"סינגפור של המזרח התיכון": כך נראה נמל התעופה הבין-לאומי בעזה

"הילרי ואני, יחד עם היו"ר וגברת ערפאת חגגנו את המקום שיהפוך לאבן שואבת למטוסים מכל המזרח התיכון ומעבר לו. עתיד שבו הפלסטינים יוכלו לטוס ישירות לפינות הרחוקות ביותר של העולם". את המילים האלה אמר הנשיא האמריקני לשעבר ביל קלינטון ב-14 באוקטובר 1998, כשמצידו האחד אישתו ומצידו השני יאסר ערפאת, אז יו"ר הראשות הפלסטינית.

מצב הרוח היה מרומם כשהם גזרו את הסרט וחנכו את נמל התעופה הבין-לאומי של עזה בפינה הדרום-מזרחית של הרצועה: "נמל התעופה יאסר ערפאת". עבור פלסטינים רבים, האירוע סימל מאמץ גדול יותר להקמת מדינה פלסטינית שתכלול את עזה והגדה המערבית, עם מזרח ירושלים כעיר הבירה. בשלב זה, הישראלים והפלסטינים ניהלו משא ומתן במשך חמש שנים במסגרת הסכמי אוסלו, וגם מבחינת ישראל נמל התעופה החדש היה אמור להיות הסימן הראשון להפיכת עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון".

>> עזה העתיקה: מבצרים וחמאמים שממשיכים להיהרס

>> הגעגועים לחוף של עזה, האוכל בחברון והשוק בקלקיליה

>> הטיול האחרון בעוטף עזה: "בימי שקט ושגרה אנחנו חיים בגן עדן"

מצרים, ערב הסעודית, ספרד, גרמניה ומדינות נוספות תרמו כספים להקמת נמל התעופה החדש שעלות בנייתו עמדה על 86 מיליון דולר (כ-300 מיליון שקלים). אבל המקום, שנחשב בעבר לשער לעולם עומד כעת כסמל מובהק לסכסוך ומסמל היום, אולי יותר מאי פעם, את התקוות הגדולות של שני הצדדים והתפוררות, או התפכחות, מהחלום הגדול של מזרח תיכון חדש.

טרמינל יוקרתי, חצי מיליון נוסעים וסטנדרט בין-לאומי

עוד בטרם הגיע יאסר ערפאת לעזה, הדגישו הפלסטינים את החשיבות והרצון של נמל תעופה משלהם. התוכניות הפלסטיניות חזו שבנמל התעופה יעברו בשנים הראשונות כחצי מיליון נוסעים בשנה, מה שיקל הן על סחר בין-לאומי והן על תיירות נכנסת ויוצאת. לא פחות משמעותית הייתה החשיבות הסמלית של נמל תעופה שהיה אמור להקל על תהליך הטיסה של בכירי הרשות, כולל ערפאת, שנאלצו עד אז לנסוע לאל-עריש בסיני כדי לטוס.

הסכם עקרוני להקמת נמל התעופה הושג במסגרת המשא ומתן להסכם הביניים שנחתם בספטמבר 1995 ונמל התעופה עצמו היה אמור להיפתח במקור במאי 1996. לוח הזמנים המקורי לא יצא לפועל, וישראל ניהלה משא ומתן עם הרשות הפלסטינית בנוגע להסדרי הפתיחה. גם ללא הסכמה, הבנייה נמשכה בעקבות תמיכת תורמים אירופאים, ועד אוקטובר 1997 דיווחה הוועדה המשותפת לישראל ולרשות כי היא מתקרבת ל"סגירה" של הפרטים האחרונים בעניין.

למרות שהמצב בין ישראל לרשות הפלסטינית היה עדיין מתוח, ולמרות שבישראל עדיין התמודדו עם הטראומה שלאחר ההתנקשות בראש הממשלה יצחק רבין, נמל התעופה החדש של עזה נפתח לפעילות. הטיסות הראשונות התקבלו על ידי הפלסטינים בצהלה, וחנוכת נמל התעופה התקיימה עם כל החגיגות האפשריות – להקות צבאיות, כרטיסי VIP, ליווי בטחוני וקווים רשמיים. היו בו מגדל פיקוח חדיש ומסלול נחיתה שעמד בכל הסטנדרטים הבין-לאומיים. אחד המבנים הבולטים של נמל התעופה, טרמינל האח"מים, הציג כיפה צהובה כהומאז' למסגד אל-אקצא בירושלים, נברשות קריסטל, ומזרקה במרכזו, כולו בסגנון מורי-מרוקני בעיצוב איסלאמי-מודרני.

