בשנת 1939, כשהגרמנים היו בפתחה של פולין, דב רייך החליט לעזוב את ביתו יחד עם ילדיו. רייך, שהיה ראש המועצה המקומית של עיירה קטנה בדרום פולין בשם רוזוודוב, היה אדם עתיר נכסים וגר בבית פרטי עם חצר וגינה, הטמין, טרם עזב, את כל אוצרותיו במרתף ובחצר הבית. לאחר מכם הוא וילדיו - יוסף ופלה - שהיו כבר נשואים, החלו במסע הבריחה.
"הם הבינו שהם חייבים לברוח והם לא יכלו לקחת איתם כלי כסף גדולים ומסורבלים" מספרת השופטת בדימוס בימ"ש לשלום בת"א, דורית רייך שפירא, נכדתו של דב ובתו של יוסף שהיה גם הוא שופט בית הדין הארצי לעבודה, "הם קברו ארגז מלא ביהלומים ואבנים טובות בחצר, מתחת לשולחן כבד ומסיבי, ואת כלי הכסף במרתף, בתקווה להציל מעט מרכושם מפני בוזזים, ולאסוף אותו עם שובם לאחר המלחמה".
רייך שפירא מספרת במהלך המלחמה הוריה הסתתרו ביערות, ונאלצו להיפרד. במהלך המלחמה איבדו את בתם. בשנת 1945 כשהסתיימה המלחמה, חזרה משפחת רייך לרוזוודוב והתברר לה שהגרמנים השתלטו על הבית והמירו אותו למפקדה נאצית אזורית. "כשאבא שלי נכנס למרתף הוא הרגיש הרגשה מוזרה. הוא זכר היטב שיחד עם בני המשפחה קבר את כלי הכסף במרתף, אך המרתף השתנה, והיה יותר גבוה מכפי שזכר אותו. במרתף יצקו רצפה מבטון, והגביהו אותו על מנת לשמש את המפקדה כחדר ישיבות. אבא הבין שבמהלך החפירות במרתף, הארגז התגלה ותכולתו נבזזה, וגם סבא הבין שאין טעם עוד לחפש את כלי הכסף".
הרוח כעסה: "את מחזיקה במשהו שהוא לא שלך"
בשנת 1946 דב, מכר את הבית למשפחה פולנית, והמשפחה העתיקה את מגוריה לעיירה מרוחקת אחרת בפולין. ב-1949 לקראת עלייתם לישראל, אביה יוסף חזר ליום אחד לעיירה רוזוודוב לצורך העתק של תעודת לידה, בעודו מחכה לרכבת שתיקח אותו בחזרה לביתו, שוטט בעיירה ופגש במקרה את מי שרכש את ביתם. "הרוכש הזמין את אבי לביתו, ואבי מצידו שמח להגיד שלום אחרון לבית.
"בעודם יושבים ומדברים בעלת הבית, האישה הפולניה תארה בפני אבא שלי את המראה של סבתא שלי סימה, שנפטרה 20 שנה קודם לכן בשנת 1930, ולמרות שהיא מעולם לא ראתה אותה התיאור שלה היה מדויק להפליא", מספרת רייך שפירא . האישה סיפרה לאבי שסימה הופיעה בחלומה וסיפרה לה שהמשפחה קברה במרתף ארגז עם כלי כסף ושהארגזים עדיין קבורים שם, מתחת לריצוף. האישה הפולנייה אמרה שסימה איימה עליה בחלום שאם לא תבקש מדב לחפור במרתף ולהוציא את הארגזים, תרבוץ עליה ועל משפחתה קללה נוראית. החלום חזר 3 פעמים, ובפעם השלישית שחלמה אותו הגברת שהופיעה לה בחלום הייתה ממש כעוסה ואמרה את הבטחת לי ועכשיו הנכדים שלי חוזרים מהמלחמה ואין להם כלום. את מחזיקה במשהו שהוא לא שלך".
