32 בתים פזורים על שתי גבעות וביניהן שלל מכוניות שלא נוסעות לשום מקום. במבט ראשון זה נראה ציורי, אבל במבט שני - והאזנה ממושכת - פתאום מבינים שהמקום נטוש לחלוטין. יושב ראש הוועד, דרורי בר לבב, הוא יחיד שנותר במקום. המאחז ממוקם על שפת מדבר, דרומית-מזרחית לירושלים ובית לחם. את המאחז הקימו בר לבב וקומץ חברים דתיים וחילוניים בסוף 2001. הוא נבנה באופן לא חוקי, אולם מרד השיכון והמועצה האזורית סייעו בהעברת כספים. המקום נקרא על שמו של השר רחבעם זאבי, שנרצח באותה שנה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"מגיעה קבוצת אנשים חלוצים ליישב מקום חדש. אנשים חזקים, עקשנים, דעתנים, שאם לא מצליחים בפעם ה-100 מאמינים שיצליחו בפעם ה-101", מסביר דני חלמיש, ממקימי המאחז. "רק אנשים כאלה שורדים ביישוב חדש, וזה מצוין - אבל אנחנו לא יכולים לחיות איתם".
"חצי יובל שאני גר בשטחים, אני מכיר את המערב הפרוע הזה היטב - דבר כזה לא ראיתי", אומר ולוול טשרני. לפני חמש נקרא טשרני על ידי המועצה האזורית גוש עציון לנסות ולהכניס מנהל תקין במאחז הסורר. "זה הגיע לידי אלימות - שכנים חתכו אחד לשני צינורות מים לפני כניסת השבת. אני לא מדבר על בנייה ללא אישורים".
רובם המכריע של המתנחלים מצהירים כי הם מונעים מאידיאולוגיה, כשרק מעטים מודים שמדובר גם בפתרון לדור מוזל ולפעמים גם השקעת נדל"ן מצוינת. "הגעתי לכאן, ראיתי את הנוף הזה ואמרתי שהמקום מתאים לי", מספר דוד דרפק. "שאלתי אם אפשר לבנות, וענו לי שזה מאחז, אבל אפשר לבנות - באיזשהו שלב יקבלו אישורים".
דמי שכירות על מערה
ב-2008 נסלל כביש חדש בין ירושלים לנוקדים, שקיצץ לרבע שעה את הנסיעה לירושלים והקפיץ את ערך הנדל"ן בהתנחלויות הסמוכות. מגרש של חצי דונם בכפר אלדד נמכר היום ב-850 אלף שקלים - והוותיקים הבינו שהם יושבים על אוצר. חלקם אף התחילו לגבות שכירות מתושבים חדשים עבור מגורים בקרוואנים ואף במערת קבורה: "אתה מודיע שהמערה הזו שלך ולכן צריך לשלם לך", מסביר טשרני.
רוב המבנים אל הוקמו על אדמות פלסטיניות פרטיות ולכן הסתמנה אפשרות להסדיר אותו. בר לבב, שהיה מרבית השנים מזכיר היישוב, חילק את המקום למגרשים והציע למצטרפים חדשים את עסקת חייהם: "איך הוא יכול למכור מגרשים רק כי הוא גר שם הרבה זמן? זה שטויות", אומר טשרני. בר לבב, מצדו, טוען כי לא היה ולא נברא. "הם לא שילמו עבור מגרש אלא עבור פיתוח", הוא מסביר. "נכתב במסמך שאם וכאשר הקרקע יוכשר ליישוב, נשתדל שהמשבצת הזו תהיה שייכת להם".
בשני מבצעים, בהפרש של שנה, נהרסו 15 מבנים במאחז, וחלק מהתושבים ראו בבר לבב את האחראי להרס. "כשהוא הקים עמותה וחילק פה מגרשים, התחילה בניה רחבה מאוד", מסביר דרפק. "ברור שהמנהל לא היה יכול להעלים עין מזה". כל התוכניות להכשיר את המאחז על ידי סיפוחו לכפר אלדד או לנוקדים הוקפאו, ואין גורם שבר לבב לא הסתכסך עמו. "אני חושב שהיישוב לא מוסדר כיום כי דרורי לא איפשר לו להיות מוסדר", מסכם חלמיש.
"ביום שדרורי יילך יהיה פה חשמל"
"לא באתי לכאן כדי לעשות כסף, אלא כדי להקים יישוב חדש בארץ ישראל", טוען בתוקף בר לבב - אולם את כל חסכונותיו השקיע בקרקע והוא אינו עובד במשהו אחר. לפני שנתיים ניסה להקים בית קפה במאחז. "הוא אמנם פעל רק חודש וחצי, אבל הוא היה הצלחה - הוא כיסה את ההוצאות ויותר", הוא מספר. לאחר חודש וחצי, המקום הוצת על ידי אדם ריצ'לנד, אחד מתושבי המאחז שביתו נהרס על ידי המנהל האזרחי.
המאחז היה מפולג בין שתי קבוצות: זו שייחלה להסדרה, והקבוצה של בר לבב, שסירב "לצאת פראייר". נוצר חוב של 300 אלף שקלים לכפר אלדד, שסיפק חשמל ומים למאחז, אולם בר לבב טוען שזו קנוניה חשבונאית של המועצה. בספטמבר 2015 ניתקו את המאחז מחשמל ומים, והחל גל עזיבה - אפילו צה"ל הוציא מהמקום את חייליו בשל התנאים.
מחנה אנטי-דרורי הלך וגדל, כשבראשו עמד חוני קניאל. "כל עוד הוא ביישוב, לא יסתדר פה כלום", אמר לתושבים חדשים. "ביום הוא יילך מפה - יהיה פה חשמל ומים. למחרת". שנה לאחר הצתת בית הקפה, הוצת ביתו של דרורי. על פי כתבי האישום, המצית נפגש עם קניאל, שהראה לו היכן ממוקם ביתו של דרורי ואף הצביע לו היכן ממתין לו ג'ריקן עם בנזין. תושבת נוספת, שרה חיימוף, סייעה למצית להימלט.
הם ממתינים למשפטם, אולם בר לבב לא מתייאש. הוא התקין פאנלים סולריים באמצעותם יש לו חשמל, ומים הוא מביא בג'ריקנים מדי יום. למרות שכמעט כל התושבים נטשו - לא נראה שהוא עוזב בקרוב.
עו"ד אבינעם גואלמן, המייצג את שרה חיימוף, מסר בתגובה: "כתב האישום מייחס למרשתי את החלק הכי מזערי בפרשה. היא לא הייתה מודעת כלל לתכנון ולביצוע ההצתה. מרשתי לא הכירה את החשוד, ולא ידעה על המעשה המתוכנן".