נמל התעופה היה ידוע בקוד הבין-לאומי שלו GZA, עם שלושה מטוסים פלסטינים של חברת התעופה "פלסטיניאן איירליינס" שביצעו טיסות יומיות למצרים, ירדן, סוריה, מרוקו, קפריסין וטורקיה. גם חברות בין-לאומיות פעלו בנמל התעופה, כמו חברת התעופה ההולנדית KLM, שטסה מעזה לנמל התעופה סכיפהול באמסטרדם. שבע מאות עובדים בנמל התעופה העבירו נוסעים ומטענים מעזה ליעדים קרובים, ובו בזמן התנהלו שיחות לפתיחת קווים ליעדים רחוקים ומבוקשים כמו רומא.

פנטזיה שהתנפצה לרסיסים

הסיפור של נמל התעופה הבין-לאומי בעזה היה קצר ממה שתוכנן. בשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, וככל שהלחימה התעצמה ישראל החמירה את ההגבלות על כניסה ויציאה של פלסטינים מעזה והגדה המערבית וסגרה את נמל התעופה. בתקופה הראשונה עובדי נמל התעופה המשיכו להגיע, לנקות את המרצפות המבריקות, ביצעו תחזוקה במתקנים והפעילו את מערכות המחשב.

במהלך 2001 ותחילת 2002, תקיפות אוויריות ישראליות פגעו בנמל התעופה והתמקדו בו מתוך חשש שהפלסטינים ינסו להבריח נשק ומחבלים. המסלול, תחנת המכ"ם ומערכת האבטחה של המצלמות החיצוניות הושמדו כולם. דחפורים משוריינים נשלחו אל מסלול ההמראה כדי לחלק את הבטון ל-17 חלקים נפרדים. עד סוף שנת 2002 החלום כבר התרסק לחלוטין. המסלול נהרס לגמרי, מגדל הפיקוח הפך לאנדרטה שלדית והטרמינל שנחנך בחגיגיות נראה הרבה יותר מתאים לעזה מאשר לחזון הסינגפורי.

בשנת 2005, לאחר האינתיפאדה שנמשכה חמש שנים, נראה היה שעזה עשויה להירגע, לפחות מעט, אחרי שישראל ביצעה את ההתנתקות לאחר נוכחות רציפה של כמעט 40 שנה. שנתיים מאוחר יותר הגיע מהפך נוסף שסתם את הגולל על החלום העזתי – השתלטות ארגון הטרור חמאס על עזה.

אם עד העלייה של חמאס בעזה עלו מספר כוונות לחדש את הפעילות של נמל התעופה, הרי שמאותו רגע ההיתכנות הפכה למסובכת הרבה יותר. מבצעים צבאיים, סגירת מעבר רפיח, אירועים ביטחוניים ועוד הרחיקו את האפשרות להפעיל מפעל בסדר גודל שכזה. לא פעם עלתה גם המחשבה להקים אי מלאכותי ועליו נמל תעופה בין-לאומי שישרת נוסעים וסחורות, אבל גם כאן העניין מעולם לא הגיע לכדי הבשלה.

היום עומד נמל התעופה, על הריסותיו, כסמל למה שיכול היה להיות או ליתר דיוק מה שפנטזו שיהיה. הוא היה אמור להיות הסנונית הראשונה לפריחה כלכלית, תיירות ענפה ופתיחות לעולם, אבל המציאות של האזור הכתיבה שוב את המציאות בפועל. מרגע חנוכתו של נמל התעופה ועד היום המצב בעזה רק הלך והידרדר, והמלחמה הנוכחית ניפצה את החזון הקוסמופוליטי באופן סופי.