משבר הקורונה דרש מחלק גדול מהצעירים הישראליים לחשב מסלול מחדש – ולחזור להורים. המעבר מציף חששות, דיכאונות, ותחושות קשות של חוסר הצלחה, בטח בתקופה שלא ברור מתי המשק יחזור לתפקד כרגיל, והחיים העצמאיים שהכירו ישובו למסלולם. הדור הזה כבר לא חלם על קניית בית או צבירת נכסים, רק רצה להתפרנס בכבוד ולשכור דירה. אבל בעקבות הקורונה, החשש הוא שאפילו החלום הצנוע הזה יהיה עבור חלקם קשה להשגה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בחודש ספטמבר האחרון אמיר בלדיגה בן ה-24, כבר פנטז על ההצלחה הגדולה. הוא עזב את קיבוץ רעים שבו גדל, שכר דירה במרכז תל אביב, פתח עסק משלו לשיווק דיגיטלי וחשב שהינה - הוא הולך להגשים את החלום. אז חשב – ומצא עצמו גר שוב עם ההורים.
"אפילו לא הספקתי להיות חצי שנה כאן", סיפר אמיר. "יצאתי מהדירה כבר איפשהו באפריל, קצת אחרי שהתחיל פה הבלגן. מבאס לחיות בסיטואציה שבה, אחרי שבע שנים פלוס-מינוס של עצמאות, לחזור להורים. זה מרגיש לחזור אחורה". 100 קילומטרים משם, בנגב המערבי, מקבל את פניו יורם, אביו הקיבוצניק בן ה-64.
אמיר, שמלווה יזמים בתחילת דרכם, נאלץ לחזור לקיבוץ אחרי שהכנסותיו נחתכו בבת אחת ב-90 אחוז. השבוע גילה שהמעבר להורים גם פוגע בלקוחות פוטנציאליים. "אתה מתיימר להיות בעל עסק, שרוצה לעזור לבעלי עסקים אחרים או יזמים מתחילים ליצור משהו, ואתה בדרך חזרה להורים. 'אתה נשמע לי ממש נחמד, אבל אני לא רואה איך בן-אדם שגר בבית של ההורים שלו יכול לעזור לי'. אנשים שופטים, ובעיניים שלהם כאנשים בוגרים, בעלי משפחות, עסקים, עניינים, לחזור לגור עם ההורים זה כבר לא משהו שעושים אותו".
במשפחת שריקי קקון באשדוד מתמודדים עם סיטואציה דומה, מאז שמישל וקוראל החליטו לקפלאת דירת ארבעת החדרים ששכרו ולעבור לגור אצל ההורים עם בנם גל. "הבאנו לו את המיטה, את שידת ההחתלה שלו, אפילו את התמונה שהייתה תלויה לו על הקיר בחדר", סיפרה קוראל. חדר הילדות שלה ושל בעלה למשל - הוא חדר הילדות בו גדלה. הארונות צפופים, פרטיות כמעט ואין".
מישל הוא בן 33, בעלים של בר, וקוראל מאמנת כושר אישית בת 30 - שניהם מתפרנסים מתחומים שנפגעו במיוחד במשבר הקורונה. הם גרים כך כבר יותר מחודש, מהרגע שנפל להם האסימון שההכנסות שאליהן התרגלו לא יחזרו בקרוב, וגם לקח להם זמן לעכל שאין להם דרך אחרת לשרוד כלכלית. "באנו משנה לא מוצלחת כל כך", סיפר מישל. "בשנה הזו פתחתי עסק נוסף, בר בריאות-מיצים, שהוא לא כל כך הלך. אז זה שם אותנו בסיטואציה שכבר השתמשנו בחסכונות שלנו. זאת אומרת, שהגענו אליה על הקשקש".
"הצעירים הם באמת אחת מהחוליות החלשות בתוך המערכת הזאת", הסביר פרופ' אביה ספיבק, ראש המרכז לפנסיה באוניברסיטת בן גוריון והמשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר. הם ספגו יותר פיטורים, הם אלה שמלכתחילה השכר שלהם היה יותר נמוך, המצב שלהם בעבודה הוא עוד לא מבוסס. עצם העובדה שהם נאלצו לחזור להורים זה מעמיד אותם באופן כואב מול המציאות, אבל הם צריכים להבין שהמציאות השתנתה".
גם טל, רווק בן 28, הבין שהוא צריך לוותר על החיים שבנה בתל אביב בשנתיים האחרונות, ולחזור להורים בנתניה. "עד תחילת המשבר אני עבדתי בתוך צלם עצמאי, יש לי עסק עצמאי וברמן, ואיכשהו, בסביבות חודש מרץ, מצאתי את עצמי בלי שום הכנסה. כבר תכננתי לעבור לדירה לבד, להקים סטודיו בבית".
"זה די נפל עלינו משום מקום", סיפר טל. "אתה סוג של מאבד את העצמאות שלך. חרדה כלכלית זה לא צחוק. הגעתי למצב שאני כבר לווה מההורים שלי כסף לשכר דירה של חודשיים, וזה לא צריך להיות המצב, זה כבר גיל שאנחנו צריכים לתמוך בהם, לא להפך. זה פוגע לי ממש בביטחון העצמי".