תיעוד ממצלמה נסתרת - כך נראה הניסיון לקבל סיוע כלכלי מהמדינה: בעמודות הסטטיסטיקה של מחפשי העבודה, בני שאבו הוא רק עוד איש אחד קטן, שמאז פברואר מחפש עבודה וסיוע, בעוד הוא נקלע לחובות ענק. "אני רוצה לעזור לך אבל אין לי איך!", הודתה הפקידה בביטוח הלאומי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כבר חודשים ארוכים שאנחנו מלווים את בני. באמצעות מצלמות נסתרות עברנו איתו בתחנות שונות, ליווינו ותיעדנו איך, למרות המענקים, אדם אחד פשוט קורס - ואיך מי שעד לפני הקורונה הצליח לנהל חיים מכובדים הפך, בגלל הוצאות היום יום, לאיש נזקק.
נהג המונית מחפש עבודה באופן פיזי: הוא נוסע ברחובות ירושלים, מקווה לאתר איזו אצבע מונפת, לקבל שיחת טלפון עם הזמנה. אבל מאז הקורונה, פעילות המוניות הצטמצמו ובהתאם, גם הכנסותיו. "אוכל, דבר בסיסי. הגעתי למצב שנשארתי בלי כלום. אם לא אנשים טובים, משפחה, שכנים - אני לא יודע מה היה קורה".
"אני נהג מונית, נשוי עם חמישה ילדים", הוא מספר. "יש לי שלושה ילדים מגרושתי ושני ילדים מאשתי הנוכחית, אחד בן שנתיים, אחת בת שנה ובעוד חודש אשתי צריכה ללדת. אני עצמאי, אני גם לא עובד כנהג מונית רגיל, הייתי עובד עם מוסדות. מחודש מרץ המדינה סגרה את כל המוסדות, וממאה אחוז של רווח ירדתי לאפס"
"לפני הקורונה הייתי עובד ממש כל היום אבל לפחות הייתי מרוויח יפה מאוד", הוא נזכר. "מה שמצחיק זה שבפעימה הראשונה בכלל לא הייתי זכאי למענק". במרץ הגיע הסגר הראשון. בשלב הזה, הכנסותיו ירדו כבר ב-50 אחוז. אבל רק שנגמר הסגר, התחילו צרותיו האמיתיות: אשתו וארבעה מילדיו חלו בקורונה.
"היינו חודש וחצי בבית סגורים וזה ריסק אותי לגמרי. במצטבר, כמעט 5 חודשים לא עבדתי ולצערי הגעתי למצב שאין לי כסף לקנות דברים בסיסיים", הוא מודה. אומנם בני עצמאי ולא שכיר, אבל בתחילת הקורונה הציבור עדיין לא ממש הבין מי יכול לסייע, ובסוף אפריל הוא ניגש לביטוח הלאומי וסיפר את סיפורו.
"אני ממש מצטערת, אני ממש מבינה אותך, והלוואי שהייתי יכולה לתת לך קצבה", אמרה לו הפקידה. "אני מקווה שהמענק שביבי דיבר עליו לא מזמן יחוקק כבר בכנסת". בני סיפר לה על חובותיו: "את מבינה שנקלעתי לחובות של 120,000 שקל, כאילו ה-750 שקל האלה זה מה שאמור לעזור לי?". היא השיבה לו: "זה ההפגנות שיש במדינה, זה מה שמדברים הרבה מהצעירים, שאין להם גמלה להתקיים. לצערנו יש עוד הרבה כמוך".
במאי המענקים החלו להגיע. אבל מענק הוצאות שקיבל בני עוקל בגלל צ'קים שלא הצליח לעמוד בהם. ביוני ויולי הגיעו מענקים נוספים שהגיעו, אבל כמו משכורתה הרזה של אשתו, הם נבלעו בחובות שהצטברו ובהוצאות השוטפות: "צברתי חובות של 130 אלף שקל, לא יודע איך ממשיכים מכאן כי לאף אחד אין תשובות. זה משהו שקורע אותך לגזרים". החובות מאמירים, אבל הסגר, עם תחילת הקיץ, השתחרר. הקריסה החלה להיעצר. למשך זמן קצר היה נדמה לו שתקופה חדשה בפתח - תקווה שנגוזה עם בוא הסתיו והסגר הנוסף.
בתחילת הסגר השני נולדה בתו השישית של בני. חובותיו המשיכו להצטבר, בהם גם שומה שצריך לשלם רטרואקטיבית לרשות המיסים, תשלום שבני דחה וכעת הוא חייב לשלם. ברשות המיסים ביקש לפרוס את החובות, כ-200 אלף שקלים, אך שם לא אישרו לו.
במונית ההזמנות מועטות, ובני ביקש להירשם כנהג בתחנת מוניות נוספת ולהגדיל את טווח האפשרויות. "אני עובד כל היום, 12 שעות, ומרוויח 400 שקל ברוטו", הוא אומר. "אם מורידים מזה 120 שקל דלק, 200 שקל הוצאות של האוטו, מיסים ומע"מ - אני יכול לחזור עם 50-30 שקל הביתה אחרי יום עבודה. רק טיטולים או מטרנה עולה 50 שקל".
בני מעולם לא היה איש עשיר. היו לו הלוואות וחוב מזונות קטן, אבל הראש תמיד היה מעל המים. הוא אמנם קיבל מהמדינה את כל מה שמגיע לו, אבל היום-יום גרם לו ליפול בין החורים של מה שכונה "רשת הביטחון". שישה ילדים, כמעט בלי עבודה, אפס תקווה.