"סו פאר סו גוד", אמר המוכר בדוכן הפלאפל על הבוקר השקט שעבר היום על תושבי שדרות: "עדיין לא ראינו נפילות".
הבוקר אמנם היה שקט בדרום, אך שקט ומתוח - זאת לאחר תקיפת חיל האוויר אתמול בלילה בה נהרג פעיל ג'יהאד, ויום הקרב שעבר אתמול על שדרות ויישובי הנגב המערבי. בעין בלתי מזויינת נראית שדרות כמו עיר טיפוסית: רכבים נוסעים בכבישים, אנשים יושבים בבתי קפה וצוחקים. אך השקט הוא רק למראית עין.
מבט מדוקדק יותר מייד יחשוף שכל נהגי הרכבים נוסעים עם חלונות פתוחים, כדי לשמוע את אזעקת ה"צבע אדום". מבט נוסף למדרכה ממול יסגיר את האישה הממתינה לאוטובוס, שלמעשה ממתינה בתחנת אוטובוס ממוגנת. כמה רחובות ממנה, באמצע חניון, עומד מערום של בטונדות, מחסה פוטנציאלי לשעת הצורך.
"כשיוצאים החוצה, העיניים כל הזמן מחפשות את המיגון, אם יקרה משהו", מספר עמרם דדון, תושב העיר. "אי אפשר ליהנות ככה מהחיים", הוא מוסיף, ושולח אותנו לדבר עם יעקב עמר המרותק לכסא גלגלים, "לו יש נסיון עם התקשורת".
"תראה", אומר עמר ומדליק סיגריה, "יש פה מצב אבסורדי. אנשים יוצאים מהבית רק כשאין ברירה. הם מעדיפים להישאר בפנים, למרות שגם בתוך הבית הם לא מרגישים בטוחים".
על כסא הגלגלים של עמר מודבקת מדבקה גדולה עליה מוטבע דגל ישראל כשפסי התכלת צבועים באדום ובתחתיתה הכיתוב: "אם אין אני לי מי לי? מדינת הנגב". שאלנו את עמר אם התושבים אכן מרגישים כאוטונומיה נבדלת ממדינת ישראל. בשלב הזה בחר יגאל מהחנות הסמוכה להתערב וסיפר שמדינת תל אביב הזניחה אותם, אבל היום פשוט לא אכפת להם: "הם יכולים להזדהות עד מחר, אבל זה לא יפסיק את הקסאמים ובטח לא ימגן לנו את בתי הספר שעדיין לא ממוגנים".
ביומיים האחרונים תושבי שדרות נמצאים במצב ביניים: באוויר יש ריח של רגיעה נעלמת, אבל החיים אמורים להימשך במתכונתם הרגילה. בינתיים, ימשיכו התושבים לצחוק בבתי הקפה:" אין ברירה, אומרים כולם, כמעט כמו במנטרה, חייבים להמשיך לחיות".