לפני שנה בדיוק זה קרה גם לו. תומס פרידמן איבד את הסבלנות. אחרי 30 שנה של סיקור צמוד ונלהב של המזרח התיכון, הוא הרים ידיים. "זה הזמן לעצור את 'תהליך השלום' הלא מתפקד הזה. הוא רק פוגע במהימנות של ממשל אובמה". רשם הכתב הבכיר בטור הדו-שבועי שלו ב'ניו יורק טיימס'.
פרידמן זעם. הוא נעלב כאמריקני, נפגע בשביל הנשיא שלו: "כשתהיו רציניים, תרימו את הטלפון, תתקשרו לבית הלבן ותבקשו את ברק", הוא פנה לישראלים ולפלסטינים מתוך אחת המשבצות הנקראות ביותר בעיתונות האמריקנית.
נמאס לו - מגרירת הרגליים, מהאינטרסים הפוליטיים ומחוסר ההיענות למאמצי האמריקנים, שרוצים לראות סוף לסכסוך יותר ממה שרוצים הצדדים המסוכסכים. "הפכנו למשכך הכאבים שלהם", כתב בייאוש האיש שרק ב- 2002 נפגש עם יורש העצר הסעודי והציע לו להיות זה שיביא את הסכסוך הישראלי- פלסטיני לקיצו. חודש לאחר מכן, הנסיך הגיש את "יוזמת השלום הסעודית" בוועידה בבירות.
במרץ האחרון פרידמן שינה את הטון. לא, הוא לא התעודד מההתפתחויות באזור, אלא מיקד את אש הביקורת שלו לכיוון אחד בלבד: "חברים לא נותנים לחברים לנהוג שיכורים" הוא קבע וביקש מהממשל האמריקני לצאת מהמכונית של נתניהו, לקחת לו את המפתחות ולטוס הביתה - בחזרה לארה"ב. פרידמן התייחס אז לתקרית בה הכריז אלי ישי על הבנייה ברמת שלמה, דווקא בעת ביקורו של סגנו של אובמה בארץ: "ישראל זקוקה לצלצול השכמה, היא מתנהגת בטירוף", ומאחר ש"המחויבות של אבו מאזן ופיאד למו"מ גדולה יותר ממה שכל מנהיג ישראלי יכול לייחל", אז מבחינת פרידמן, די ברור על מי מוטלת האחריות להתקדמות בתהליך, מעכשיו והלאה.
מחזיקים את החלון פתוח
פרידמן נותן לפלסטינים ליהנות מהבריזה שנושבת דרך "חלון ההזדמנויות" הפתוח. מאז מרץ האחרון הוא מצייר את אבו מאזן ואת ממשלתו של פיאד כאור שבקצה מנהרת הסכסוך. הם בונים מנגנוני ביטחון, קשרים בינלאומיים, מוסדות מדינה, והכי חשוב - מפריחים את השממה. לפני עשור כתב ספר שלם על כך שפיתוח ושגשוג כלכלי הם המתכון למניעת מלחמה. "תיאורית מקדונלד'ס" שלו, שמנסה להוכיח ששתי מדינות בהן יש סניפים של מקדונלד'ס לא יילחמו זו בזו, אמנם הופרכה אחרי המלחמות בקוסובו ובלבנון, אך הוא ממשיך להאמין שבמקום בו יש שגשוג כלכלי, הסיכוי למלחמה קטן מאוד. אולי בגלל זה הוא כל כך מתלהב מההישגים של האוטונומיה הפלסטינית בשנים האחרונות, ומשאיר את כל האחריות לפתרון המשבר במו"מ לצד הישראלי.
בטור שפרסם השבוע פרידמן שוב מנגח: "ישראל מתנהגת כמו ילד מפונק", כי למרות כל המתנות שמקבלת מהאמריקנים, היא לא מוכנה להיענות לדרישה כל-כך צנועה - להאריך את ההקפאה בחודשיים. שוב האחריות כולה בידי ישראל - שוב חלון ההזדמנויות מאיים להיטרק. והפלסטינים? יכולים פשוט לשבת ולהמתין להתפתחויות. פרידמן לא מזכיר את חודשי ההקפאה שקדמו למשבר הנוכחי ואת העובדה שמישהו פספס חלון של עשרה חודשים, וזה לא היה נתניהו.
קשה להאשים את פרידמן בחוסר נאמנות לאינטרס הישראלי. הוא בכל זאת בחר לבלות את רוב הקיצים שלו כנער בקיבוץ, ולשתי הבנות שלו - ילידות הארץ, קרא בשמות ישראליים. ונכון שגם לבכיר פרשני המזה"ת מותר לאבד את הסבלנות כלפי המסוקרים שלו, אבל יכול להיות שפרידמן שכח שלכל סכסוך יש שני צדדים, ושעל שני הצדדים מוטלת האחריות להגיע לפתרון?