הטרגדיה של איטליה: התיירים הורסים את הערים האהובות

בערים הפופולריות ביותר באיטליה, זרם בלתי פוסק של תיירים יוצר משבר המשתרע הרבה מעבר לרחובות הצפופים. זוהי בעיה מורכבת אשר שוחקת באופן שיטתי את הזהות החברתית והתרבותית של מקומות אהובים בהם גם הערים נאפולי, ונציה ורומא. למעשה, הבעיה הזו מרוקנת את "החלום האיטלקי" ומחליפה אותו במכונה מחוטאת וממוסחרת, שבה פריחה כלכלית לטווח קצר גורמת נזק בלתי הפיך לטווח ארוך.

בליבו של משבר זה טמון המחסור החמור בדיור, המונע על ידי ריבוי של דירות ובתי אירוח להשכרה לטווח קצר. המספרים די מדהימים, ובנאפולי למשל, מחקר שצוטט על ידי Politico מצא כי רישומים בפלטפורמות כמו Airbnb זינקו ב-553 אחוז בין 2015 ל-2019. צמיחה זו השפיעה באופן דרמטי על שוק הדיור, כאשר שכר הדירה במרכז ההיסטורי של נאפולי הוכפל בעשור אחד, ועלה מ-550–600 אירו (1,950–2,300 שקל) ל-1,200–1,400 אירו (4,700–5,450 שקל).

>> חצויה: במדינה האירופית הפופולרית יש שני חלקים שונים לגמרי

>> "לא מפחד מאף אחד": בעל בית קפה בנאפולי הפך למקור נחמה לישראלים

>> "מלוכלכת וכאוטית": נאפולי סופגת אש מתיירים זועמים שביקרו בה

לחץ כלכלי זה הוביל לעקירה גדולה של תושבים ותיקים, וכפי שמסבירה חברת מועצת העיר קיארה קפרטי, חברה באגודת Resta Abitante, הנלחמת בעליית מחירי הדיור שנובעת מתהליך ג'נטריפיקציה: "ישנה עלייה ניכרת בפינויים". החוויה של ג'וזפה ג'יליו, תושב נאפולי, היא מקרה מושלם של מגמה זו. הוא נאלץ לעזוב את דירתו לאחר שבעל הבית שלו החליט שיהיה רווחי יותר להמיר את כל הבניין להשכרות לטווח קצר. "איבדתי הכל ובסופו של דבר נאלצתי לישון אצל חברים, ואפילו החתול שלי נגרר אחריי", מספר ג'יליו. השיטה הזו למעשה דוחפת החוצה את האנשים שמעניקים לשכונות אלו את נשמתן ואופיין הייחודיים, ומחליפה אותן באוכלוסייה חולפת שאין לה עניין אישי בעתיד הקהילה.

היתרונות הכלכליים המובטחים הם לעתים קרובות תעתוע עבור התושב הממוצע. רוב ההשכרות לטווח קצר אינן בבעלות משפחות קטנות אלא חברות גדולות או יחידים עם עשרות נכסים. כפי שמתלונן הפעיל פרנצ'סקו קליקיה, "אין חלוקה מחדש של כסף מקומי". הוא מתאר כיצד נאפולי הפכה ל"סופרמרקט עבור חברות צפון איטלקיות שמגיעות לכאן ולוקחות חלקים מהשכונות שלנו". העיר משווקת כ"תמונה אותנטית של איטליה", כאשר הרווחים זורמים צפונה או מחוץ למדינה, ונאפולי נותרת מאחור כקליפה ריקה.

סכנות חוסר האותנטיות

גם המרקם התרבותי והחברתי של ערים איטלקיות משתנה באופן מהותי. הדבר ניכר בעיקר בעליית ה"ניאו-פודיפיקציה", מונח המתאר את התפשטותן של מסעדות הומוגניות בסגנון מזון מהיר הפונות לתיירים. כפי שציין איוון אוולה, בוגר לימודי תכנון עירוני מקומי, אחד מצירי הרחוב העמוסים ביותר של נאפולי ראה את מספר העסקים הקשורים למזון מזנק מאחד ל-46 מטרים בשנת 2015 לחמישה בשנת 2023. עסקים אלה מחליפים לעתים קרובות חנויות היסטוריות וטרטוריות מסורתיות, שוחקים את התרבות הקולינרית האותנטית ויוצרים נוף של "ברים, חנויות צ'יפס, חנויות כריכים וטרטוריות זהות". התוצאה הלא מכוונת של תקנה מקומית שנועדה לרסן את הפריחה הזו הייתה ש"כעת כל פונדק קורא לעצמו אוסטריית ספרים", כפי שהסבירה קיארה קפרטי, והדגימה את הניצול הציני של התקנות המקומיות.

