כשבבוקר 14 ביולי 2011 הוקמו עשרה אוהלים בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב – איש עדיין לא תיאר לעצמו כי בערבו של אותו יום יפרוץ גל המחאה הגועש ביותר שידעה ישראל מעודה. אירוע הפייסבוק שיצרו כשבוע קודם לכן עשרה צעירים תל-אביבים במחאה על יוקר הדיור בעיר, נראה היה כמו גימיק שיתפוגג באדי החום של ימי הקיץ הלוהטים. אלף האוהלים שהצטרפו כבר בערב הראשון היו רק הקדימון למפגן חסר תקדים של מחאות שכללו עשרות ערי אוהלים בכל רחבי הארץ והסתיימו ב-3 בספטמבר בסדרת ההפגנות הגדולה ביותר שהתקיימה בישראל אי פעם, בהשתתפות כ-400 אלף איש, מהם כ-300 אלף בכיכר המדינה בתל אביב.

עם סיום הקיץ, היעלמותה המיידית של המחאה מהרחובות כמעט בלא להותיר עקבות הייתה מפליאה לא פחות מעצם פריצתה כחודש וחצי לפני כן. עשור בדיוק אחרי – חזרנו למנהיגי המחאה, פרצופים שהפכו בן רגע למוכרים בכל בית, ומאז התבגרו, כל אחד במסלול שבחר לעצמו. האירוע שניהלו אז, כשהיו באמצע שנות ה-20 לחייהם, נותר ויהיה לעד אחד המשמעותיים בביוגרפיה האישית שלהם, אך מה נותר ממנו ברמה הלאומית? בחלוף עשר שנים, התובנות שהם מספקים, בתור מי שהיו בלב נקודת הציון ההיסטורית הזו – יכולות ללמד הרבה את הצעירים של שנת 2021, שאולי יגלו גם הם כיצד תסכול אישי על חוסר יכולת לשכור דירה במחיר שפוי יכול להוביל לרעידת אדמה חברתית.

רגב קונטס היה המבוגר שבחבורה שהתיישבה בסלון של יוזמת המחאה, דפני ליף, חמישה ימים לפני שפרצה. הוא היה אז קולנוען בן 35, שרצה לביים סרט על המחאה המתגבשת, אך נסחף לצוות המוביל שלה ביחד עם בת זוגו שיר נוסצקי. במבט לאחור, הוא חושב שהשפעתה של המחאה היא בראש ובראשונה בשינוי התודעה בישראל. "המחאה הצליחה בקנה מידה היסטורי להעלות לסדר היום הציבורי את הנושא החברתי-כלכלי. עד אז היו בישראל רק מחאות סקטוריאליות נקודתיות, אבל לא הייתה מחאה חברתית מקיפה כל כך, שדרשה שעל השולחן הציבורי בישראל לא יהיה רק הנושא המדיני-ביטחוני".

סתיו שפיר, שהייתה עיתונאית בתחילת דרכה, השתתפה גם היא באותו מפגש מייסדים. שנה וחצי אחר כך, על גלי האהדה שצברה כאחת ממנהיגי המחאה, הושבעה כצעירת חברי הכנסת ה-19, בגיל 27 בלבד. "המחאה של 2011 עשתה פה בעיקר שינוי תודעה חברתית", היא מסבירה. "היא גרמה להרבה מאוד אנשים שלפני כן ישבו בבית או הרגישו שאין סיבה לעשות דברים – לקום ולצאת".

רועי נוימן היה אז סטודנט ליחסי ציבור, שגויס כדובר המחאה, לאחר שיצר קשר עם ליף כחלק ממטלה אקדמית. "המחאה החברתית של אז הייתה מאוד ייחודית בזה שהיא פרצה גבולות שהיום כבר לא קיימים", הוא טוען. "לפני זה העניינים הכלכליים לא היו מדוברים בכלל חוץ מאשר בעיתונות הכלכלית".

