיפורים טכנולוגיים באחסון מזון ומעלייה במודעות הצרכנים.
אלא שבמקביל, הגידול הדמוגרפי באותה תקופה הוביל לכך שהכמות הכוללת של המזון האבוד עלתה בפועל. התוצאה: בעוד שכל אחד מאיתנו משתדל יותר, המערכת כולה ממשיכה להתמודד עם אתגר גדול.
עלות המזון האבוד זינקה ב-45% בעשור והגיעה ל-211 מיליארד שקל מצטבר, בעיקר בגלל עליית מחירים חדה: פירות וירקות התייקרו ב-29% ושאר מוצרי המזון עלו ב-20%.
כשבוחנים מה הישראלים זרקו ב-2024 הכי הרבה, פירות וירקות מובילים ברוב גדול. על פי ממצאי הדוח, משק בית ממוצע זרק 23% מכל הפירות והירקות שהוא קנה - כמעט רבע מהסל. הסיבה נעוצה בחיי המדף הקצרים שלהם ובקושי לשמר אותם בתנאים אופטימליים.
אחריהם ברשימה הגיעו דגנים וקטניות עם 14% אובדן, בשר וביצים עם 8%, ומוצרי חלב עם 7% בלבד.
מי באמת אחראי לבזבוז?
לפי נתוני 2024, מגזרי החקלאות והצריכה הביתית מובילים את אובדן המזון במשק. מגזר החקלאות אחראי ל-969 אלף טון מזון אבוד בשווי 3.8 מיליארד שקל. משקי הבית זרקו 966 אלף טון בשווי 10 מיליארד שקל - סכום עצום שמשקף את העלות הגבוהה של מזון מעובד ומוכן לצריכה.
אחריהם מגיעה התעשייה עם 454 אלף טון, הקמעונאות וההפצה עם 445 אלף טון, והצריכה המוסדית עם 230 אלף טון.
אבל הסיפור מורכב יותר ממספרים בלבד. בחקלאות ובתעשייה רוב אובדן המזון נובע מפגמים אסתטיים קלים - עגבנייה מעט פגומה, מלפפון עקום מדי או עודפי ייצור שלא תואמים את דרישות השיווק הנוקשות.
לעומת זאת, משקי הבית זרקו מזון מסיבות אחרות לגמרי: הכנה עודפת של אוכל, מוצרים שפג תוקפם לפני שהספיקו לצרוך אותם, וקניית יתר שנובעת מרצון במגוון גדול של מוצרים בבית.
בסקטור המוסדי - מסעדות, מלונות, בתי חולים ומקומות עבודה - הבעיה העיקרית היא אי-ודאות לגבי מספר הסועדים וקושי בתכנון מדויק.
מה אפשר לעשות?
התוכנית הלאומית לנושא שפורסמה השנה מציעה מספר כיוונים לפעולה:
- שיפור סימון תאריכי תפוגה על מוצרים שייצרו הבחנה ברורה יותר בין "מסוכן לאכול" ל"אולי פחות טרי" יכול להפחית זריקה מיותרת של מזון תקין.
- תמריצים כלכליים לעסקים שתורמים מזון במקום להשמיד אותו, כולל הקלות מס.
- חינוך והסברה מגיל צעיר: נמצא שעבודה עם צעירים יכולה ליצור שינוי ארוך טווח בהרגלי צריכה.
- שימוש בטכנולוגיות חדשות כמו בינה מלאכותית לחיזוי ביקושים ולניהול מלאי חכם יותר.
לפי הדוח, שווי המזון בר-ההצלה עומד על 9.9 מיליארד שקל בשנה. הצלה של חלק מזה יכולה לספק מזון למאות אלפי משקי בית שחיים באי-ביטחון תזונתי בישראל, תוך חיסכון עצום למשק הלאומי והפחתת הנזק הסביבתי.