שנה חלפה מאז נהרגו זאביק ושחר באותה תקרית קטלנית בקיבוץ נירים, שעה בלבד לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה. הפצעים מאז עדיין לא הגלידו, ולקראת הטקס הרשמי לזכר החללים בחודש הבא, שבה ועולה סוגיית ההכרה השנויה במחלוקת בהרוגים כחללים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ב-6 ביולי ייערך טקס לזכרם של 67 חללי "צוק איתן" בהר הרצל במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון - אלא שסימן שאלה שב ומרחף סביב מעמדם של קורבנות הלחימה.
בין שמותיהם של 67 חללי המבצע נמצא שמו של רס"ר במיל' זאביק עציון ז"ל, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ נירים שנהרג מפגיעת פצמ"ר ששוגר מרצועת עזה, בזמן שמילא את תפקידו כרכז הביטחון של היישוב. מאותו פצמ"ר קטלני נפגע ונהרג גם שחר מלמד ז"ל, חבר צוות החירום היישובי של נירים, שבמסגרת תפקידו, יצא לתקן את מערכת החשמל שקרסה כתוצאה מהירי המאסיבי לאזור.
בעוד שזאביק עציון ז"ל מוכר כאחד מ-67 החללים שנפלו במבצע, שחר מלמד ז"ל, שנהרג יחד עם זאביק באותה תקרית - אינו מוכר כאחד מהם. הסיבה: הוא לא היה חלק מכיתת הכוננות, אלא חבר בצוות החירום היישובי - גוף שהחברים בו אינם מוכרים כחללים בשעת חירום.
"ההרוגים צריכים להיות שווים בפני החוק"
הצעת חוק חדשה עליה שוקד בימים אלה ח"כ חיים ילין (יש עתיד) שכיהן בזמן המבצע כראש המועצה האזורית אשכול, באה לתקן בדיוק את המצב הזה. בהצעה מבקש ילין לשים סוף לבידול בין חברי כיתות הכוננות שדואגים לביטחון במצבי חירום לצוותי החירום היישובי שדואגים לתחזוק היישוב והקהילה בעת לוחמה.
ילין מבקש לגרום למצב שבו החברים בשני הגופים הללו, במידה והם נהרגים חלילה, מוכרים כולם כחללי משרד הביטחון - ולא רק חברי כיתות הכוננות. "כולם - גם חברי כיתות הכוננות וגם חברי צוותי החירום מצויים בקו הקדמי בעוטף עזה. מה שצריך לקרות הוא שמשרד הביטחון יהיה אחראי לכולם ולא לחלקם", אומר ח"כ ילין.
"כיתות הכוננות וצוותי הצח"י מתאמנים כל אחד בדרך אחרת, אבל לשניהם יש את אותה אחריות לדאוג ליישוב - הן בפן הביטחוני והן בפן הקהילתי", הוא מבהיר ומוסיף: "אנחנו נגיש את הצעת החוק עד למועד קיום הטקס, בתקווה שהבידול הזה ייפסק וכולם יהיו שווים בפני החוק".
אלמנתו של שחר: "בשביל מה צריך הגדרות?"
אלמנתו של שחר, ענת מלמד, תוהה מדוע יש צורך בהגדרות ומדוע קיים בידול בין חברי כיתת הכוננות לצוותי החירום. "התואר של זאביק אמנם היה רבש"צ, אבל בפועל גם הוא וגם שחר היו בנירים באותם ימי לחימה ושניהם מילאו את תפקידם בקיבוץ מתוך צורך של הקהילה", סיפרה בשיחה עם חדשות 2 Online.
"איך אפשר לקרוא לאחד רכז ביטחון ולאחר בשם אחר? כל האזור היה תחת מלחמה. שחר נשאר בקיבוץ כי היה צורך לעשות זאת ולדאוג לחברים. הוא היה צריך להיות בקיבוץ ועבד בשביל הקהילה שלנו", היא מספרת. "כל החודשיים היינו בממ"ד ולא יצאנו מהקיבוץ כי ידענו ששחר צריך להישאר ולעבוד עבור בני הקיבוץ. דאגנו לו עם כל אזעקה ונפילה שהתרחשה באזור שלנו".
"אני כואבת היום את הכאב שלי ושל המשפחה שלי. איך שיגדירו את הכאב הזה לא ממש משנה לי, אני לא יכולה להחליט בשביל המדינה. אני רק יודעת שהייתי מרגישה הרבה יותר טוב אם שחר היה חלק מרשימת החללים".