שנה להפסקת האש בצפון | תמונת המצב העגומה והתחושות הקשות של התושבים: "אף אחד לא יגיד שהמדינה עוזרת לו"

המלחמה הארוכה בתולדות ישראל הותירה בצפון סימנים שילוו אותו עוד שנים ארוכות. בראש: התפרקות של קהילות, אחרי פינוי של יותר משנה וחצי מהבתים, וכלכלה שקפאה כמעט לחלוטין – וגם עכשיו מתקשה להשתקם. התושבים שעזבו מספרים בכאב על ההבטחות שהופרו, ועל הסיבות שבחרו לא לחזור למקום שעד לא מזמן קראו לו בית.

במבט על המספרים, באופן רשמי 85% מהתושבים חזרו ליישובים. אך כאשר מביטים בנתונים מקרוב ניתן לגלות שבחלק מהיישובים, כמו בצת, הגושרים ושלומי, ישנה אפילו הגירה חיובית בעוד שביישובים אחרים כמו מטולה, שתולה ומעיין ברוך ישנה הגירה שלילית ומאזן החזרה נמוך מזה הכללי. הנתון הכולל גם לא מתייחס לתושבים חדשים שהגיעו לאחר המלחמה, למול כאלו ותיקים, שעזבו בעקבות המלחמה ולא מתכוונים לשוב.

כדי למנוע את זליגת התושבים, הממשלה הודיעה כמה פעמים על תוכניות ענק לשיקום הצפון. הסכומים המובטחים התכווצו לאט לאט, ולבסוף נקבע סכום של כ-12 מיליארד שקלים. מתוכו, בממשלה אישרו עד כה 5.4 מיליארד, כאשר בפועל, לביצוע, אושרו רק 4.2 מיליארד עד היום. הביצוע יימשך עוד שנים ארוכות, ועדיין לא ניתן לראות את הפירות של התוכניות הללו בשטח.

נתונים של מרכז הידע האזורי באשכול גליל מזרחי והאקדמית תל חי מציירים תמונת מצב עגומה על העסקים שנפגעו. 85% מהעסקים בגליל הודיעו על ירידה בהכנסות בשנה האחרונה לעומת השנים שלפני המלחמה. 45% הודיעו שהם שוקלים לסגור את העסק שלהם, עוד השנה.

רובם המוחלט של בעלי העסקים דיווחו שבחודשים האחרונים לא הגיע שום סיוע ממשלתי. במקביל, כמה אלפי עסקים עדיין ממתינים, גם עכשיו, לסיום ההליכים הבירוקרטיים הארוכים מול רשות המסים כדי לקבל את כספי הפיצויים שהובטחו להם לפני יותר משנתיים.

"הספורט הלאומי בק"ש הוא אכילת פיצה"

אריה אקרמן, תושב קריית שמונה שהיה חלק מהמועצה המקומית ועזב יחד עם משפחתו לאחר 20 שנים שבהן התגוררו בגליל העליון, סיפר על הקשיים שהביאו לעזיבת העיר, מלבד המלחמה: "אין כאן תרבות ואין מה לעשות בעיר הזו. למרות שיש פה נחל ושקט, אין פה תרבות, בשביל לראות הופעה אני צריך לנסוע שעה וחצי. המורים פה טובים - אבל האמצעים דלים. הספורט הלאומי בעיר הוא אכילת פיצה", מספר אריה בכאב.

"אנחנו אחרי שנתיים מאוד קשות, הילדים שלי וגם אני מטופלים, ישנם בתים רבים שנשברו לאחר גירושים, צריכת האלכוהול עלתה ואחרי שנתיים שמשפחה הייתה בבית מלון - יש לזה מחירים. המדינה לא מבינה מה קורה למטה ומי שלמעלה לא מבין שאין פה באמת שיקום. אם תשאל אנשים ברחוב האם הם מרגישים שהמדינה עוזרת להם - כולם יגידו לך לא", שיתף אריה על התחושות הקשות וההפקרה מצד המדינה.

אביחי שטרן, ראש העירייה שיתף על הקשיים של התושבים - וההבנה של הסיבות מדוע לא לחזור: "אני לגמרי יכול להבין מדוע 30% החליטו שלא לחזור. אחרי כ"כ הרבה שנים של נשיאת הנטל על הכתפיים, אנשים התעייפו ורוצים לעבור למרכז. זה לא אומר שהם לא בסדר והם נמצאים כאן אידיאולוגית. הבעיה היא - שאי אפשר לבנות עיר רק סביב אידיאולוגיה".

 "האוכלוסייה הצעירה לא רוצה לגדל ילדים במציאות ביטחונית כזו, והאוכלוסייה העמידה יותר החליטה לעקור את עצמה באמצע החיים ולעבור למרכז למרות ששם החיים יקרים יותר", סיפר שטרן. "שנתיים של נזק לא מתקנים ביום אחד וזה לא רק סבלנות, מי שיבוא היום לק"ש זו השקעה חכמה", אמר באופטימיות ראש העירייה.

"לפעמים זה מרגיש כאן כאילו כלום לא השתנה. אבל איזה דברים עברנו - ושכחנו"

ניקול מורד, רכזת שכבה שחזרה ליישוב שלומי

משפחת מורד חזרה הביתה ליישוב שלומי בחג פסח האחרון. הם מספרים על התחושות, על הרצון המוחלט לחזור למרות כל מה שעברו מאז פרוץ המלחמה ולפני, ועל ההחלטה הברורה של המשפחה: "קודם כל חוזרים, אחר כך נראה איך אנחנו מרגישים".

 "לא הייתה לנו התלבטות, רצינו לחזור, התגעגענו לכאן. זה היה המדד שלנו. אמרנו שאנחנו לא מוותרים מראש וקודם כל חוזרים הביתה. החלטנו שאם יהיה מלחיץ או מפחיד לא נישאר", מספרים ניקול וניר בגאווה. ביישוב שלומי כמעט 100% מהתושבים חזרו לבתיהם, אך המצב לא משקף את העסקים שמתקשים להתמודד עם המציאות.

קב"ט מעלה יוסף: "היום אני מאמין לצבא"

אליעזר אמסלם, שהתראיין בתחילת המלחמה בחדשות 12 וסיפר על חוסר האמון המוחלט מול מערכת הביטחון, שהייתה במדיניות הכלה ולא אישרה לצבא להגיב טרם לפני פרוץ המלחמה. "תפיסת ההגנה של מערכת הביטחון קרסה לחלוטין, אני פשוט לא מאמין להם", סיפר אז אליעזר.

היום, אליעזר מדבר באופן שונה לחלוטין על הצבא, ומספר על אמון מוחלט במערכת: "כל מה שהצבא אומר אנחנו בודקים ומאמתים. אחרי ה-7 באוקטובר - האמון חזר להיות אמון מלא".