39% בלבד מהנשים הערביות מועסקות, רובן בעבודה לא מקצועית, במשרות חלקיות, בשכר נמוך ובתנאי עבודה פוגעניים – כך עולה מנתונים של הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אזהאר דרואשה (29) ועדן סבאח (23) הן שתי צעירות ערביות עם שני סיפורים מייצגים שחוזרים על עצמם שוב ושוב - נשים שיכולותיהן וכישרונן היו צריכים להספיק בכדי שתשתלבנה בקלות בשוק העבודה אך פעם אחר פעם נתקלות בחסם שאותו הן לא מצליחות לפרוץ. בעיית ההסללה שקיימת בקרב קבוצות נוספות בחברה הישראלית, מגיעה לממדים בלתי נתפסים כאשר מדובר בנשים, ובעיקר צעירות ערביות שחוות את המצוקה הזו יום יום, כך שהמקום והמצב הסוציו אקונומי שאליהן נולדו משפיעים על יכולתן להשתלב בשוק העבודה. אלו הם הסיפורים שמאחורי הנתונים על הפערים העמוקים.
"לא מצאתי עבודה אז התחלתי להתנדב - אך אני לא יכולה לכלכל את עצמי"
עדן סבאח היא צעירה בת 23 מהכפר טורעאן שבגליל התחתון, שם נולדה ובו מתגוררת כל חייה. אביה עובד כסדרן לחברת הובלה ואמה היא פקידה במשרד להובלות. "אני חוששת שאחד החסמים לעבודה בישראל היא העובדה שלמדתי באוניברסיטה בשכם", היא טוענת. "רציתי להתקבל ללימודי עבודה סוציאלית וסוציולוגיה, בישראל. אני יודעת שאני מתאימה לטפל ויש לי את כל התכונות שיעזרו לי להצליח במקצוע הזה, אבל מצד שני אני גם יודעת מאיפה באתי - הייתי חלק ממערכת החינוך בחברה הערבית ואני יודעת שהסיכויים שלי להצליח להתקבל אפסיים".
"בעולם מקביל, עם הכלים הנכונים הייתי ניגשת למבחן הפסיכומטרי ומצליחה לקבל את הציון הנדרש ולהתקבל, וזה יכול היה להיות הגשר שלי לתעסוקה בישראל, שעוזר לי לגשר על הפערים: בשפה, בחינוך ובהזדמנויות שיכלתי לקבל", היא אומרת. "אבל בבית הספר שלמדתי בו מעולם לא הכווינו אותי למה שדרוש בעולם האקדמיה והתעסוקה. יש לי חלום להיות עובדת סוציאלית ולפעמים אני מרגישה שזה לא משנה כמה אשקיע ואלמד, אני בחיים לא אצליח להביא את עצמי לידי ביטוי. הסטראוטיפ של היותי אישה ערביה הולך לפני ולפני כל יכולת טיפולית שיש לי".
"התגובה הכי נפוצה שאני מקבלת היא למה לא למדת בארץ?", מספרת עדן. "למה בחרת ללמוד באוניברסיטת אלנג'אח בשכם? אני לא יכולה להתחיל להסביר שמגיל קטן החינוך שקיבלתי שונה, הסיכוי שלי להתקבל הוא אפסי ואני רק רוצה למצות את היכולות שלי ולהגשים את החלום שלי, אבל פעם אחרי פעם זה היה חסם משמעותי בראיונות עבודה".
עדן עובדת כבר תקופה בחצי משרה כרכזת השכלה ותעסוקה במיזם נור לקידום תעסוקה בקרב נערות וצעירות בחברה הערבית, אף על פי שהייתה רוצה לעבוד במשרה מלאה. "העובדה שלא קיבלתי שום כלים להשתלב באקדמיה או בשוק התעסוקה הישראלי גרמה לי לפספס הזדמנות להתפתח בארץ. אחרי סיום התואר ניסיתי להתקבל לכמה משרות באזור הצפון ולא התקבלתי לאף אחד מהמקומות האלו. אחרי תקופה שבה הבנתי שהסיכויים שלי למצוא עבודה אפסיים, נאלצתי להתנדב בכל מיני מיזמים כדי לנסות לצבור ניסיון ולשפר את המיומנויות שלי. העברית שלי השתפרה משמעותית, אבל זה עדיין לא סייע לי למצוא עבודה שאני יכולה להתפרנס ממנה ולכלכל את עצמי. מעסיקים יכולים להמשיך לשלוח אותי להשתפר בהרבה תחומים בחיים, ותמיד יש איפה ומה לשפר, אבל בסוף מגיעה לי הזדמנות שווה להוכיח את עצמי".
