במשרד הביטחון היו עסוקים מאוד בשבוע האחרון, שם הרימו טלפונים לכל התעשיות הביטחוניות ווידאו שאף אחד לא מתכוון לבטל ברגע האחרון את השתתפותו בכנס סיב"ט - האגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון. זו אמורה להיות חגיגה גדולה: עלייה בייצוא הביטחוני אחרי שנים שחונות, וגם מסיבת הסיום של ראש סיב"ט, תא"ל (מיל') מישל בן ברוך.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
במשרד לא סתם לוחצים, הם יודעים עד כמה כועסים בתעשיות הביטחוניות. השינוי שהוביל בן ברוך לפיו משרד הביטחון דוחף חזק לעיסקאות בין ממשלות (G -TO-G) מקשה מאוד ומכניסה מתחים אדירים בין התעשיות שגם כך מתחרות על כל עיסקה באגרסיביות גדולה. כך הפך סיב"ט ל"חותם" על כל העיסקאות - הקבלן הראשי והמחליט הבלעדי מי מהן תבצע את העיסקה ותזכה בחוזה עם המדינות המבקשות לקנות כאן נשק ומערכות מתקדמות. אבל האם כך באמת מתקיים הליך נקי ושקוף שבסופו מכרז?
מצד אחד זה יתרון, משום שזה כמו מנקה את התהליך מהשתתפות הסוכנים הוותיקים (אלה הפועלים במדינות השונות מקורבים לשלטון, דבר שפעמים רבות היווה פתח לתשלומי שוחד). מצד שני, זה חושף את מדינת ישראל בעסקאות רגישות, כאלה שישראל אינה יכולה או אינה רוצה לעמוד בחזית שלהן, וגם לתביעות בנושאים שונים - מעמידה בלוחות זמנים ועוד.
בן ברוך חשב שכך יוכל לנטרל סוכנים, אבל בפועל במרבית המדינות ממשיכים לפעול סוכנים - אין באמת דרך להיכנס לאותן מדינות בלעדיהם - וסיב"ט מוצאת עצמה נדרשת לבחור בין חברות ו"ממליכה" בעצם כך סוכנים, אחרת לא תצא העסקה לפועל. איך קובעים איזו חברה ואיזה סוכן יוציאו לפועל את העיסקה? טבלת צדק? יתרון מקצועי או טכנולוגי, או אולי סיבה אחרת? על בסיס מה מתקבלת ההחלטה. בתעשיות הביטחוניות מדברים על כך ש"הזנב מכשכש בכלב", והתוצר הלאומי עלול להיפגע.
בשנה החולפת התקיימה עסקה גדולה בפיליפינים - הצבא שם ביקש לקנות מל"טים. משרד הביטחון (סיב"ט) הכריע לטובת אלביט, מה שגרם לתעשייה האווירית להשתולל. הם ניסו לטרפד את העסקה בכל מחיר כולל פנייה אישית לצמרת הביטחונית בפיליפינים, בניסיון להשפיע על הבחירה אך לא עזר להם.
סיב"ט מתגאה בשיא של ייצוא - את שנת 2017 סיכם משרד הביטחון עם היקף ייצוא של 9.2 מיליארד דולר, המבטא עלייה של 40% בהשוואה ל-2016. מדובר בהמשך מגמה של השנים האחרונות מאז 2014 אז עמד הייצוא על 5.6 מיליארד דולר בלבד. אבל כמעט 4 מיליארד דולר מסכום העסקאות השנה בוצעו בהודו (טילי "ברק", העסקה הגדולה שהתנדנדה עד לביקור נתניהו בהודו, ומל"טים של התעשייה האווירית), בתהליך שהחל לפני חמש שנים ויותר וכלל אינו קשור להחלטות סיב"ט או להשפעה שלה על הנושא. בקנה, אגב, עוד מגה-עסקה בהודו (מטוסי התראה - דמויי אייווקס) בשווי מילארד וחצי דולר, עסקה שהחלה לפני ארבע שנים. כך גם עסקת הענק (מיליארד דולר) של החכרת מל"טים לממשלת גרמניה שנחתמה בשבוע שעבר.
החשש - אובדן היתרון על מדינות אחרות
אבל בעיית ההיתרים שמאיימת על המשך הייצוא הביטחוני משפיעה בעיקר על היכולת לחדור לשווקים חדשים ועל אלפי מועסקים שמעבר לתעשייה האווירית ולאלביט - שורת קטרים טכנולוגיים ש-80% מהתוצרת שלהם מיועדת לייצוא.
ישראל אינה יכולה למכור נשק למדינות ומשטרים רבים. לפעמים זה עניין פוליטי, פעמים אחרות בגלל חשש לפגיעה בזכויות אדם, אבל הסיבה העיקרית היא בגלל החשש לזליגת טכנולוגיות חדשניות למדינות אויב. גם ארה"ב כבר מהרהרת במתן הקלות והיתרי מכירה למדינות שעד היום אסרה על התעשיות הביטחוניות שלה לבצע. הסיבה המרכזית היא כלכלה - הפחד מאיבוד שווקים גדולים. בכל מקום שארה"ב האיטה, נכנסו הסינים. מל"טים חמושים? ארה"ב לא מכרה למצרים - הם קנו מהסינים, וזו רק דוגמא אחת.
כך גם ישראל - היתרון היחסי של התעשיות הישראליות מפיתוח מל"טים, דרך מערכות אלקטרו-אופטיות ועד חימושים מדויקים היכן שישראל הובילה בהפרש ניכר על פני העולם - כל זה הולך ונעלם. ישראל מאבדת את ייחודה בעולם הביטחוני. יש לכך משמעויות כבדות - איבוד עיסקאות גדולות וסגירת קווי פיתוח וייצור ועד גלי פיטורים בעתיד הקרוב. זה יכול לאיים ממש על כל מה שבנו כאן ב-40 שנים של יכולות טכנולוגיות מהמתקדמות בעולם. העניין מונח לפתחו של אפ"י - האגף לפיקוח על הייצוא - לכאורה סמכות פיקוח על סיב"ט בכפיפות למנכ"ל משרד הביטחון והשר. בראשו עומדת היום רחל חן. בהפוך על הפוך זה גם עניין פוליטי - ואנחנו נכנסים לשנת בחירות.
מרבית העסקאות שהולכים לחגוג בכנס סיב"ט נרקמו לפני שנים, כך שיש מי שעכשיו יקצור את הפירות. לזכות האגף צריך לציין את עסקת מכירת מטוסי האף 16 הישראליים שהתיישנו לקרואטיה, ששוויה כחצי מילארד דולר. 12 מטוסים ישנים של חיל האוויר שיושבחו בידי אלביט ותעשייה אווירית. אבל זה לא מספיק. המצב מצריך חשיבה מחדש ושינוי תפיסה עמוק אם רוצים כאן להבטיח ולשמר את מעמדה ויכולותיה המופלאות של התעשייה הביטחונית הישראלית. המבחן יהיה מן הסתם בעוד חמש שנים ויותר, אם משהו שנבט עכשיו יבשיל לעסקאות גדולות בעתיד.