לשלוח ילדים לצבא זה לא קל. הם מתרחקים, משתתקים, הם לא תמיד יכולים לספר לי מה עובר עליהם ואם עצוב להם או שמח להם - חיילים. ולי נותר רק להתפלל ש-18 שנים איתי הכינו אותם לחיים שם בחוץ - מסתבר שלא הכנתי אותם מספיק טוב.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
ביום שישי התערער בי משהו. מה שלא עשו שנות הילדות בירושלים, השירות הצבאי שלי, של החברים שלי, עשתה אישה אחת עם מצלמה שהחליטה שהבת שלי והחברים שלה, הם הכתובת לבעיות שלה.
אז לא. הבת שלי היא חלק מצבא ההגנה לישראל, אותו צבא ששומר על אזרחי מדינת ישראל, כל יום, כל שעה. ולא משנה מה דעותיה הפוליטיות ולא משנה מה היא חושבת. היא חלק מהצבא.
הבת שלי וחבריה צריכים להגן גם על אותה אישה עם מצלמה, שלא ברור אם הייתה כל כך אמיצה מול המפגינים הפלסטינים אם החיילים לא היו שם.
אז כן! בתור אמא לקצינה שעמדה שם אני יכולה להגיד שאני מלאת גאווה וכמוני עוד מאות אמהות ואבות שילדיהם משרתים בצה"ל. אני גאה בה על השירות המשמעותי שהיא עושה ואני גאה בה שהצליחה להתאפק ונשמה עמוק מול דבריי הרשע.
אחת לשבועיים ביום ראשון אני נפרדת מבתי בברכת "שבועיים טובים". לצד הגעגועים אני מתמלאת בגאווה, עדה למסירות ולהשקעה ששני ילדיי נותנים מעצמם בצבא, להתפתחות שלהם להשקפות שלהם ולבגרות שלהם.
היום זו הבת שלי, מחר אלו הבן או הבת שלך, הם צריכים לדעת שיש מאחוריהם אנשים רבים שמגבים ומחזקים אותם.
היו גאים במה שילדינו עושים למען ארצם, גלו הערכה וכבוד לעבודתם שנמשכת ימים ולילות, ואל תשכחו למסור להם שישמרו גם על עצמם.