ליבת המחאה והסיבה שבגללה היוזמה החלה הייתה מחירי השכירות הגבוהים בתל אביב, שהם נגזרת של מחירי הדירות עצמם. אך בעוד שב-2011, על פי נתוני משרד האוצר, נדרשו כ-128 משכורות כדי לקנות דירה ממוצעת בישראל, בעשור האחרון המספר המשיך לעלות ועומד כיום על 137 משכורות. בהתאמה, גם מחירי השכירות זינקו, במיוחד בתל אביב. רבים רואים בכך כישלון של המחאה, אך ראשיה מחזיקים בהשקפה אחרת. "התפקיד היחידי שיש לכל מחאה הוא להציף את הבעיות", טוען נוימן. "הציפייה שהמחאה גם תפתור אותן היא לא נכונה, כי אין לה כלים לעשות את זה. בשביל זה יש ממשלה והכישלון הוא נטו שלה".

 

"התפקיד שלנו היה לשקף את התביעות העממיות של צדק חברתי ופתרונות למצוקות של אנשים, ובזה הצלחנו מצוין", מוסיף אלון-לי גרין, אחד ממנהיגי המחאה. "הצלחנו להבהיר בצורה מאוד ברורה שיש כאן ציבור גדול ומגוון שרוצה שינוי. התפקיד של השלטון הוא להיענות לתביעה של העם ולייצר את השינוי באמצעות מדיניות. אז מי נכשל - הציבור שיצא למחות או השלטון שעמד מולו ופשוט היה אטום?".

הפגנה בתל אביב במסגרת המחאה החברתית ב-2011 (צילום: דימה וזינוביץ', פלאש 90)
המחאה החברתית, 2011 | צילום: דימה וזינוביץ', פלאש 90

קונטס מזהיר כי המצב הנוכחי עלול להוביל למחאה נוספת, שתלבש אופי שונה לגמרי. "אם זה יימשך ככה תפרוץ מחאה שהמחאה החברתית תיראה לעומתה כמו משחק", הוא אומר. "יש פה בעיה עצומה. עשור אחרי, הרבה יותר קשה לחיות פה מאשר אז. אנחנו היינו יכולים להיות לא אלימים, כי לא היינו על פי תהום ואף אחד מאיתנו לא היה בסכנה לרעוב ללחם".

"הטייקונים הושמדו כלכלית"

המחאה אומנם הניפה בהתחלה את דגל מחירי הדיור, אך כשתפסה תאוצה התרחבו הנושאים שבהם עסקה, כשמעל הכול מרחפת הסיסמה "העם דורש צדק חברתי". במובן הזה, אומרים מנהיגי המחאה, נרשמו הרבה מאוד הישגים קונקרטיים שנבעו ישירות ממנה. אחד הבולטים שבהם הוא חוק חינוך חובה חינם, שהורחב בשנת 2015 לגילאי 4-3, כחלק מיישום מסקנות ועדת טרכטנברג, שמונתה תוך כדי המחאה במטרה לבחון ולהציע פתרונות למצוקת יוקר המחיה בישראל.

המחאה החברתית, יולי 2011 (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)
הפגנה במחאה על מחירי הדיור סמוך למעון ראש הממשלה ביולי 2011 במסגרת המחאה החברתית | צילום: נתי שוחט, פלאש 90

הישג נוסף שמנהיגי המחאה מייחסים לה הוא שקיעתם של בעלי ההון ששלטו במשק באותה תקופה. "תרבות הטייקונים נמחקה והם הושמדו כלכלית", אומר קונטס. "דנקנר, פישמן, אלוביץ', תשובה ולבייב, ששלטו בכלכלה הישראלית, מינפו את כספי הפנסיה שלנו ועשו מדי פעם תספורות - פשטו רגל וחלקם נכנסו לכלא. גם תרבות הערצת הטייקונים נעלמה. העיתונים הכלכליים כבר לא סוגדים להם מאז, לא מתעניינים איפה התחתנו הילדים שלהם וכמה כסף יש להם. הסיפור ש-18 משפחות גונבות חצי מדינה נגמר, או לפחות נפגע קשות". אפקט נוסף שמיוחס למחאה הוא גל של התאגדויות עובדים במשק שהחל מיד אחריה ומספר מחאות צרכניות, שהבולטת בהן הייתה נגד מתווה הגז ב-2015.

