כך קובעים מי רשאי להיכנס לארץ

ד"ר נורמן פינקלשטיין, מרצה למדעי המדינה, יהודי, בן לניצולי שואה, טוען השכם והערב שישראל משתמשת בזכר השואה כדי להצדיק את מעשיה הקשים נגד הפלסטינים. עם טיעוניו הוא עובר ממדינה למדינה. מרצה, מדבר, משכנע - ותוקף את מי שנתפס בעיניו כשטן הגדול.

פינקלשטיין רצה גם להגיע לישראל. האם איש כזה מהווה סכנה ביטחונית למדינה? האם דבריו מהווים סכנה לדמוקרטיה הישראלית, או שדווקא כאן הוא יקבל תשובה הולמת להשתלחויותיו? מי יינזק יותר, המדינה או הוא, אם יגורש? וגם אם ייגרם נזק תדמיתי לישראל מאי כניסתו, באמת הייתם רוצים שידרוך כאן? האם זה בכלל מגיע לו?

ברוכים הבאים למסננת של מדינת ישראל, ביקורת הגבולות בנמל התעופה בן גוריון. שער הכניסה לישראל הוא גם המחסום עבור אנשים כמו פינקלשטיין, למשל. הוא, אגב, אם תהיתם, לא צלח את המחסום הזה, וגורש.

המערכת הזאת מנעה מ-1,600 בני אדם מלהיכנס בשנה האחרונה לישראל. מאילו סיבות? אדם שקיבל ויזה במרמה, אדם שמתברר כי הגיע לעבוד שלא כחוק, אדם שעבר עבירה ביטחונית ובמילים אחרות - כל מי שהמדינה אינה רוצה לראות כאן. התנהגות לחוצה או מחשידה, מבט לא ממוקד, בעיות בוויזה או בדרכון, כל אלה אמורים להדליק נורה אדומה.

השב"כ בגדר ממליץ

"החדר הצדדי", חדר התשאול של משרד הפנים בשדה התעופה, הוא תחנת הבירורים הראשונה. כאן מאמתים זהויות ובודקים את הנכנסים הטעונים בדיקה. מי שלא מצליח לשכנע את אנשי משרד הפנים, יעבור לחדר אחר בשדה התעופה לחקירה משמעותית יותר של אנשי השב"כ. לשם המצלמות שלנו כמובן לא מורשות להגיע.

אבל צריך לומר, גם במקרים שמגיעים לטיפולו, השבכ נותר בגדר גוף ממליץ. מי שמקבל את ההחלטה יהיה לעולם משרד הפנים. מי שקובע את המדיניות בדרך כלל, זה גורמי הביטחון, אשר אלה מחליטים בסופו של דבר אם מישהו יכול לפגוע בביטחון, כאשר משרד הפנים הוא אך ורק חותמת גומי לגבי החלטות כאלה.

אז בימים של מאבק על ההסברה הישראלית, כדאי לתת את הדעת גם על הזירה הזאת. מי שעבר חקירה של שעות, גם אם בסופו של דבר נכנס לישראל, יתקשה לשווק אותה. כמו בתקרית עם נעם חומסקי השבוע, כל מקרה כזה של סירוב כניסה, יוצר נזק תדמיתי כבד ביותר, שפוגע בתדמית הרעועה ממילא של ישראל בעולם, וגורר לעתים השוואה בינה לבין משטרים אחרים, כאלה שזכויות האדםנרמסות שם ברגל גסה.