עד הכדור האחרון: הלוחם היחיד ששרד את הקרב בחמ"ל, מדבר לראשונה

במשך שעות ארוכות עמד חמ"ל נחל עוז ביום 7 באוקטובר תחת מצור של עשרות מחבלים. סגן נמרוד אלירז יחד עם עוד שלושה לוחמים ניצבו ליד דלת הכניסה והגנו בגופם על התצפיתניות והסמב"ציות שהסתתרו בלי נשק בחדר האחורי. עכשיו, כשנה וחצי אחרי אותה שבת מוכן הלוחם היחיד ששרד לספר לראשונה מה קרה שם.

"זאת המשימה שלנו עכשיו – אף אחד לא יגיע לבנות האלה"

למחבלי הנוח'בה שחדרו למוצב נחל עוז היו מפות והם ידעו בדיוק לאן ללכת. הם חיפשו להגיע קודם כול למרכז העצבים שחולש על הגזרה, החמ"ל. בתוך המבנה הסגור הזה, שהו באותו הזמן 18 חיילים וחיילות בלי יכולת להגן על עצמם. ואז, פתאום, נכנסו ארבעה לוחמים קרביים: יוחאי דוכן, איברהים ח'רובה, איתי רון ונמרוד אלירז.

 "אני, דוכן ואיתי אומרים: יאללה, חבר'ה, אנחנו מוציאים אותם מפה, אליהם לא יגיעו. זה מה שאנחנו אומרים, זה המשימה שלנו עכשיו, שאף אחד לא יגיע לבנות האלה", משחזר נמרוד. "אנחנו אומרים את זה גם להן. אנחנו מחייכים ואומרים: "הכול יהיה בסדר, אתן תראו שהכול יהיה בסדר".

בהתחלה ניסו הארבעה לא רק להגן, אלא ממש לתקוף, ויזמו הסתערויות מחוץ לחמ"ל כדי להרחיק את האויב כמה שרק אפשר. אבל ככל שעובר הזמן זה נהיה יותר ויותר קשה, כשעוד ועוד מחבלים הולכים וסוגרים על החמ"ל. "אנחנו עם קנים על הדלת ומוכנים להיתקלות בכל רגע. שומעים צעקות בערבית, שומעים רימון מתגלגל, אני סופר 21, 22 - פיצוץ שפשוט מוריד את כל הדלת של החמ"ל, ובעצם כרגע בינינו לבין המחבלים אין כלום שמפריד", מתאר נמרוד את הרגעים הדרמטיים שבהם החמ"ל נפרץ.

"דוכן וח'רובה הקימו כמו מכשול כזה של כסאות באזור הכניסה, עמדת ירי כזאת בעצם. ואז יש לנו מעין שטח השמדה כזה של המבואה שכל מי שנכנס לשם אנחנו צריכים 'לתת עבודה', מה שנקרא", הוא מוסיף.

לפרויקט המלא של "עובדה": הגיבורים של מוצב נחל עוז

במשך דקות ארוכות ארבעת הלוחמים לא נוצרים את האש אפילו לרגע אחד. הכול כדי למנוע מהמחבלים להיכנס לתוך החמ"ל הפרוץ. "ואז שומעים עוד פעם מחבלים מתקרבים. נזרק רימון לכיוון החמ"ל אג"ם. אני ממש זוכר את הנקישות הקטנות האלה על הרצפה. ודוכן שם רואה את זה, הוא נותן לי דחיפה קטנה, הוא צועק 'רימון', והולך לעברו כדי לחטוף את כל ההדף שבעצם לא יפגע באף אחד מאיתנו. אני זוכר שאני תופס את הראש, סופר 21, 22, 23, ושומע פשוט דממה. רואה את דוכן בא אחורה, אני ואיתי מסתכלים עליו קצת בשוק, והוא אומר: 'חבר'ה, הכול בסדר, לא התפוצץ'".

לאחר שעות של קרב גם התחמושת הולכת ואוזלת ללוחמים. "נשאר לנו בערך מחסנית וחצי לכל לוחם, לכל אחד מארבעתנו", משחזר נמרוד. "כמה דקות אחרי זה צועקים לנו בערבית, ח'רובה מתרגם לנו את זה, צועקים לנו לצאת להיכנע עם ידיים למעלה, ואנחנו מבינים שזה הסוף". ברגע הזה, הם מקבלים החלטה נוספת.

"אני נשארתי נראה לי עם שני כדורים, ושני הכדורים האלה זה גם, דיברנו על זה, באותו זמן שאם אנחנו רואים שהאירוע נגמר, אז אנחנו נותנים כדור בראש, מה שנקרא", נמרוד מתאר את השיחה שהתנהלה ביניהם ברגעים האלה, שהסוף נראה קרוב. "שומרים אותו שיהיה הכדור האחרון. אנחנו לא נופלים בשבי. אנחנו אומרים את זה אחד לשני, דוכן אומר את זה, כולנו מהנהנים. וזה האירוע שאנחנו מבינים שזה הרגעים האחרונים שלנו בחמ"ל".

כל שנייה, כמו נצח

על השאלה אם אין התלבטות, אולי בכל זאת זה הרע במיעוטו, נמרוד משיב: "כשאתה אומר גדוד 13 לא נשבר לעולם, אז זה לא נשבר לעולם. וכסיסמה מאוד קל להגיד את זה, לעשות את זה, זה מאוד קשה, אבל אתה לא נשבר. וגם אני יודע שברגע שאני נשבר, הבנות מאחוריי, זה הסוף".

