"דווקא בתקופה שבה יש הכי הרבה ביקוש לשירותים שלי ואני אמורה לפרוח עסקית, אני פשוט לא יכולה", מתוודה בעצב אלה, בת 34, שראתה איך ימי הקורונה והזום חירבו לה את כל התוכניות. השאיפות הוכנסו להקפאה, דווקא ב-2020 שהייתה אמורה להיות השנה שלה מבחינה מקצועית: "בגלל שיש לי ילדה בכיתה א' שאני צריכה להכניס אותה לזום והיא לא מסכימה, ועוד ילד בגיל שלוש שמוצא את עצמו לבד בלי מסגרת והייתי צריכה להיות הגננת והאימא והמבשלת".
אלה שלוי אנטליס, בת 34 מרעננה, יודעת משהו על פמיניזם: סבתה היא אליס שלוי, כלת פרס ישראל ומחלוצות הפמיניזם בארץ, שייסדה את שדולת הנשים בישראל לפני קרוב ל-40 שנים. כיום הנכדה אומרת בצער כי "חזרנו 50 שנה אחורה מבחינת שוויון זכויות נשים בתקופת הקורונה. זה היה מאוד מתסכל שדווקא כשיש לי מה לתת ואיך לעזור, אין לי את המקום, הזמן והמשאבים הנדרשים. זה נורא מתסכל, במיוחד שבין הסגר הראשון לשני הוצאתי כספים ופיתחתי סדנאות שכבר נקבעו ונאלצתי לבטל אותן".
אלה היא חוקרת מוטיבציה, יועצת ארגונית ושותפה בניהול קהילת "עצמאיות מהבטן", שם היא מייעצת לאלפי נשים בעלות עסקים עצמאיים. בן זוגה של אלה מועסק כשכיר שעובד מחוץ לבית וחוזר בשעות הערב - והמצב גבה ממנה מחיר עצום. "אצל המעסיק של בעלי לא חשבו לרגע שאולי הוא לא יכול לעבוד כל יום, או שאולי הוא צריך לטפל בילדים ולא יכול לעבוד עד 9-8 בערב. לא היה ספק שיש אישה בבית שמטפלת בכל הדברים האלה"
"לא חשבו לרגע שאולי בעלי צריך לטפל בילדים. לא היה ספק שיש אישה בבית שמטפלת בכל הדברים האלה"
אלה מצאה את עצמה מנהלת שיחות עבודה טלפוניות תוך כדי שהיא עושה ספונג'ה בשעות הערב המאוחרות. "די קרסתי. הפסקתי לעבוד במשך כמה חודשים והורדתי הילוך, בגלל שאני מחזיקה שני פרויקטים חשובים יותר מכל דבר בעולם, הילדים שלי", היא אומרת.
"אני רוצה לבכות כשאני חושבת מה הייתי יכולה לעשות אם הייתי גבר או לא היו לי ילדים", משתפת אלה בגילוי לב, "זאת אמירה קשה. אני עצמאית ובן זוגי שכיר, אז היה 'ברור' שאני עם הילדים וכאילו יש לי אין סוף ימי חופש, למרות שאין לי אפילו יום חופש אחד. אבל גם אצל חברים שלי, כשהאישה שכירה ובן הזוג עצמאי, היה ברור שהגבר ממשיך לעבוד - וכך גם אצל בני זוג ששניהם שכירים".
כיועצת, אלה ממליצה למשפחות במצבים כאלה לעשות "חלוקה למשמרות מלאות, כלומר משמרת אבא ומשמרת אימא. זה אומר שאחד מבני הזוג נכנס לחדר, סוגר את הדלת ולא יוצא חוץ מאשר לשירותים, כי היציאות מהחדר מחרפנות את הילדים שנשארים בבית. אם צריך אוכל או שתייה, הצד השני מביא אותה לתוך החדר".
"אני רוצה לבכות כשאני חושבת מה הייתי יכולה לעשות אם הייתי גבר או לא היו לי ילדים, זאת אמירה קשה. היה 'ברור' שאני עם הילדים, למרות שאין לי אפילו יום חופש אחד"
אל מול המעסיקים מייעצת אלה לתקשר את הקשיים: "לא מזמן, בסוף הסגר השלישי, בן זוגי הסביר לארגון שלו שהמצב הנוכחי גדול עליו ושבסגר הבא הוא כבר יצטרך לעבוד יום כן - יום לא. המעסיק הסכים. בשלב מסוים, גם מקומות העבודה רוצים לשמר את ההון האנושי שלהם ולא רוצים שיגיעו לשחיקה. האנושיות נדרשת משני הכיוונים, כולל להיות פגיע מול המעסיק או מול הלקוחות, כשאני אומרת להם שאני לא יכולה לקבל עבודה למשל. ותמיד לשמור על אופטימיות זהירה".
"הרוב נופל על האישה"
חן בר-שי, בת 37 מכפר סבא, היא שותפתה של אלה לקהילת "עצמאיות מהבטן", שאותה ייסדה לפני 8 שנים בפייסבוק. חן היא עצמאית בכמה תחומים שונים. מעבר לניהול הקהילה היא עסקה בעריכת וידאו, העברת סדנאות עריכה וגם בהנחיית מעגלי נשים – עד שהגיעה הקורונה.
"עוד לפני הקורונה ראינו שבעיקר נשים מטפלות בבית, גם אם יש להן עסק, ושהגבר חייב לעבוד כי הוא כביכול המפרנס העיקרי", אומרת חן, "מאז הקורונה הדברים מאוד הקצינו, כי רוב הנשים העצמאיות עובדות מהבית, כשיש את הילדים בבית בלי מסגרות, והרוב נופל על האישה. מבחינת ההרכב המשפחתי, גם אם שני בני הזוג נמצאים בבית, עדיין המאזן הוא לא מאוזן".