בתזמון מעניין, עשור לאחר המחאה הגדולה בתולדות ישראל, הסתיימה לאחרונה מחאה קטנה בהרבה – שייתכן שהשלכותיה והשפעתה על המציאות ניכרות יותר. מדובר על מחאת בלפור, שעל אף שלא סחפה המונים כמו המחאה החברתית, רבים מייחסים לה חלק משמעותי בהחלפת השלטון. השוני בין המחאות, מלבד גודלן, הוא בעיקר ביעדים שהציבו לעצמן. בעוד שלמחאת בלפור הייתה מטרה אחת ספציפית ומוגדרת במדויק – הוצאת נתניהו ממעון ראש הממשלה, המחאה החברתית הלכה והתפזרה לשלל כיוונים, במטרה לכנס תחת כנפיה כמה שיותר חלקים מהעם.

"ההצלחה במחאת בלפור היא חלק מאותו גל שהתחיל ב-2011", טוענת שפיר. "לאורך העשור הזה מאוד השתכללנו ולמדנו איך להיות יותר אפקטיביים. מחאת בלפור הייתה מאוד מבוזרת ובכל פעם שניסו לחסום אותה היא קמה ממקום אחר. כשניסו לחסום את ההפגנות אז הם עלו על מאות גשרים בכל רחבי הארץ. כשניסו להשחיר את דמותם של מארגני המחאה, פתאום נהיו עוד 20 מנהיגים במקומות אחרים. הגמישות והיצירתיות היו משמעותיות, אבל מעבר לזה - הם הבינו מהר מאוד שצריך לגייס משאבים ולבנות ארגון".

"הכוח של מחאת 2011 היה המסות", מסביר קונטס. "זה דבר מדהים שעוזר לצרוב את התודעה, אבל זה משהו שקשה לקיים לאורך זמן. כמה שבועות ברציפות תוכל להוציא 400 אלף איש? הם מראש הלכו על סדרי גודל הרבה יותר קטנים, אבל לאורך זמן. וזה היה היתרון שלהם. במשך שנה, הם פשוט ישבו שם כל הזמן ונדנדו, והיה לזה אפקט מצטבר".

נוסצקי מחזקת את דבריו: "מחאת בלפור לא שמה את כל יהבה על המספרים, כמו המחאה החברתית. המצב הזה שבו ההצלחה והכישלון של המחאה ב-2011 הוגדרו בכל יום מחדש על פי כמות האנשים שיצאו לרחוב – לא שירת אותה".

"היינו צריכים ללכת יותר על הראש של ביבי"

אותו ניסיון לסחוף כמה שיותר חלקים מהציבור למחאה החברתית הוכתר אומנם כהצלחה מסחררת, ומעיד על כך סקר שנעשה במהלכה שגילה תמיכה גורפת של 88% מהאוכלוסייה במטרותיה, אך במקביל הוא הוביל גם לטשטוש עמדות ויעדים. בדיעבד, יש מי שמכה על חטא.

רחוב רוטשילד בתל אביב - המחאה החברתית ב-2011 (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
"היינו צריכים ללכת לביבי על הראש", רחוב רוטשילד בתל אביב במהלך המחאה החברתית ב-2011 | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

"אני חושבת שבמחאה פחדנו מאוד מפוליטיקה בכל ההיבטים שלה", מתארת נוסצקי. "מבחינתנו זו הייתה מילה גסה ובכל פעם התגוננו ואמרנו שאנחנו לא פוליטיים. במרחק של עשר שנים, אני מבינה שאם אתה רוצה להשפיע יותר מאשר רק על התודעה והשיח, אתה חייב לתקשר באופן ישיר עם המערכת הפוליטית, להבין איך היא עובדת ואיך להפעיל עליה לחצים, ואנחנו לא פעלנו בצורה הזאת. לא הגענו מהעולם הזה והוא אפילו דחה אותנו".

"פחדנו מהרגע שנצטרך לשאול על המדיניות, כמו מה אנחנו חושבים על הכיבוש", מוסיף גרין. "כולם הבינו שרובנו מחזיקים בעמדות שמאל, והיום כבר אפשר להגיד את זה. באותן שנים עבדתי בכנסת כיועץ של דב חנין. ממש הסתרנו את זה וכשהייתה מגיעה תקשורת הייתי מתחבא מתחת לשולחן כדי שלא יגידו שהעוזר של דב חנין נמצא בלב המחאה".

