מפעל השטיחים המיתולוגי נסגר: "עצוב מאוד, השקעה של 60 שנה"
שטיחי כרמל, מפעל השטיחים שכל בית בישראל בעבר הכיר, סוגר את שעריו לאחר שנקלע לקשיים. כתבנו יצא לשוחח עם הבעלים, חיים איתני בן ה-93, בין כותלי המפעל. למרות העצב הרב שמלווה את הסגירה, איתני מספר שאחרי שנים של התעקשות - הבין שכבר אין ברירה: "אין מקום בארץ לעבודות כאלה"
שטיחי כרמל הוא אחד המותגים הישראליים האייקוניים. היו ימים שאף בית בישראל לא היה שלם בלי שטיח של כרמל. החברה שגשגה והצליחה במשך שנים, אבל מאז התגלגלו הרבה שטיחים, נכנסו חברות חדשות וזולות לשוק, המפעל נקלע לקשיים - ובשבוע שעבר נסגר. הבעלים המיתולוגי של המפעל, חיים איתני בן ה-93, נפרד מהמפעל ליד הנול האחרון שמחר יפורק ויישלח להודו: "עצוב מאוד, השקעה של 60 שנה – ופתאום אין אותו".
עד שנות ה-80 "שטיחי כרמל" היה מונופול בעקבות מכס כבד שהוטל על ייבוא שטיחים. הוא הוקם באור עקיבא כדי לספק עבודה למאות התושבים שגרו שם. לאחר שבוטלו המכסים, שטחי כרמל איבדו את המונופול שלהם – ובעלי המפעל פשט את הרגל.
"ראיתי שאנחנו מפסידים - עוד שנה ועוד שנה. יש גבול לציונות הזאת"
עופר איתני, בעלי המפעל
בתוך שנים ספורות חיים איתני קנה את המפעל מכונס הנכסים. הייצור עבר מאור עקיבא לברקן ומשם לאזור התעשייה שחק בשומרון. 20 שנה המפעל הצליח למכור לא רע בעיקר לבתי מלון בחו"ל, עד ששחקנים חדשים בשוק "דרכו על השטיח".
ילדיו של חיים איתני הבינו שצריך לחתוך. "ראיתי שאנחנו מפסידים - עוד שנה ועוד שנה. יש גבול לציונות הזאת", אומר עופר איתני, שירש את הבעלות על המפעל מאביו. "הוא (אביו) אמר 'אתה לא סוגר, אתה מדבר שטויות - זה מפעל חיים, את זה לא סוגרים'".
חיים איתני הסביר מדוע התעקש במשך 4 שנים שלא לסגור את המפעל: "אני 60 שנה במפעל הזה, עבדתי 18 שעות ביום. זה מפעל חיים". לבסוף, הוא מספר שפשוט הבין שזה הצעד הנכון. "אם זה לא מרוויח אז לא צריך. אין לי טענות לאף אחד. זו עבודה שעשינו והרווחנו", אמר. "הזמן הגיע - אין מקום בארץ לעבודות כאלה". עם זאת, איתני לא הסתיר את העצב הרב שמלווה את סגירת המפעל: "אני מאוד עצוב על זה, השקעה של 60 שנה – ופתאום אין אותו".
כשחושבים על זה, פלא שהמפעל התקיים עד היום. די להזכיר את הבגדים של אתא, את המצעים של כיתן דימונה ואת התחתונים של דלתא שמיוצרים היום בירדן ובמצרים. 60 עובדים מהמפעל פוטרו. בניגוד לתקדימים, כאן לא שרפו צמיגים ולא דרשו סיוע ממשלתי. אולי בגלל שרוב העובדים פלסטינים ואולי בגלל שכולם מבינים שזה בלתי נמנע. בשנת הקורונה נצבר מלאי שיוכל להימכר עוד שנה-שנתיים, אחר כך שטיח כרמל יהפוך פריט לאספנים.