חן היא אם לשלושה ילדים, הקטן שבהם בן 3. "בעלי עובד מחוץ לבית ואני בבית עם הילדים, אז מתי אני כבר יכולה לעבוד?", היא שואלת, "אז אני ובעלי עשינו תיאום ציפיות, לבדוק מתי הוא יכול להיות עם הילדים בערב כדי שאיכנס לחדר לעבוד. אפשר לדבר ולהסביר את הסיטואציה לילדים אבל עם הקטן כמעט בלתי אפשרי לעבוד. את הסדנאות עצרתי לגמרי, זה פשוט לא אפשרי לקיים אותן בבית בין הסלון לפינת האוכל עם הילדים ברקע".
"גם אם שני בני הזוג נמצאים בבית, עדיין זה לא מאוזן. נשים רבות חוות חוסר אונים ונמצאות במצוקה כלכלית"
המשבר שחוו השנה ישראלים רבים התבטא גם בקהילת העצמאיות, שעיקר החברות בה הן אימהות בגילאי 45-35. "יש הרבה אתגרים, גם כאישה וגם כעצמאית, ורבות חוות חוסר אונים", היא מסבירה. השיעבוד למטלות הבית בא עם תג מחיר כבד, לפי חן: "היום העסק האישי שלי מושבת, והקהילה היא העסק המרכזי שעליו אני עובדת. כרגע, גם זה לא מניב הכנסה מספקת כי אין מפגשים וגם כי רבות מחברות הקהילה נמצאות במצב של מצוקה כלכלית. היינו אמורות לצאת עם אירועים גדולים של הקהילה לפני שנה ונאלצנו לבטל".
"עובדת עד 1:00 בלילה, כמו כל המורות"
טל אמסטרדם, בת 34 מקדימה, חוותה את השבתת המסגרות לילדים השנה משני הכיוונים: מצד אחד כמורה בתיכון ומצד שני כאימא לשני ילדים קטנים בגילאי שנתיים וארבע שנים. "רשמית עבדנו פחות שעות השנה, כשהשיעורים בזום, אבל בפועל יש הרבה עבודה מסביב בהכנת השיעורים וישיבות", היא אומרת.
איך זה מסתדר עם הילדים שנמצאים בבית? "זה בלתי נסבל", משיבה טל, "חברה של אח שלי הייתה עם הילדים כמעט כל יום, כמעט כמו מטפלת, ואני מארגנת מראש לו"ז עם אימא שלי, אבא שלי וחמותי. בכל יום יש מישהו אחר עם הילדים ואני די מתחננת לעזרה. היו פעמים שאימא שלי, שגם עובדת, הייתה צריכה לבטל את העבודה שלה כדי להיות עם הילדים. זה פשוט סיוט, אין דרך אחרת להגיד את זה".
טל מספרת ש"יש ישיבות צוות שהבת שלי יושבת לידי, אני בזום והיא עושה יצירות ומשתתפת בישיבה. היא מכירה כבר את כולם. כשאנחנו נפגשים, כל הילדים בזום אומרים שלום אחד לשני. זה כולל גם סבתות עם הנכדים שלהם, והכול סביב הילדים, רק שהרוב נופל על הנשים. אנחנו חיים בחברה פטריארכלית עדיין. זה כאילו מאוד ברור שאם בעלי יוצא לעבוד ב-6:30 בבוקר כחשמלאי וחוזר מתי שהוא חוזר אז זה המצב, ומי שצריך לג'נגל ולעשות את המאמצים זה מי שנשארת לעבוד מהבית".
"בכל יום יש מישהו אחר עם הילדים ואני די מתחננת לעזרה. זה פשוט סיוט, אין דרך אחרת להגיד את זה"
לדבריה של טל, המצב יוצר מתחים בתוך הבית: "אני לא חושבת שיש הבנה והכרה שעבודה מהבית היא עבודה קשה בדיוק כמו עבודה מחוץ לבית, אם לא יותר", היא מסבירה. "יש פה תחושה כאילו אם העבודה בבית אז ברור שאפשר לעשות את כל השאר תוך כדי. דחיתי כל מה שיכולתי לדחות לשעות שהילדים ישנים, יש הרבה לילות שאני עובדת עד 1:00 בלילה. הקטע ההזוי הוא שכולן אצלי בעבודה ככה, ערים בשעות האלה ועונים להודעות. אתמול אפילו התכתבתי עם המנהלת בחצות, כי הייתי צריכה להכניס חצי כיתה לבידוד והיה צריך להודיע לכל ההורים והילדים".
מה יכול היה לעזור לאימהות שצריכות להחזיק את הקריירה ואת המשפחה בו זמנית בתקופת הקורונה? "זאת שאלה שאני שואלת אותה המון", אומרת טל, "ואני לא יודעת אם יש פתרון מוחלט אבל הייתי רוצה שיהיו גנים במקום העבודה. למשל, שכל מורה תוכל לבוא עם הילדים בבוקר ולשים אותם במסגרת הזאת".
הקורונה פגעה כמעט בכולם, אבל לפחות מהסיפורים האישיים שהגיעו לידינו ופרסמנו כאן עולה שמנשים היה מצופה לוותר יותר בקריירה מאשר מגברים. הנחה זו ניתן לבסס גם על נתוני האבטלה, שהראו רוב נשי בין כלל היוצאים לחל"ת במהלך הסגרים. כעת, עם אופטימיות זהירה ליציאה מהמשבר, נותר לקוות שבפסח הזה ייצאו כולם וכולן מעבדות לחירות.