"היינו צריכים ללכת לביבי יותר על הראש והחלטנו לא לעשות את זה", מספר נוימן. "אבל ביבי של 2011 זה לא אותו ביבי של חמש השנים האחרונות. בדיעבד היינו צריכים לעשות יותר בשביל להדיח אותו, אבל זה לא היה נכון לאותה תקופה. לא היינו יכולים לדעת לאן זה יתגלגל".

בשנים שאחרי דעיכת המחאה היו מדי פעם ניסיונות להצית אותה מחדש. בקיץ 2012 ליף ופעילים נוספים ניסו להקים שוב מאהל מחאה בשדרות רוטשילד, אך המהלך לא סחף את הציבור כמו בשנה שלפני כן והוא פונה. ערי האוהלים לא שבו מאז לרחובות ואופן המחאה הזה נשאר מופע חד-פעמי בהיסטוריה הישראלית.

הפגנה מול הכנסת במהלך המחאה החברתית, אוגוסט 2011 (צילום: קובי גדעון , פלאש 90)
הפגנה מול הכנסת במהלך המחאה החברתית באוגוסט 2011 | צילום: קובי גדעון , פלאש 90

"שנה אחרי ניסינו לזרוק גפרור ולראות מה קורה", מספר נוימן. "אבל אחרי כמה פעמים הבנו שהניסיון לשחזר את אותו הדבר באותו פורמט נועד לכישלון". קונטס מוסיף כי "האוהלים עצמם הם רק גימיק, ואתה לא עושה את אותו גימיק פעמיים ומצליח". 

"זה העיר אותי - אבל גם הרס לי את החיים"

כמעט כל מי שהיה שותף בהנהגת המחאה ב-2011 עוסק גם כיום בתחומים ציבוריים-חברתיים, בהשפעת החוויות מלפני עשור. "ביום השלישי למחאה עזבתי את מקום העבודה שלי ולקחתי הפסקה מהלימודים באוניברסיטה", מספרת שפיר. "שמתי את הכול מאחור והחלטתי שאני משקיעה ומקדישה את עצמי להצלחת המחאה, מתוך תחושה שאנחנו עדים לאיזשהו נס שקורה. אחר כך זה השפיע על כל המשך הדרך שבחרתי בה. אני לא יודעת אם היה מתעורר בי הרצון להגיע לפוליטיקה אלמלא החוויות שעברנו. הכניסה שלי לכנסת והכוח שהציבור נתן לי נבע משם".

"המחאה היא הסיבה שאני מתעסק בנושאים חברתיים-ציבוריים", אומר נוימן. "לפני זה הייתי בן אדם חסר תודעה פוליטית וחשבתי שאני הולך לעבוד במשרד מסחרי. אחרי המחאה כל החיים שלי לקחו נתיב שונה לחלוטין ונכנסתי לתחום שאני נורא אוהב".

"כל מה עושה מהרגע שאני קמה בבוקר ועד שאני הולכת לישון עוצב על ידי החוויה העוצמתית של המחאה החברתית", אומרת נוסצקי, שמנהלת ארגון לשותפות פוליטית יהודית-ערבית.

אך מסתבר שיש גם צדדים פחות חיוביים לחוויה המכוננת שמנהיגי המחאה היו שותפים לה. "זה היה הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיי", אומר קונטס."זה העיר אותי ונתן לי כלים להבין איך אפשר לשנות דברים במציאות. אבל מצד שני זה גם הרס לי את החיים. לא פלא שרוב האנשים שהנהיגו את המחאה לא התחתנו ולא הביאו ילדים. כתבתי אז איזו שטות על זה שפקחים שמפנים אוהלים ייזכרו כקאפואים וקיבלתי איומים על חיי. אני מסתכל על החבר'ה של מחאת בלפור ואני יודע מה הולך לקרות להם עכשיו. זה כמו קרב, אתה חוזר עם פוסט טראומה ואתה לא יודע שקרה לך משהו, אבל עשר שנים אחרי - מבחינתי זה קרה אתמול".