לעולם מסתכלים עלינו. וגם אם לא, זאת נקודת המוצא שצריכה להיות לנו. כל העניין הזה של נסיעה דרוכה על גבול מצרים, מתחיל בנקודה הזו: מפגש גבולות שבין עזה, מצרים וישראל.
בפינה הזו של מפגש הגבולות יש עדיין רסיסי נורמליות. מאות משאיות מעבירות כאן מדי יום אוכל, תרופות ומצרכים אחרים לעזה. כן, לאותה עזה,שהוציאה בשבוע שעבר את חוליית הטרור לפיגוע ליד אילת.
כביש 12 עדיין סגור: שורה של מחסומים מצויידים בהוראות נוקשות שאומרות - "אין נסיעת אזרחים". כל נסיעה צבאית גם היא בשיירות מאובטחות, משהו שמלמד על כוננות, שמא עוד חוליות טרור בדרך מסיני.
לכביש השומם, שאיש לא נוסע בו עכשיו, הוקפצו כוחות צה"ל. מרגע הפתיחה לא היה למחבלים שום הישג נוסף: הם לא חטפו אף חייל או אזרח, הם לא הרגו יותר ממה שהם ניסו להרוג ואף מחבל שהגיע לכאן לא חזר לביתו.
"אפילו שתי עיניים נעצמו"
אנחנו עוצרים במקום המארב. גדר גבול, 30 מטר מהכביש, עמדה מצרית, גבעות ששלטו ושימשו לירי על חיילים ואזרחים. השוטרים המצריים שבצד השני מאוד רגישים בימים אלה, במיוחד למצלמה שלנו, לא אוהבים להצטלם.
סא"ל לירן חג'בי, הוא הקצין שפיקד על התגובה הישראלית למתקפת הטרור. הוא לקח אותנו לסיור לאורך גדר גבול ישראל מצרים, אך מסרב לומר בשלב זה האם היה למצרים חלק משמעותי בפיגוע. "אין מצב שהם לא ראו שום דבר?", אנחנו שואלים. "בוא נדלג על העניין הזה, יש פה הרבה דברים שצריך לברר", משיב סא"ל חג'בי. "יש פה משהו שהוא הרבה יותר מורכב".
הניסוחים המתחמקים האלה מחפים על מה שנלחש או נרמז במקומות רבים. השוטרים המצריים עוצמים בדרך כלל עין אחת - אך הפעם נעצמו שתיים ואולי אפילו יותר מכך. כלומר ידעו, ראו - אולי אפילו סייעו.
השוטרים המצרים ימשיכו בשלהם, עוצמי עין אחת או שתיים. צהל ישנה את תפיסת ההגנה שלו, שגם היא לא תבטיח הצלחה בכל מקרה, גם כשהגדר או המכשול ייבנו. ומבחינתנו, יום אחד על הציר הזה מלמד שזו לא הפעם האחרונה שנבוא לכאן, ובנסיבות דומות.