"תלשו אותי מהמציאות, ושמו אותי בגיהינום": אלון אהל מדבר על הכול בריאיון בלעדי

"יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אישה..." (אביתר בנאי)

מרגע שנחטף, החליט אלון אהל שהוא עושה הכול כדי לשרוד ולחזור הביתה. הוא ידע בתוך תוכו שיש לו סיכוי אמיתי להינצל. במשך שבועות ארוכים ליווינו אותו בדרכו להיות שוב אדם חופשי, ואמש (שני) פרסמנו ב"מהדורה המרכזית" את עדותו הקשה ומטלטלת: החל בחודשים שהוחזק אזוק בשלשלאות, דרך הקשר המיוחד שנרקם עם אלי שרעבי, שהיה לו "כמו אבא" - ועד ההטרדות המיניות והאיומים על חייו שהגיעו כשנותר לבד במנהרות. בלעדי

הראיון מלא בתרגום לאנגלית, The complete interview (English translation):

"ידעתי שבסוף אני חוזר לאימא"

כשאלון עוצם את עינו השמאלית הכול הופך למטושטש, אך כששתי עיניו פקוחות הוא יכול לעשות שוב הכול בעצמו. כך, רגע לפני הניתוח החשוב בעין ובכתף הפצועה, הוא מזמין לו אוכל. פתאום יכול לבחור. הוא מבחינתו לא רואה בזה דבר חריג. "אני לא מסתכל על זה בצורה הזו, אני כבר לא שם. גם כשהגעתי הביתה, זה לא היה מוזר. ידעתי גם שם שאני חוזר. שיהיה מה שיהיה, אני אחזור לאימא שלי בסוף".

רגע לפני הניתוח החשוב, הרופאים מסבירים לאלון את הפרוצדורה – והוא מבין היטב. הוא מבקש שנתעד את הכול. שניכנס לחדר הניתוח ושנצלם אותו גם בחדר, כשכואב לו. רגע אחד ראיתי אותו צוחק ורגע אחרי מתפרק בבכי. "בעזה שללו ממני את זכויות התנועה, החופש והחירות, אבל לא את זכות הבחירה", הוא אומר כמנצח. "אתה נשבר כל הזמן. וכמו שאלי היה אומר לי 'להישבר זה בסדר. אבל אף פעם אסור לאבד תקווה'".

בחזרה לנובה: "אתה פשוט מחכה למוות שלך"

"ברחנו מהמסיבה ברגע שהתחילו ההפגזות", הוא נזכר. "ראינו את היירוטים ואמרנו: 'עפים מפה'. חשבנו לעצור במיגונית ואני ממש רציתי להמשיך איך שנגמרו הטילים. עמדנו במיגונית וזה לא נגמר. יותר מזה - התחלנו לשמוע קלצ'ניקובים. איפה הצבא? אתה פשוט מחכה למוות שלך".

מולו עמד ענר שפירא. משליך את הרימונים מחוץ למיגונית בזה אחר זה. "אמרתי לו 'אחי, הכול יהיה בסדר'. הוא אפילו לא הסתכל לי בעיניים. הוא היה מטורף. הוא הציל את כולנו. רימון אחרי רימון עד שהורידו גם אותו. אחרי שהוא נרצח, היה רימון שהירש בא לזרוק. הוא היה בדיליי וצרחתי לו: 'תעיף את הרימון'. הוא לא הספיק. הרימון התפוצץ כמה ס"מ ממנו והוא פוצץ לו את היד". "ראיתי הכול בעיניים, ואני חושב שזה הרימון שפיצץ לי את העין", הוא נזכר.

"תלשו אותי מהמציאות, ושמו אותי בגיהינום"

"זרקו אותי כמו שק תפוחי אדמה לתוך הטנדר. הייתי בשוק מכל הדבר הזה, אמרתי 'מה, אני בחלום?'. ראיתי מישהו קופץ מהטנדר ובאותה השנייה מפרקים אותו. אמרתי לעצמי: 'לא משנה מה אני בוחר בחיים'", אלון תיאר את הרגע הקשה.