בני הזוג ויוסף ירדו לבדוק את המרתף ויוסף הציע שיחפרו. "בני הזוג הפולנים לא התנגדו ואמרו שהם אמנם קנו את הבית אבל אם יש בבית דברים שעדיין שייכים להם, זכותם לקבל אותם. סבי חזר לשם, חיפש כמה פועלים ובהסכמת הבעלים התחילו לחפור, ובמהלך החפירות התגלו כלי הכסף שהיו קבורים שם: פמוטים שדודה שלי קיבלה מאימא שלה לנישואיה, חנוכייה גדולה, סכו"ם, אביזרי כסף יפים", מוסיפה רייך שפירא.
שאלתי את אבא שלי "נו נהיה עשירים"?
בשנת 1950 שלטונות פולין לא אפשרו ליהודים שעלו לישראל לקחת איתם חפצי ערך, ולכן נאלצה משפחת רייך להשאיר את כלי הכסף שלהם כפיקדון אצל מספר מכרים, בתקווה שבאחד הימים יוכלו להביא איתם את כלי הכסף ארצה. המשפחה השאירה 3 ארגזים אצל 3 מכרים שונים.
ב-1956 התקשר אחד המכרים בשם פרידמן, שבידיו הופקדו חלק מכלי הכסף, ליוסף רייך ואמר לו שהביא איתו ארצה את כלי הכסף שהפקידו בידיו. "אני זוכר שהייתי בכיתה ג' או ד' והרמתי את הטלפון. אחר כך שאלתי את אבא שלי "נו נהיה עשירים"? והוא אמר שאלו לא כלי זהב, אבל יש להם ערך סנטימנטלי וגם הכלים מאוד יפים", מספר עו"ד אלי לאון רייך, בנו של יוסף, ואחיה של דורית רייך שפירא.
לאחר כשנה פגשה פלה במקרה בת"א את המכר שאצלו היא הפקידה את כלי הכסף, והמכר הזמין אותה לביקור בביתו. אלי לאון רייך מספר שכשהתארחה שם הופתעה לגלות את כלי הכסף שלה מונחים אצלו כקישוט בסלון. "כשפלה ביקשה לקבל בחזרה את רכושה, המכר טען שהכלים שלה נגנבו ושאלו הם הכלים שלו, כל תחנוניה לא הועילו והמכר השאיר את כלי הכסף בידיו".
הבית נשאר בדיוק כפי שהיה חמישים שנה קודם
ב-1993 אנדה, אשתו של יוסף, שכבר לא היה בחיים, החליטה לנסוע לטיול שורשים בפולין עם כל משפחתה: ילדיה – דורית רייך שפירא, אלי לאון רייך, בני זוגם ונכדיה. המקום הראשון שאליו הם נסעו הייתה העיירה רוזוודוב. אלא שהעיירה שינתה את פניה, שמה השתנו, הרחובות כבר לא היו מוכרים, ולאנדה שכבר הייתה בת 85 היה קשה למצוא את בית המשפחה.
אבל המשפחה המשיכה לחפש. "אימא שלי לא באה מהכפר הזה, אלא מהעיר, ולכן לא הכירה היטב את המקום", מספר אלי לאון רייך, "חיפשנו אנשים זקנים יחסית כדי לשאול אותם. פגשנו איש מבוגר שהוליך אותנו ברחובות העיירה, ראינו שלא נותר שם בית כנסת ולא בית קברות, בחלק מהבתים שנראו למעשה כצריפים הוא הראה לי שהיה במשקוף חריץ – סימן למזוזה שעמדה שם פעם. ובסוף בעזרתו מצאנו את הבית, והסתבר שכלל לא השתנה. אימא שלי אמרה לנו שזה היה נראה כאילו הזמן עמד מלכת, כאילו הכול קפא ונשאר כפי שהיה חמישים שנה קודם לכן. אימא ביקשה מכולנו שלא נספר לבעלי הבית שבחצר מתחת לשולחן נקברו יהלומים, כי חששה שבעלי הבית לא יאפשרו לחפור בגינה ולכן עדיף שהמטמון לא יתגלה, היא אמרה "אם לא לנו אז גם לא להם".
