שבוע וחצי לאחר שאיבד את רעייתו יפה, חבר הכנסת יהודה גליק מבהיר כי אינו כועס על השר אריה דרעי - שניסה לזמנו להצביע על חוק המרכולים במהלך השבעה. "מאוד קשה לפגוע בי", הוא מסביר בריאיון לחדשות 2. "זה היה לא רלוונטי, ולכן לא הייתי במקום של להיפגע או לכעוס. ברגע שסיפרו לי על פרסום ההתנצלות, ביקשתי מרב המועצה שיגיד לו שאין לי שום כעס עליו, שהוא יכול להיות רגוע לגמרי, שאם אפגוש אותו אתן לו חיבוק".

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו

"אם יש משהו שהיה משמח את יפי, זה שכל השבעה לא החזקתי את הטלפון", שיתף. "הבן שלי שחר היה מספר לי כל ערב ב-22:00 מה היו החדשות. כשהוא סיפר לי שאריה פרסם מכתב התנצלות, שאלתי: 'על מה?' ורק אז נזכרתי - לא הייתי מחובר. הייתי בפרופורציות אחרות. כשהרב אמר לי מה הוא הציע לקח לי בדיוק רבע שניה לענות שזה לא רלוונטי".

"ביום שחזרתי לכנסת, שלחתי הודעה לדודי אמסלם ואמרתי לו שזה עתה נודע לי שח"כ יוסי יונה יושב שבעה, ואני מציע שנוציא הודעה שאנחנו מתקזזים איתו - אני עצמי אתקזז איתו", אמר גליק. "כשישבתי פה בשבעה, בא אליי ח"כ אייל בן ראובן ואמר לי שאם מישהו היה פונה אליו, הוא היה מסכים להתקזז איתי מיד. יש המון אנשים טובים בכל המפלגות: קיבלתי הודעות ניחומים משני ח"כים מהרשימה המשותפת, ח"כ עיסאווי פריג' בא אליי בהלוויה וחיבק אותי, משה גפני ניסה להגיע אבל נתקע, אז הוא עידכן אותי שעשה מצווה לזכר יפי. יש הרבה טוב, ולפעמים יש פספוס של רגישות - ואם בזכות יפי נדע להרבות אהבה ותשומת לב ורגישות אנושית בסיסית - היא תרווה מזה הרבה נחת".

אריה דרעי (צילום: פלאש 90, חדשות)
דרעי. "אין לי שום כעס עליו" | צילום: פלאש 90, חדשות

"עכשיו פתאום ריק גדול"

חבר הכנסת מספר שחרף העובדה שרעייתו הייתה מאושפזת חודשים ארוכים טרם מותה, הדבר לא הקל על הפרידה. "כל בוקר הייתי עובר דרכה, מחבק אותה, מספר לה את העדכונים - ואז הייתי ממשיך לעבודה", הוא מסביר. "אני לא יודע מה היא הבינה ומה לא, אבל לפחות היה לי את הדבר הזה. עכשיו פתאום ריק גדול".

"ישבנו עם פרופסור שטיינברג, הנוירולוג, והוא הסביר לנו שהשאיפה הכי גדולה היא שהיא קצת תגיב בעיניים או בחיוך, לא מעבר לזה. המדע לא יודע להחיות תאי מוח שמתו", הבהיר. "כשהיא יצאה מטיפול נמרץ, היו שתי אופציות: שיקום או סיעוד. בסיעוד נתנו לה מנוחה, אבל טיפלו בה בצורה מדהימה. נתנו לה כבוד וצלם אנוש". לדבריו, מדי פעם עוד הגיבה: "זכיתי ממנה לחיוך שלא אשכח כל החיים שלי: כשבישרתי לה שהבן שלנו התארס. היא חייכה חיוך ברור, לא רפלקס".

