45 שנים אחרי היעלמותה של הצוללת דקר מול חופי כריתים, הפרשה עדיין מסעירה את מפקד חיל הים דאז, אלוף במיל' שלמה אראל. בראיון לניב רסקין בתכנית "נכון להבוקר" בגלי צה"ל הוא סיפר על התנגדותו להמשך החיפושים הארוכים בגלל הלחץ הציבורי,"שהביאו להוצאת סכומי עתק והפיצו תקוות שווא".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
25 בינואר 1968, רק שלושה חודשים לאחר טיבועה של אח"י אילת על ידי כוחות מצרים, הגיע השדר האחרון של הצוללת "דקר" למכשירי הקשר של חיל הים. יותר משבועיים נמשכו החיפושים אחריה, שגררו מאז מספר מסעות חיפושים נוספים. בעקבות חשיפת מסמכי ארכיון המדינה בפרשה, העניק היום אלוף שלמה אראל ראיון מיוחד ומקיף על הפרשה.
מפקד חיל הים אראל ידע כבר אז, כפי שהוא מסביר היום, שלחיפושים לא היה סיכוי ממשי, ובווודאי שלא אפשרו את הצלת 69 אנשי הצוות שנספו באסון. "ועדת מומחים הוקמה כדי לבדוק את כל השידורים שנקלטו מהאזור, אבל בסופו של דבר נקבע שאף לא אחד מהם היה מהדקר, למעט אותו שידור אחרון".
"אנחנו המשכנו בחיפושים במשך שבוע, נדמה לי שאפילו עשרה ימים, על פני כל מזרח הים התיכון", הוסיף אראל, "זה דבר שלא נעשה מעולם. באותו שבוע טבעה צוללת צרפתית 'מינרב', בעומק של פחות מ-3 קילומטרים. אולי 2 קילומטרים. הם חיפשו ארבעה ימים והחליטו להפסיק. עלינו הופעל לחץ לא להפסיק את החיפושים - למרות שלא היה שום סיכוי. על פי נתונים ידועים, בדרך כלל לא מחפשים בפרק זמן כזה יותר".
בימים שלאחר אובדן הקשר עם הצוללת, במערכת הביטחונית, הפוליטית ובכלי התקשורת השונים החלו להשמיע הערכות לגבי סיבת היעלמותה. היו גם מי שהציעו אפשרות שנתקלה בכלי שיט סובייטי שהטביע אותה, או התנגשה בכלי שיט אחר. האלוף אראל טען כי לטענות הללו לא היה כל בסיס. "ידענו בוודאות שלא הייתה שום מעורבות של גורם עוין ולא הייתה התנגשות עם כלי אחר", הוא הבהיר בראיון לתוכנית "נכון להבוקר" עם ניב רסקין.
"הטביעה - בגלל תקלה טכנית"
עד לפתרון התעלומה, לפחות באופן חלקי, התקיימו חיפושים לאורך עשרות שנים. לאחר הסכם השלום עם מצרים, יצאה עוד משלחת סריקות לחפש את שרידי הצוללת לאורך החופים המצרים. אראל יצא היום נגדם בלהט. "זו איוולת", הוא הצהיר. "לא היה מנהיג שהיה לו האומץ להפסיק את המעשים האלה. בעקבות כל שמועה חסרת שחר הושקעו סכומי עתק, שרק הפיצו שמועות ותקוות שווא".
מפקד חיל הים לשעבר טען בראיון כי חייליו ידעו בדיוק היכן הייתה אמורה הצוללת להימצא, אבל הסביר מדוע השרידים אותרו לבסוף רק בשנת 1999. "אחרי עשרות שנים, כשנמצאו האמצעים לסרוק את האזור בעומק של כשלושה קילומטר, נתגלתה הצוללת בדיוק איפה שהייתה אמורה להיות", אמר אראל, "אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה לה, אבל בוודאות מדובר באיזושהי תקלה טכנית. מנהל החיפוש האמריקני העריך שאיכשהו חדרו מים לחלק הקדמי של הצוללת והיא המשיכה לשקוע".
מפקד חיל הים לשעבר התייחס גם ליחסים עם משפחות הנספים באסון, ובמיוחד עם אלמנתו של מפקד הצוללת, רס"ן יעקב רענן. "הייתה לנו ידידות עמוקה עם נעמי רענן, ועם הילדים. הצעיר מביניהם הוא כבר סבא. נעמי רענן הייתה אישה אמיצה מאוד והיא עמדה לצידנו ולצד חיל הים, למרות כל הלחץ הציבורי, למרות מי שטען שאולי לא אמרנו את האמת. היא הפגינה אמונה מלאה בבעלה ובחיל הים".
"הנושא הזה בוער, בעיקר אצלי", סיכם אראל את הראיון בנימה אישית, "כי המחיר היה יקר מדי כדי להגיע לכלל החלטה שחיל הים לא קונה יותר עודפים של מלחמת העולם. בחיפושים אחר דקר כבר השתתפו שני סטי"לים ישראלים, שאנחנו בנינו, לפי התוכניות שלנו. היום - ספינות וצוללות חיל הים הן לא רק מהמודרניות ביותר, אלא באמת אחד מעמודי התווך של בטחון ישראל".