משפחת רייך גילתה שבבית המשפחה לשעבר גר זוג נשוי בשנות ה-50. האישה התבררה כביתה של אותה אישה פולנייה שחלמה את החלום על סימה וכלי הכסף. בני הזוג קיבלו בחום אך גם מעט בחשדנות את בני משפחת רייך. "הם חשבו בהתחלה שבאנו לבקש את הבית, ומייד כשהגענו הם הוציאו חוזה חתום בכתב ידו של סבא שלי, שעליו כתוב כי אימה קנתה ממנו את הדירה".
להפתעתה של אנדה, בחצר הגינה ניצב אותו שולחן כבד ומסיבי, בדיוק אותו שולחן שמתחתיו נקברו היהלומים. "היא שאלה האם אנחנו מכירים את הסיפור על החלום עם כלי הכסף. שאלנו אותה למה היא מתכוונת והיא סיפרה בדיוק את הסיפור שהתהלך אצלנו במשפחה, שאני באופן אישי חשבתי שזו אגדה, כששמענו ממנה שאימא שלה סיפרה לה את הסיפור על החלום, כולנו היינו בהלם".
בהמשך השיחה, המארח שאל את האורחים האם ידוע להם על רכוש נוסף שהוחבא בבית? כמצוותה של אנדה האורחים ענו בשלילה. "ואז הוא פנה אליי ואל אחותי דורית ואמר שהוא רוצה לדבר איתנו ביחידות. הלכנו למטבח, וכשנכנסו לשם ארשת הפנים שלו הפכה להיות זגוגית, הוא הסתכל עלינו כאילו הוא לא רואה אותנו, זה היה ממש מוזר, הוא השתתק ועד היום אנחנו לא יודעים מה הוא רצה להגיד לנו, וכנראה שלא נדע".
ביקשנו לרדת למרתף היכן שפעם היו קבורים כלי הכסף והם לא הסכימו. הם סיפרו לנו שכשהם מצאו את כלי הכסף, סבא שלי נתן לפולנייה פמוטי כסף כאות תודה. ביקשנו לראות אותם והיינו מוכנים לקנות אותם אבל הם אמרו שלפני כמה שנים היה מיתון והם מכרו אותם".
לייצר שמש חדש שיהיה זהה לשמש המקורי
במהלך התלאות והגלגולים של כלי הכסף, הלך לאיבוד השמש של חנוכייה גדולה. בדרך לא דרך נודע לפני מספר חודשים הסיפור למשנה למנכ"ל חברת "הצורפים", שהודיעה מיד כי החברה מוכנה לשחזר ללא עלות שמש חדש שיהיה זהה לשמש המקורי ככל הניתן. עבודת השחזור ארכה שבועות ארוכים, שבסופם עלה בידי האומנים של הצורפים לשחזר את החסר בצורה מרשימה.
"כשנודע לנו על החנוכייה של משפחת רייך ועל הסיפור מאחוריה, נרתם צוות המומחים של החברה לחדש את החנוכייה ולייצר שמש חדש שיהיה זהה לשמש המקורי ככל הניתן", סיפרה המשנה למנכ"ל חברת הצורפים, אופירה גוטמן-ברבי. "זיהינו בפרויקט ערך רגשי עצום ושליחות של ממש , שמתכתבים עם הערכים של הצורפים - לחבר את העבר עם הווה ועם הזהות היהודית. דווקא עכשיו יותר מתמיד."
אלי לאון רייך מספר שגורלו של ארגז היהלומים יוותר תעלומה, ולא ברור האם הוא עדיין קבור תחת אותו שולחן בחצר הבית בפולין, וכנראה שלעולם לא יידעו.
ומה עם כלי הכסף היום? "כשאימי הלכה לעולמה היא הורישה לי את החנוכייה ועוד מספר פריטים, וחצי מהכלים לאחותי והם מקשטים את ביתנו. בימים אלה כשאני כותב את הצוואה שלי, אני מוריש לכל אחד מארבעת ילדיי כלי כסף, ואני מניח שאח"כ כבר לא יוכלו לחלק אותם", מוסיף אלי לאון רייך.