ב-5 יוני 1967 היה סא"ל (במיל') דורון מור משוכנע שהוא עומד לצנוח יחד עם חייליו ולכבוש את אל-עריש. הוא לא חשב לרגע שהוא עתיד לקחת חלק באחד המבצעים שייכנסו לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.
"מוטה גור סיפר לנו שמדובר במבצע המסובך ביותר שאי פעם צה"ל ביצע - צניחה של חטיבה שלמה וכיבוש אל-עריש", משחזר היום, 45 שנה אחרי, סא"ל מור, אז סגן מפקד גדוד 66 של הצנחנים.
אבל כניסתה של ירדן למערכה שינתה את התכניות. "התכוננו שלושה שבועות למשימה בסיני, אבל בבוקר בו פרצה המלחמה נשלחנו לירושלים", מספר סא"ל מור, "התאכזבנו, אבל הבנו מיד את חשיבות השמירה על העיר. נזכרתי גם בהורים של חבר טוב שנהרג בקרבות בלטרון ב-1948, ואמרתי לעצמי שכעת אוכל לנקום את דמם".
"זאת לא ירושלים שהכרתי"
המשימה שהוטלה על הגדוד הייתה להבקיע את הקו הירדני, להשתלט על צומת שיח' ג'ראח האסטרטגית ומשם לחבור למובלעת בהר הצופים. "העיר הייתה ריקה לגמרי", נזכר הקצין. "אף מכונית לא נסעה ברחובות ועל הכבישים היו זכוכיות. זאת לא ירושלים שהכרתי".
שעת השין נקבעה ל-2:30 בלילה. בסביבות חצות אסף מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים דאז, את הקצינים לתדרוך אחרון. "היו לנו 5-6 שעות בלבד להכין תכנית התקפה וכיבוש של גבעת התחמושת", מדגיש סא"ל מור, "לא ידעו שזה יהיה קרב כל כך קשה".
הסמג"ד וחייליו עלו לגבעה על טנקים לאחר שהתפתח הקרב העקוב מדם: "ראיתי בתעלה את הקסדות השטוחות של הירדנים וצעקתי למפקד אחד הטנקים: 'תירה עליהם, תירה עליהם'".
במהלך הקרב כיוון חייל הלגיון הירדני את נשקו לעבר מור, שחייו ניצלו בנס. "כשהוא החליף מחסנית פגע בו סמל המבצעים שלנו יואש שנער והרג אותו. אני חייב לו את חיי", הוא מדגיש בהתרגשות. שנער נהרג שש שנים לאחר מכן במלחמת יום כיפור.
לצד הכדורים השורקים, נאלצו לוחמי הצנחנים להתמודד גם עם המראות הקשים: "היו כל כך הרבה הרוגים שהייתי צריך לאסוף את כולם על טנדר. את חלק מהם הכרתי".
גם היום, כשהוא נזכר באותם רגעים היסטוריים, לא יכול מור שלא לחוש גאווה. "אני מרגיש שדוד המלך ואנחנו הצנחנים נתנו את ירושלים על מגש של עופרת ודם לעם היהודי", הוא מסכם בקול נרעד.
"מצדיעים לדור של 1967"
רס"ן ניר דופט יכול לדקלם את אותם סיפורי הגבורה. דופט,סמג"ד גדוד 202, מספר כי גם היום דור הצנחנים החדש גדל על אותה המורשת. "אנחנו מצדיעים לדור הלוחמים של 1967", הוא מדגיש, "בדור שלנו יש לא מעט מפונקים. צריך להבין שלא תמיד זה היה כך".
בחטיבת הצנחנים מספרים כי הקשר המיוחד עם ירושלים נשמר - גם דרך הרגליים. "הציונות והערכים מתחילים בעליות לירושלים", מציין רס"ן דופט ונזכר כיצד גם הוא, כמו שאר הלוחמים בעלי הכומתות האדומות, צעד עשרות קילומטרים כדי לזכות באותה כומתה.
"כשאנחנו מגיעים לירושלים אנחנו מדברים עם הלוחמים הצעירים על קרבות העבר, על כיבוש הכותל והקרב בגבעת התחמושת - גם במובן הערכי. על השליחות והמוטיבציה של האנשים הללו שאנחנו ממשיכים את דרכם", הוא מסכם בגאווה.