"מתחילים לנסוע", הוא משחזר. "תוך שניות היינו בעזה, הייתי בשוק. עברנו שער והופ – עזה. אתה אומר פאק איפה חיל האוויר, מה קורה. פשוט חצו גדר. כל השיער היה מלא בבטון של המיגונית ואתה נוטף דם בלי סוף. כאבים מטורפים בראש, בכתף ובעין. אני לא רואה".

הם הגיעו לבית חולים, מול המון מלא שנאה שציפה להם. "לקרוא להם בלתי מעורבים?", הוא שואל בביטול. "כולם מעורבים שם. אתה מתפלל שיצליחו להשחיל אותך לאיפשהו. זה פחד אלוהים. אני צורח להם שאני לא רואה, והם הורידו ממני את הבגדים תוך כדי שהם מנסים שלא ייכנסו אנשים". בערב, הוא מספר, הם הגיעו לבית בסמוך לבית החולים וקיבלו סמי הרדמה. "התעוררתי רק יום אחרי", הוא נזכר. "לא הצלחתי לנשום מרוב כאב".

תפרו אותם בצורה בזויה - בראש ובכתף, בלי הרדמה. אסרו עליהם לצעוק ובכלל לדבר. "בשבועיים הראשונים לא דיברנו", הוא נזכר. "ישבתי שם עם אנשים שלא היה לי מושג מי הם". ככל שהוא ממשיך, הכול הופך אינטנסיבי. הנשימות הארוכות, הגוף הרועד והקול הרועד. "לוקחים אותך ברגע מהחיים. אני ילד בן 22, מה אני יודע על החיים בכלל? תלשו אותי מהמציאות ושמו אותי בגיהינום בשנייה".

לנו סיפרו שצה"ל יודע איפה אתם, לא הרגשת את זה?

"חד משמעית לא. הטילים עוברים לידך, טעות אחת של נ"צ ואני גמור. אני אשכרה מפחד מהצבא שלי, הצבא שאמור היה להגן עליי. לא ידעו כלום". אחרי 52 ימים הם ירדו למנהרות. שם הם פגשו את אלי שרעבי, אלמוג סרוסי ז"ל, אורי דנינו ז"ל והירש גולדברג-פולין ז"ל. לפתע אלמוג, אורי והירש נלקחו. אלון היה בטוח שהם עומדים להשתחרר, בפועל הם הועברו למנהרה שבה נרצחו בידי המחבלים. במנהרה הוא נותר עם אליה ועם אלי שרעבי, שהיה לו כפי שהוא מספר, כמו אבא.

"אלי היה שם, לחבק חיבוק של אבא"

"מהרגע הראשון אני והוא התחברנו. היה קליק כזה. הייתה פעם אחת שהם זרקו לנו קערה עם קצת פסטה וזהו. נתתי אגרוף לקיר, נשברה לי היד והתחלתי לבכות. ואז הוא היה שם לחבק. הוא היה לי שם כמו אבא. זה היה חיבוק של אבא. כי הגעגוע הורג אותך. זה כל כך קשה". בריאיון ב"עובדה" חשף אלי את הקשר המיוחד שנרקם ביניהם בשבי. "מאותו רגע אימצתי אותו" סיפר אז.

"הוא היה מחזיק אותי ומרים אותי שם", הוא ממשיך. "סוחב את עצמו ואותי על הגב שלו". אלון נזכר איך אלי סיפר לו על בנותיו נויה ויהל שנרצחו ב-7.10 ופרץ בבכי. הם הבטיחו זה לזה שהם שורדים בשביל המשפחות שמחכות להם, שפויים ובריאים. "הוא היה איתי בראש כל הזמן, גם כשהייתי לבד".

