לכל אחד יש ביום הזיכרון גם את הזיכרון הפרטי שלו: למפקדים בצה"ל יש מן הסתם זיכרון שנוגע בכמה וכמה מפקדים או פקודים אליהם הם מייחדים ביום זה זיכרונות ומחשבות. פנינו לחמישה רמטכ"לים לשעבר וביקשנו מכל אחד מהם לבחור את החלל האחד שהם זוכרים והולכים אליו ביום הזיכרון - והתלווינו אליהם בביקור בפינת הזיכרון ובפגישה עם המשפחות השכולות.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
עבור הרמטכ"לים "ונזכור את כולם" היא לא רק שורה בשיר הרעות: זה ציווי ערכי, חברי, מחייב, והם אכן זוכרים את כולם. אהוד ברק בחר לחלוק כבוד אחרון לנחמיה כהן, שעל מצבתו הנחה ברק לכתוב "אדם. לוחם. מפקד". על נחמיה, שנפל במלחמת ששת הימים, סיפר ברק: "אני הייתי מאוד קשור אליו. הוא נכנס למלחמה ביום השני, לקח פיקוד על הפלוגה ונהרג בעצמו אחרי אולי עשר דקות".
ברק עדיין מסרב לפרט באילו מבצעים חשאיים בשטח האויב השתתפו השניים. "היה לנו את נחמיה, הוא הכי טוב, הוא היה יותר טוב. אם נחמיה היה נשאר בחיים, היו לו גם יותר ציונים לשבח מאשר לי. הוא היה ההוכחה שאין גבול למה שאתה מעצב את עצמך בכוח הרצון שלך וההתעקשות שלך בדבר שהוא לא בהכרח הדבר הכי טבעי לך".
דן חלוץ בחר לחלוק כבוד לסרן ערן כהן ז"ל, אחד משבעת הנופלים של טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים. חלוץ הודה כי הוא "הולך עם כל השמות האלה כל השנים" ונזכר: "עם ערן היה לי קשר מיוחד כי היינו צוות, היינו יותר קרובים מהשגרה של צוותי אוויר בתוך טייסת. גם היה קשר מיוחד בגלל האישיות שלו".
כהן הותיר אחריו אישה לה היה נשוי שנה בלבד: מטוסו נפגע מעל מצרים והוא הוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע. רק לאחר 22 שנה, בעקבות התערבות הנשיא עזר ויצמן, הובא למנוחות בישראל. "זה בסוף הדבר המעצב של כל הדור הזה. דור 1973, החוויה המעצבת של חייהם זו לצערי הרב הנוכחות בבתי הקברות", אמר חלוץ.
"הוא נפל קרוב אליי, אין יותר קרוב מזה"
שנתיים לאחר שערן ז"ל הובא לקבורה בישראל נפל אחיינו, שנקרא על שמו (ערן-חי), באסון המסוקים. "כל פעם אני מנסה לשחזר לעצמי מה היה קורה אם כל אלה שנפלו לנו בדרך היו איתנו עכשיו. לדעתי, מדינת ישראל הייתה בירח בלי רקטה מהאנרגיות החיוביות שהיו באנשים הללו", אמר חלוץ בעצב.
משה (בוגי) יעלון בחר ברפ"ק אלי אברם ז"ל, מפקד יחידת המסתערבים של משמר הגבול. "מבחינתי הוא דוגמה למנהיגות", הסביר. אברם ז"ל נקרא להקים את יחידת המסתערבים הראשונה של מג"ב בעקבות אירועי האינתיפאדה הראשונה: "הוא עשה את השינוי הדרסטי עם יחידת המסתערבים. תוך חודשיים מחבלים התחילו להסגיר את עצמם כי הם חשבו שבעל הבית השתגע, כי פתאום מסתערבים
נמצאים בכל מקום, מגיעים למגע עם מחבלים, והצלחות מאוד גדולות".
אברם פיקד על היחידה עד ל-26 באוגוסט 1992. "באותו ערב הוא היה בדרך הביתה כבר לענת, רעייתו הצעירה", נזכר יעלון. "אז הגיעה הידיעה על המבוקשים שאנחנו חיפשנו אותם הרבה זמן בשכונה המזרחית של ג'נין, והוא באופן טבעי 'אחריי' - מפקד צריך לתת דוגמה אישית - מיד הסתובב והגיע להוביל את המבצע שלצערי בו הוא נפל".