המחסניות כבר כמעט ריקות עכשיו והם יודעים שצריך לשלוף משהו אחר. שני סכיני קומנדו, זה מה שיש להם ביד מול המחבל שכבר עומד בפתח החמ"ל הפרוץ, בדרכו פנימה. "אני חושב שזה היה השניות הכי ארוכות ומפחידות שהיו לי בחיים. שבחיים לא חשבתי שאני אשתמש בסכין ואני אקפוץ על מחבל כדי להגן על עצמי. אני אומר לו: 'איתי, אתה יודע מה אנחנו צריכים  לעשות'. איתי כמו איתי דופק לי איזה חיוך כזה קטן. כשרואים את שנינו באזרחות חושבים שילדי מגמת פיזיקה הגיעו, כשבסוף שנינו עם סכין ביד וזה היה הרגע הכי מלחיץ שהיה לנו בחיים. עכשיו זה העבודה של הקצבים".

נמרוד זוכר לפרטי פרטים את השניות הארוכות האלה. "בעצם, המחבל מתחיל להיכנס, אני רואה כבר את הקנה שלו. הלב שלך דופק על אני חושב שהוא על 2,000. אני זוכר שאני מסתכל רגע לדוכן וח'רובה, והיה כזה מבט של מבט אחרון כזה, וזה היה שנייה אחת, שנייה כמו נצח", הוא משחזר. "אני ואיתי קופצים לכיוונו, והוא עם המבט המופתע הזה שלו, עד שבעצם אנחנו מצליחים לדקור אותו. קופצים עם הסכין, ואז הוא צועק. אני חושב שהוא לא ציפה, אני חושב שהם לא ציפו שנחזיק מעמד כל כך הרבה זמן ככה, שזה הפתיע אותם".

מלכודת של אש

תעבור רק דקה אחת של שקט, ופתאום, בתוך החמ"ל, נשמע רעש מסוג אחר. צליל נפץ חלש, לכאורה, לא מאיים. "אני שומע זכוכית מתנפצת. אני חושב שזה בקבוק תבערה, ואני רואה אש מתחילה לבעור באמצע החמ"ל. אני רואה את דוכן ואת ח'רובה עם מטפים מתחילים לנסות לכבות את האש. ובעצם במעין שנייה אחת פשוט הכול נהיה שחור".

בתוך פחות משתי דקות, חמ"ל נחל עוז, שמשום מה היה בנוי מחומרים דליקים במיוחד, הופך למלכודת של אש. איתי רון, איברהים ח'רובה, ויוחאי דוכן לא שרדו. כך גם 12 מהחיילים והחיילות ששהו בחדר האחורי, החדר שהיה אמור להיות הכי מוגן. נמרוד הוא האחרון מבין שבעה שמצליחים להיחלץ דרך החלון האחורי, ממש בכוחותיו האחרונים.

"הזיכרון המשמעותי הבא שלי זה בסורוקה", הוא מוסיף. "כנראה אחות ממוצא ערבי מעירה אותי. חשבתי אולי אני באיזה שיפא או משהו, חשבתי שאני אולי חטוף. כי אני לא זוכר, אז התחלתי די להשתגע שם. אז הרדימו אותי חזרה. ואז הזיכרון הבא שלי, זה שאני פותח את העיניים ורואה את אימא שלי מצד ימין ואת אבא שלי מצד שמאל. זה היה הזיכרון הראשון שהבנתי שאני חי".

ברגעים האלה, בעודו פצוע, את נמרוד מעניין רק דבר אחד. "אני זוכר שקמתי אחרי שהצלחתי לפתוח את העיניים, שאלתי שאלה ראשונה את אימא שלי, 'איפה הלוחמים שלי?' והגיע רופא, מנהל טיפול נמרץ, אמרתי לו: 'אני רוצה לחזור, תנתק אותי מכל המכשירים פה, אני רוצה לחזור'".

עם ההורים של התצפיתניות מספר נמרוד כי לא שוחח. לדבריו, חשוב להם שהם ידעו כי נלחמו בהגנה עליהן, ככל שיכלו. "שהם ידעו גם את הגבורה של הבנות שלהם, ואיך שהן היו באותו יום, שיהיו גאות בהן, וגם שידעו שאנחנו נלחמנו בשביל להחזיר אותן הביתה, שזה מה שעבר לנו בראש. כל החלטה שקיבלת באותו יום, וכל דבר שבחרנו, זה רק בשביל להחזיר אותן הביתה".

במהלך קרבות 7 באוקטובר במוצב נחל עוז נפלו שבעה מלוחמיו של נמרוד: סמ"ר רועי ברקת, סמל המחלקה, סמ"ר דביר זכאי, סמ"ר איתי אברהם רון, סמ"ר דוד רתנר, סמ"ר ישי פיטוסי, סמ"ר יעד בן יעקב וסמ"ר דור ירחי.

בקרב על חמ"ל מוצב נחל עוז נפלו סרן שיר אילת, סרן עידן בלוי, סגן יוחאי דוכן, רס"ב איברהים ח'רובה, סמ"ר איתי אברהם רון, סמ"ר ים גלס, סמ"ר דניאל ראשד, סמ"ר שיראל חיים פור, סמ"ר עדי לנדמן, סמל אושר שמחה ברזילי, סמל שיראל מור, סמל יעל לייבושור, סמל רוני אשל, סמל שירה שוחט ורב"ט מיה ויאלובו פולו. יהי זכרם ברוך.