"לא מצליחה לקבל תגובות לקו"ח - מרגיש משימה בלתי אפשרית"
אזהאר דראושה, בת 29, גרה באכסאל שבגליל התחתון. אביה עובד בבניין ואימה אינה מועסקת. לאזהאר, בעלת תואר ראשון בחינוך וסוציולוגיה ותואר שני בחינוך והוראה לנוער בסיכון, יש תאומים קטנים. "התחתנתי בגיל מאוד צעיר אחרי סיום הלימודים, מכיוון שאבא שלי רצה שקודם אסיים את הלימודים ואז אתחתן", מספרת אזהאר, שחקרה את נושא עיצוב הזהות של צעירות ערביות אחרי שנחשפו לגורמי סיכון. "גם לפני לידתם של התאומים, הועסקתי בשליש משרה בלבד שהורכבו משתי משרות שונות, במשך כשבע שנים. אלה אחוזי משרה שלא קיימים בקרב גברים בחברה הערבית, והם לא אפשרו לי להתפרנס בכבוד או לצבור ניסיון ראוי. אחרי לידת התאומים, המשרה צומצמה, וגם הסביבה שלי לא תמכה ברצון שלי לחזור לעבוד עד שעות מאוחרות. גם היום בשנת 2021 נהוג בחברה הערבית שהאם נשארת בבית וגידול הילדים הוא תחת אחריותה, ומתוך כך הופעלו עלי המון לחצים חברתיים. אחרי שכבר קיבלתי את ההחלטה לחזור לעבוד, היה בלתי אפשרי למצוא עבודה שתתאים לי עם הבית והמשפחה וגם תיתן לי תחושת משמעות.
"אחת התגובות שזכורות לי במיוחד במהלך חיפוש העבודה היו על השפה שלי", מוספיה אזהאר. "ניסיתי להתקבל לעבודה בתחום ההתמחות שלי, אבל בגלל שהעברית שלי לא מספיק טובה, לא התקבלתי. הם אמרו לי שזו הסיבה היחידה. זה ממש כאב לי ויצר הרבה תחושות קשות. אני לא הפסקתי לחשוב ולהאמין שבגלל השפה שלי, ואולי גם בגלל המבטא אני לא אוכל להתקדם בחיים שלי. מה אני שונה מאימא שגרה ברחובות ורוצה לחזור לעבוד אחרי חופשת לידה?"
"יש נטייה לשכוח שהן נמצאות בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי"
"הנשים הערביות הן הקבוצה הכי פחות מועסקת באוכלוסיית ישראל", מסבירה לינא סבאח-חזבון, מנהלת תחום נערות וצעירות בעמותת "יעדים לצפון" בקרן רש"י הפועלת לצמצום פערים חברתיים. "דרושה פה תכנית יסודית ומעמיקה כדי לשפר את מצבן. מצוקתן של נערות ונשים ערביות היא תופעה אילמת וסמויה, הן אינן משתתפות באירועי אלימות ואינן מאיימות על הסדר החברתי בחוץ. לכן יש נטייה להעלים ולהוריד את המצוקה של הנשים הערביות ומצבן הקשה מסדר היום החברתי ולשכוח שהן נמצאות בתחתית הסולם החברתי-כלכלי. אם יש תחום שיכול לעזור להן לשפר את מצבן ולהעניק להן יותר עצמאות זה תחום התעסוקה. בכך גם ניתן יהיה לסייע בצמצום פערים, לצד העצמאות הכלכלית של נשים ערביות שיעניקו להן כלים לעמוד על שלהן, להתפתח, להגשים את עצמן".
סבאח-חזבון מוסיפה כי "מעבר למה שהעבודה תורמת לנשים בפן האישי והנפשי, עבודה משמעותית תורמת גם לחיזוק המסוגלות האישית ולפיתוח עצמאות כלכלית המהווה צעד חשוב במקרים שבהם האישה רוצה לסלול לעצמה דרך חדשה. ישנם פתרונות שהמדינה כבר יכולה לבצע כדי לשפר את הנתונים העגומים ולהעניק לנשים עבודה ועצמאות כמו הקמת תכניות מותאמות מגדר להעלאת מודעות בנושא מגדר וזכויות, שיחזקו מיומנויות בקרב נשים ערביות צעירות ויכינו אותן לחיים עצמאיים; עידוד תוכניות להעלאת מודעות בקרב כלל האוכלוסייה לנושא חשיבות השוויון בין המינים וחלוקה מגדרית שווה בזכויות וחובות; תוכנית לשילוב בעולם התעסוקה מותאמת לנשים ומגשרת על החסמים שלהן להשתלב בשוק התעסוקה; פיתוח והרחבת מסגרות טיפול לילדים במימון המדינה; וקידום תוכניות מנהיגות ומעורבות חברתית של הנשים הצעירות לעידוד השתלבותן בחברה ועוד".