"שניהם נפלו במשמרת שלי"
שאול מופז בחר לחלוק כבוד לציון מזרחי, שהיה מ"פ בצנחנים: "הוא נפל קרוב אליי, אין יותר קרוב מזה. כשאתה בלחימה ותחת אש, ונפגעים חיילים, והוא אחד מאלה שהובילו את החטיבה באותו לילה. אני כמח"ט שומע אותו בקשר, שומע אותו מדבר, אז זה נצרב לך בלב, ועמוק בנשמה, והקשר הזה הוא קשר של משפחה".
במבצע "חוק וסדר" בלבנון ב-1988 התחולל קרב קשה בכפר מיידון. חמישים מחבלים חוסלו שם, אבל שלושה לוחמים נפלו בקרב הזה: ציון מזרחי היה אחד מהם. "הוא נפל לידי בקרב, וזו מחויבות שאתה יכול להכיר אותה, להבין אותה, לא כל אחד מבין".
גבי אשכנזי מלווה את מרים פרץ, שתקבל השבוע את פרס ישראל, במשך שנים ארוכות. אשכנזי הסביר: "יש לנו בצד שמאל בחולצה, את הפק"ל כיסים, את התחבושת, פנקס שבי, הפק"לצ מה שאנחנו קוראים. אבל מתחת לכל זה, הכי קרוב לגוף, יש לנו רשימה, לפחות לי יש רשימה, של כל החיילים והמפקדים שנפלו תחת פיקודי. אבל בכל הרשימה הזאת יש משפחה אחת שמופיעה פעמיים, שניהם במשמרת שלי".
במפגש עם מרים פרץ נזכר אשכנזי: "בפעם הראשונה שנכנסתי לבית שלך ב-1998 אתם הייתם על הרצפה וישבתי איתכם על הרצפה. אני זוכר את כולכם, עד היום את התמונה". אוריאל פרץ היה מ"מ בגולני, בן 22. ברצועת הביטחון בלבנון. בדרך למארב, הופעל לעברו מטען נפץ ואוריאל נהרג. אחיו הצעיר אלירז ספד לו אז - ו-12 שנה לאחר מכן נפל גם הוא, בקרב בעזה.
"אחרי שאלירז נהרג, אז גבי אמר: זהו, אתם מפסיקים לשרת במילואים", נזכרה פרץ. "הוא לא רוצה לבוא אליי לעוד ילד והוא צודק. הוא אמר: 'הם יכולים להמשיך לשרת בצה"ל, לא קרביים'. הם שמעו את זה, שני צעירים, חדורי להט, ועמדו לידי ואמרו: 'את לא תחליטי בשבילנו, אנחנו ממשיכים".
לפני שמונה שנים הניח הרמטכ"ל דאז אשכנזי את הדגל על קברו של החלל האחרון לאותה שנה - אלירז פרץ ז"ל. "אני מסתכלת על גבי, והוא רמטכ"ל, ואני רואה בזווית העין דמעות", שחזרה פרץ. "ואני אומרת לשלומית: הרמטכ"ל בוכה. תראה לי צבא בעולם שהרמטכ"ל בוכה. והוא עומד שם, מניח את הדגלו מצדיע לאלירז, ואני מסתכלת ואני לא מאמינה: הרמטכ"ל מצדיע לבן שלי".
אשכנזי המשיך באותו מעמד לקברו של אוריאל פרץ ז"ל: "אני אומרת לו: גבי זה אסור, זה לא בפרוטוקול. החלל האחרון זה אלירז. אל תלך לאוריאל! ומה הוא עונה לי? גם זה, גם הוא היה במשמרת שלי". חמישה לוחמים שהיו לרמטכ"לים חלקו עימנו את הזכרונות משבעה חברים, פקודים: גם בחלוף שנים הנופלים מהווים חלק מחייהם. זה ציווי, לא רק להם, גם לנו. לזכור את כולם.