"אזוק כמו קוף, אוכל כמו כלב"

שמענו כל כך הרבה עדויות ועדיין – זה פשוט לא נתפס

"מי שלא היה שם, לא יוכל להבין את זה", הוא מדגיש. "בחיים לא חוויתם הרעבה, לא הייתם מחוברים לשלשלאות במשך שנה וחצי. אזוק כמו קוף – ואוכל כמו כלב. שם אתה לא בן אדם, אתה חיה". הוא סיפר כיצד נלחם להישאר חזק מנטלית כדי לא להשתגע. "היינו אוכלים פיתה וארבע כפות אפונה ביום. הייתה תקופה שהיינו אוכלים רק תמרים יבשים. ואתה יודע שיש אצלם אוכל. אתה אומר לעצמך 'בסוף מתרגלים לרעב', אבל לא. זה כאבים בכל הגוף – כל הזמן. אתה נראה כמו שלד. אתה מסתכל על עצמך ואתה רואה גופה, וזה עושה להם טוב על הלב".

כמה הנגינה החזיקה אותך שם?

"מלא", הוא נזכר בחיוך. "הם היו מכינים את האוכל על סולר אז זה היה עושה רעש מטורף. ואני בכוך שלי הייתי מתחיל לשיר בזמן הזה. סיפרתי להם שאני מנגן על פסנתר, והם לא ידעו מה זה. אסור להם לשמוע מוזיקה ולרקוד". הם היו אומרים לו להפסיק לשיר. הוא היה עוצר וממשיך שוב בסתר. בכיכר החטופים המתין לו פסנתר כנף עד שישוב. רק מחכה שינגן בו. וכשאלון חזר הוא אכן ניגן את "שיר ללא שם". אותו שיר שהחזיק אותו שם, במנהרות של עזה.

שם בעזה הם לא ידעו כמה אנשים מחכים להם, מתפללים ונלחמים על חזרתם. "פתאום הם פתחו לפטופ עם תמונה של מישהי שעומדת עם ציור שלי ופסנתר מאחורה. אמרתי לעצמי עכשיו בטוח אין מצב שאני מוותר. אם אנשים שאני לא מכיר יוצאים לרחוב ומרימים שלטים שלי מי אני בכלל שאחשוב לרגע לוותר. אין מצב".

קשורים יחד, במנהרה שאין בה כלום

באחת הפעולות האוויריות, הפציץ צה"ל את המנהרה שהיו בה. הטיל פוצץ את המסגד ואת בית הספר שמהם יצאו הפירים. הם היו בטוחים שיש פריצה של צה"ל. יצאנו החוצה ורצנו בין החורבות. "זה כמו בסרטים", הוא נזכר. "שמענו מקלעים והמשכנו לרוץ, עד שהגענו לפיר נוסף. הגענו למנהרה אחרת – שאין בה כלום. רק שלוש שרשראות". ואז, באמצעות השרשרת השלישית, חיברו אותו לאלי שרעבי. "היינו הולכים לשירותים ביחד", הוא משחזר. "עשינו הכול".

איומים והטרדות מיניות: אלון לבד בגיהינום

"הבנו שקורה משהו", הוא נזכר. "הבכיר נכנס ואומר: 'יש עסקה'. אלון, אלי ואליה יוצאים. ואני נשאר לבד". המחבלים קרעו אותו מאלי, והוא סירב לעזוב. זה היה רגע מטלטל לשניהם. "כל מה שאני מפחד ממנו מתגשם", הוא נזכר. "אמרתי לאלי 'ואו, אני שמח בשבילך', הוא אומר שהכול יהיה בסדר. שזה ימשיך לחלק השני ושעד שלא יחזירו את כולם הם ישרפו את המדינה. ואני נשאר שם, בגיהינום הזה".

ואז המשא ומתן על החלק השני עלה על שרטון. "זה היה יום שלישי", הוא נזכר. "הם ירדו בריצה באמצע הלילה ודיברו על 500 שהידים. הבנתי שקרה משהו. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה עוד סיוט שמתגשם". הוא נותר לבד במנהרה. מול מחבלים שכל מטרתם היא להלך עליו אימים. "היו משחקים בכמויות של האוכל והטרדות מיניות".

"זה היה כשהייתי לבד", הוא מספר באומץ. "אתה נכנס להתקלח והוא בא לחפוף אותך. הוא שם על עצמו שמפו ביד ומתחיל לסבן אותך במקלחת. הוא נוגע בך". אלון ניסה להזיז אותו, להגיד לו שהוא יכול לבד, אבל המחבל לא ויתר: "הוא אמר שחשוב לו שנתקלח טוב, שלא יהיה לי פריחות. למזלי זה לא המשיך הלאה".