ייתכן שאין דוגמה טובה יותר לתיאור אובדן האותנטיות הזה מאשר פסל פולצ'ינלה בנאפולי. פסל מודרני זה, שהוקם בשנות ה-2010, זכה להתעלמות מצד המקומיים עד שמשפיענים בדה סיפור רקע פולקלורי על שפשוף אפו למזל טוב. כעת, תיירים יוצרים תורים ארוכים לטקס שאין לו שורשים בהיסטוריה הנפוליטנית, סמל מושלם לתרבות שהופכת לסחורה לצריכה ברשתות החברתיות. תופעה זו, שבה "החלום האיטלקי" מצטמצם לסדרה של הזדמנויות צילום מבוימות, מסתכנת ביצירת דור חדש של תיירים שפחות מתעניינים במעורבות תרבותית אמיתית ויותר בצריכה שטחית.

פוליטיזציה של המרחב הציבורי

המשבר מחריף עקב ואקום פוליטי ורגולטורי לאומי. למרות מאמצי הרשויות המקומיות: "ההחלטות האמיתיות יכולות להתקבל רק ברמה הלאומית" אומרת קפרטי. ממשלתה של ג'ורג'יה מלוני, ראש ממשלת איטליה, ספגה ביקורת על חוקים חדשים המפשטים בנייה ושיפוץ, וכן על אתגרים בתקנות אזוריות שביקשו להגביל השכרות לטווח קצר בטענה שהן מגבילות את חופש העסקים.

חוסר תכנון מקיף זה אפשר לעצב מחדש באופן שיטתי את המרחבים הציבוריים עבור התייר על חשבון התושבים. פרופסור לאדריכלות אדולפו ברטה מציין כי מרכזי ערים הופכים לעונש עבור המקומיים באמצעות שינויים עדינים כמו הסרת ספסלים ושירותים ציבוריים. "ארכיטקטורה הגנתית" זו היא חלק מהיגיון רחב יותר שדוחף את העניים והמודרים אל מחוץ למרכזים ההיסטוריים, שכן נוכחותם נחשבת "לא נעימה לתיירים". כתוצאה מכך, בעיות כמו חסרי בית אינן נפתרות אלא פשוט "מועברות למקום אחר".

אפילו חיי הדת אינם חסינים, וככל שתושבים נעקרים, כנסיות ששימשו בעבר כמקומות התכנסות קהילתיים מאבדות את קהילותיהן ומקבלות על עצמן תפקידים חדשים כאטרקציות תיירותיות בתשלום. דומניקו בילוטי, פרופסור למשפט מסביר שכאשר הדורות הצעירים נאלצים לגור רחוק יותר ממקומות העבודה שלהם, כנסיות אלה הופכות ל"ספקיות רווחה". גם חיי התרבות של העיר משתנים אל מול עיניהם של המקומיים, כך לפי מרינה מיניטי, פעילה בארגון Mi Riconosci, שמציינת כי "דברים רבים שהיו בחינם הופכים כעת לכאלה שצריך לשלם עבורם, מה שהופך את התרבות ממורשת משותפת לסחורה".

בטווח הארוך, נתיב זה אינו אפשרי, כפי שקליקיה מזהיר: "התיירות לא תישאר חזקה כל כך לנצח. כאשר החידוש ידעך או הכלכלה העולמית תשתנה, ערים שהקריבו את זהותן המקומית למען פריחה כלכלית חולפת יישארו קליפה ריקה בלבד. העושר האמיתי של ערים אלה אינו טמון במספרן", מסביר קליקיה ומוסיף, "המסורות החיות שלהן, הקשרים האנושיים שלהן והרוח של עמן כל כאלה שומרים עליהן עם נשמה. ללא תוכנית לאומית שתעדיף שימור על פני רווח, מהותן של הערים הגדולות ביותר באיטליה עלולה ללכת לאיבוד לנצח".