משפחת גליק. "כולם התגייסו"
משפחת גליק. "כולם התגייסו" | צילום:

חבר הכנסת מספר כי גם במהלך התקופה בה רעייתו המנוחה אושפזה, הוא הקפיד לשמור על אחדות המשפחה. "היה לי מאוד חשוב לייצב את המשפחה, שלא נתפזר", הסביר. "שהילדים יקומו בבוקר לבית הספר, שהזוגות הנשואים יגיעו לשבת, שיהיה אוכל מוכן במקרר כל הזמן - שהבית יהיה בית. הילדים מדהימים והתגייסו לבישולים, לניקיונות, לכביסות, לכל מה שצריך".

"פתאום אני אלמן+8"

"מישהו פעם אמר לי שהיום הכי קשה בשבעה הוא היום השמיני - אבל לא אמרו לי כלום על היום התשיעי, העשירי והאחד עשר", הוסיף במרירות. "בשבת של השבעה כולם היו פה, כל הילדים והנכדים, וזה עשה לי טוב - אבל במוצאי שבת הם הולכים הביתה ואתה לבד. כל הזמן רציתי לשתף את יפי בזה, ולא היה את מי לשתף".

יפה גליק. "אין את מי לשתף" (צילום: Hadas Parush/Flash90)
יפה גליק. "אין את מי לשתף" | צילום: Hadas Parush/Flash90

גם דברים שגרתיים יותר הפתיעו את חבר הכנסת גליק, כמו הביורוקרטיה. "למלא את הטופס של הביטוח הלאומי ולכתוב 'מצב משפחתי: אלמן', זה קטע נפשי לא פשוט", הוא משתף. "פתאום אתה קולט שאתה אלמן. עד היום הייתי נשוי פלוס שמונה, ועכשיו אני אלמן פלוס שמונה. זה מכניס אותך, תודעתית, לעולם אחר".

"יפה סבלה מפוסט-טראומה"

לדברי גליק, רעייתו הקפידה לכתוב יומנים - וכתבה לא מעט אחרי ניסיון ההתנקשות בו. "זו נקודת מפנה מאוד משמעותית: מצד אחד היא חיה באמונה אדירה שאצא מזה, אבל בתוך המחברות היא כותבת על הקשיים", סיפר. "יש חמש מחברות שלמות, 'יומני ההתנקשות'. זה גרם לה לסיוטים וחרדות, זה מה שהרג אותה בסופו של דבר".

חבר הכנסת חושף כי בעקבות האירוע, סבלה אשתו מפוסט-טראומה קשה. "בהתחלה היא התגייסה כלביאה לעזור לי להשתקם - אבל ברגע שעמדתי על הרגליים היא קרסה. בכל פעם שהייתה שומעת סירנה, כשראינו אופנוע, כשחלפנו על פני מרכז בגין - היא הייתה מתכווצת". עם זאת, היא נאבקה כדי להתגבר על המצוקה: "היא הקרינה אמונה שתצא מזה, ועשתה הכל כדי להצליח - פסיכותרפיה, כתיבה יוצרת, צילום, יוגה ועוד".

מיומניה של יפה גליק (צילום: החדשות)
מיומניה של יפה גליק | צילום: החדשות

"אני לא אדם של רגשות, אבל ברור שיש כל מיני תקופות שאני רואה שהיא כתבה בבית לבד, ושאם הייתי שם הייתי יכול לעזור לה", הוא מודה. "אבל עשינו הכל כדי לעזור לטפל במחלה שלה. זו מחלה קשה - כשאתה יוצא מהבית, אתה צריך לשים עליך מסיכה כדי להקרין שהכל נהדר. כשאתה בתוך הבית, אתה קורס".

עם זאת, הוא מצליח למצוא נקודת אור. "אם היא הייתה רואה כמה אהבה הייתה פה, וכמה היא השפיעה על כל כך הרבה מעגלים, וכמה אנשים קוראים את המילים שלה - היא הייתה מאושרת", הוא מאמין.