קרא הארי פוטר, ודילג על הפרק האחרון: "זה לא הסוף שלי"

אחרי העסקה הם האכילו אותו טוב יותר. פחדו מהתדמית השלילית. "הביאו לי 'הארי פוטר' באנגלית. קראתי אותו מלא פעמים. את הפרק האחרון, על המוות של דמבלדור, קראתי פעם אחת, וזהו. אמרתי, אני לא יכול. זה לא הסוף שלי".

אחרי שמונה חודשים העבירו אותו לדרום הרצועה. "פתאום עצרנו", הוא נזכר בפחד שליווה אותו עד הרגע האחרון. "הורידו אותי מהרכב והתחלנו לטייל בעזה. בדיעבד הבנתי שהעבירו אותי צפונה כדי ליצור לחץ על ישראל". שם הוא פוגש את גיא גלבוע דלאל. הם שירתו יחד בחיל הים, וזיהו אחד את השני מיד. מגולחים שניהם, כמו בצבא. המחבלים הורידו אותם למנהרות וביקשו מהם לכתוב מכתב למשפחות.

"משפחה שלי, אימא, אבא, רונן וענבר. אני מתגעגע ואוהב כל כך. אני בסדר. אני חי ונושם. מקווה לראות אתכם בקרוב. אתם הכוח שלי להמשיך ולשרוד פה, מה שמחזיק אותי פה יום-יום. בסיוט הזה שלא נגמר. חושב על החופשות שלנו ביחד, ועל עוד שיהיו..." מעבר לזה הוא לא הצלחתי להמשיך. "פשוט רשמתי שיישארו חזקים ביחד", נזכר בדמעות.

אלון חוזר הביתה

עז א-דין אל-חדאד, מפקד חטיבת עזה – שהפך להיות ראש חמאס, נכנס פנימה ומבשר להם בשתי מילים: "אתם יוצאים". משם הכול קורה במהירות. "הבחורה מהצלב האדום לוקחת אותי ואומרת שהיא מצטערת", הוא מספר. "היא הייתה מאוד נבוכה, כי הם לא עשו שום דבר. ארגון ביזיוני. לא שונה מהאו"ם, כן?"

עוד 15 דקות יעברו עד שהוא ממש ירגיש בטוח. מחלון הרכב של הצלב האדום הוא רואה בפעם הראשונה את כוחות צה"ל. אולי תתפלאו אבל אלון לא חושב על עצמו באותו רגע, וגם לא על המשפחה שלו. "אני מתחיל להסתכל החוצה ואני רואה חיילים. וזה לא ילדים. זה פאקינג אנשים מבוגרים, עם משפחות וילדים. אתה רואה מי נלחם עליך. אתה רואה חבר'ה מילואימניקים וזה הורג אותך".

במפגש הראשון עם המשפחה הוא לא מתפרק. מה שחשוב לו הוא לתת להם את התחושה הראשונה שחזר שפוי, בריא ושלם. אבל אז, לאט לאט, הוא מרשה לעצמו לשחרר את המחסומים. ובפרט, כשנודע לו בבית החולים שאלי שרעבי, שהיה לו בשבי כמו אבא, איבד את כל משפחתו. "נשברתי", הוא נזכר ומתפרק שוב. "אני מכיר אותם. את המשפחה שהם היו ואת הילדות שהן היו".

"במשך שנתיים הייתי בן-אדם מת", הוא מסכם. "התפללתי לאור הזה, שמישהו יציל אותי. אבל גיליתי שאני חזק. שאני יכול לעשות הכול. אני לא קורבן, אני לא מחפש רחמים עצמיים. עברתי את מה שאני עברתי, ואני לוקח את זה - רק גדל. ממשיך ללמוד ולהתפתח. אני הולך לטרוף את העולם הזה".

מסע שיקום ארוך עוד צפוי לפניו, ומשפחתו וחבריו מבקשים את עזרת הציבור. להצטרפות לגיוס המונים - לחצו כאן