החייל שהתראיין לרשת "אל מיאדין" מגיב לביקורת: השבוע שודרה בתחנת הטלוויזיה המזוהה עם חיזבאללה סדרת כתבות העוסקת במלחמת לבנון השנייה, בה התראיינו גם ישראלים - לאחר שהכתב המראיין הציג את עצמו כעיתונאי איטלקי והסווה את מטרתו. תומר וינברג, החייל היחיד ששרד את חטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל ב-2006, הגיב לביקורת והסביר כי "כל בר דעת יכול להבין שעם כל הטראומה והחרדות שלי, לא הייתי מכניס לביתי מבצרי כתב של חיזבאללה או מטעמו".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
וינברג הגיב לפרשה ולהאשמות בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, וטען ש"מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני מתרחק מהתקשורת, כמה זה עושה לי רע. כתב איטלקי מתחזה רדף אחריי במשך כמה חודשים על מנת לקבל ממני ראיון לתוכנית שכביכול אמורה להיות משודרת באיטליה לקראת 10 שנים למלחמת לבנון השנייה".
"אותו כתב איטלקי אפילו הציע לי כסף. 2000 דולר או יורו, לא זוכר", הוסיף. "כמובן שסירבתי. אמרתי לו שמצפונית אני לא מסוגל לקחת כסף על דבר כזה. אז הוא עבר לשיטה אחרת: הוא אמר שחייבים שהעם האיטלקי יבין גם את הסבל של העם בישראל, שגם הצד הזה ישמע. אני חושב שפה הוא הצליח ללכוד אותי".
"טיל ראשון פוגע - ריאותיי זזו מהמקום"
וינברג כינה את הריאיון "סחיטה רגשית" וסיפר על הנזק שנגרם לו. "כשהתראיינתי הרגשתי קצת כמו שגריר של מדינת ישראל - דיברתי על כמה שאנחנו צמאים לשקט ורוצים כבר שלום וכמובן גם על האירוע עצמו. לא תפקדתי כמה ימים לאחר מכן. הוא נתן לי לצפות בסרטון החטיפה בעוד הוא מצלם אותי. זה שבר אותי ולא יכולתי להמשיך. לא תיארתי לעצמי שהכול שקר והחומרים ילכו לחיזבאללה".
"רק המחשבה על זה שהיה בבית שלי מישהו מטעמם מכניס אותי לסרטים נוספים. נפלתי בפח שגדולים ובכירים ממני נפלו", הוסיף. "אם ציפי לבני ועמיר פרץ עם כל סוללת יועצי התקשורת שלהם נפלו, אני מרגיש קצת פחות דביל. אז לכל המפרסמים והטוקבקיסטים שקפצו וצעקו עליי שנתתי ראיון לחיזבאללה, לכל אלה שכתבו עליי שברחתי והפקרתי, שלא דאגתי לחברים שלי, הפוסט הזה מוקדש בעיקר לכם."
בהמשך הפוסט שחזר וינברג לראשונה בפירוט את בוקר החטיפה ב-12 ביולי 2006. "לימיני ישב אלדד רגב, מלפנינו אהוד גולדווסר. טיל נ"ט ראשון פוגע בהאמר שלנו שהוביל את הכוח. אני נפגע כבר בתוך ההאמר מהדף ורסיסים. אני מניח שכך גם כל שאר הצוות. גופי התמלא ברסיסים וריאותיי זזו ממקומן מההדף. אני עוד לא מרגיש כאב. רק פיצוץ אדיר וגל אבק ורסס לפנים. אני מבין בחצי שנייה שנתקלנו".
לאחר מכן תיאר וינברג כיצד יצא מהרכב לפי התרגולת: "שנייה אחרי שיצאתי פגע טיל שני, הרג את אודי - כך התברר בדיעבד - ונעצר במושב שרק עזבתי. בחוץ אש תופת. לא ברור לי כל כך מאיפה יורים. בשנייה שכף רגלי דרכה מחוץ לכלי, כדור 0.5 מעיף כמעט לחלוטין את יד ימין שלי. עצם של 8 סנטימטרים עפה והיד נשארה תלויה על מעט עור".
"נפרדתי עם עצמי מהעולם הזה"
"סלחו לי על התיאורים הקשים, אבל אני חיי את זה יום יום - אתם רק עד סוף הפוסט הזה. אני צריך שתבינו מה באמת הלך שם", הוסיף. "מכיוון שהייתי עם שרוולים מופשלים עד למטה היד לא התפזרה לגמרי ובדיעבד זה מה שעזר אחר כך לרופאים לשקם אותה". לאחר מכן חטף וינברג כדור נוסף בגבו וברגלו: "אני מבין שהצלף עליי. הכדור נכנס, עושה שני חורים בריאה הימנית ויוצא. כדור שבר לי את הרגל ולקח איתו כמעט את כל שריר התאומים. בנקודה הזו התרסקתי לקרקע. הגעתי כמעט עד שולי הציר".
"עד כאן עברו אולי 5 שניות ואולי 10 מטרים מההאמר שמושך אליו עכשיו את רוב האש. ברור לי שהולכת להיות חטיפה", הוסיף ונזכר. "אין לי מושג מה קורה עם הצוות שלי. בשניות הראשונות עוד קראתי לחובש שהיה בהאמר האחורי. לא תיארתי לעצמי שבשניות אלו שכל הצוות שלי כבר הושמד. בדיעבד התברר לי שחבריי, שני תורג'מן, אייל בנין, ו-וואסים נזאל ז"ל שהיו בהאמר האחורי נהרגו כולם במכת האש הראשונה".
כמו כן תיאר וינברג כיצד השתתק - ובכך ניצל מחטיפה: "רציתי לצרוח מכאבים ולא הרשתי לעצמי. ידעתי שאוטוטו המחבלים יהיו לידי. גררתי את עצמי מטר אחורה כדי לא לבלוט על הציר. היו לי מחשבות לנסות לדרוך את הנשק. במצבי לא היה לי שום סיכוי להצליח. הדבר היחיד שזז כשהגיעה הפקודה מהמוח זה הכתף. פתאום שמעתי את המחבלים ממש קרוב אליי. לא צעקות ולא הסתערות רועשת, דיבורים רגילים בערבית. כמעט לחשושים".
"לא יכולתי לראות אותם. ראיתי רק את חלקו האחורי של ההאמר. ואז שמעתי גרירות. הם גוררים משהו. אני מנסה להישאר בהכרה כשאני שוכב בתוך שלולית דם גדולה. הם יקחו גם אותי חשבתי לעצמי", הוסיף, "אני יודע שאם יגיעו אליי, אני שלהם. חי. לא הייתה לי דרך להגן על עצמי. התחקיר אומר ששכבתי שם 45 דקות עד שהגיעו אליי ראשוני כוחותינו. זה הרגיש הרבה יותר. נצח".
כיצד חש באותם רגעים? "נפרדתי עם עצמי מהעולם הזה. כבר לא האמנתי שאצא משם חי. באיזשהו שלב ניסיתי לטמון את ראשי באדמה מכיוון שהכדורים שרקו לידי. אמרתי לעצמי, רק לא בראש. לא איבדתי הכרה כל האירוע. אני זוכר הכול, לשמחתי ולצערי. זה היה הרגע הראשון שפחדתי. חשבתי שאני מת. 10 שנים אחרי, אני חי יום יום ובעיקר לילה-לילה את בוקר ה- 12/07/2006".