חודש לפני הטבח: המסמך של חמאס שמשרטט את הדרך ל-7 באוקטובר

שנתיים חלפו מאז אותו בוקר שבו המציאות הישראלית קרסה אל תוך עצמה, והגבול שנדמה היה בלתי חדיר נפרץ באחת. מאז, בין חורבות עזה ובין שברי הביטחון שנופצו, מרחפים סימני שאלה כבדים, עיקשים, שאינם מרפים. כיצד לא נקראו הסימנים שנמרחו על הקיר - ובעצם על גדר הבטון של הרצועה? כיצד לא חוברו הרמזים, כשהכתובת הייתה שם, גלויה לעין? ומעל כל אלה ניצבת השאלה שאולי מכאיבה מכולן - מה בהתנהלות הישראלית שכנע את חמאס כי זה הרגע הנכון לצאת למתקפה שאחריה שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. מיוחד.

מסמך אחד, בן 11 עמודים, שנתגלה במהלך המלחמה ונחשף לראשונה במהדורה המרכזית, מעניק הצצה נדירה ומטלטלת אל עולמם המחשבתי של אדריכלי הטבח - יחיא סינוואר ומוחמד דף. מחבריו אנשי מודיעין של חמאס, שמעבירים להנהגה, פחות מחודש לפני המתקפה, ניתוח שיטתי ומעמיק של מדיניות ישראל ברצועת עזה.

"המדיניות הכללית של האויב לא השתנתה, והיא מתמקדת במאמץ להחלשת חמאס - אך מבלי להביא להפלת שלטונו. ראש הממשלה נתניהו מעולם לא הניף את הסיסמה או את היעד של הפלת חמאס משום שהוא מבין את המחיר הכבד הזה ולכן ההתמקדות היא ניהול הסכסוך ושמירה על ההרתעה".

מתוך מסמך הזרוע הצבאית של חמאס

סא"ל במיל' יהונתן דחוח הלוי, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מסביר: "מתקפת ה-7 באוקטובר נולדה כבר ב-2014. כאשר ישראל השלימה את המכשול שנועד לסכל או למנוע חדירה של מנהרות לתוך שטח ישראל, חמאס ביצע שינוי בתוכנית ועבר לתקיפה קרקעית במקום להסתמך על המנהרות החודרות".

תא"ל במיל' ערן אורטל, לשעבר מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, מתקשה לומר שהכתובת לא הייתה על הקיר: "אני הופתעתי מגודל ההפתעה מכיוון שב-2014 תפיסת ההתקפה לשטחנו הייתה גלויה וברורה על השולחן. כל מי שצפה טלוויזיה, לא צריך היה להיות קצין צבא, ראה את אופנועי הנוח'בה שאנחנו מוציאים מאותה מנהרה באמצעות מנופים, תפקידם היה לייצר כוח פשיטה רכוב שהוא יוכל להגיע עד לבאר שבע. זה עדיין לא היה ההיקפים שגילינו באוקטובר 23', אבל כוח הנוח'בה הוקם לצורך ההתקפה לשטחנו".

הסימנים, המסמך - והדרך ל-7 באוקטובר

מבצע "צוק איתן" מסתמן בדיעבד כנקודת ציון מרכזית, אולי אף כנקודת ההתחלה. ארבע שנים מאוחר יותר, בצעדות השיבה, גדר הגבול הופכת לשדה ניסויים על רטוב. "מה שאנחנו ראינו כמהומות על הגדר היה ניסוי לראות איזה מטען נפץ, וכמה חומר נפץ הם זקוקים כדי לבצע פריצה של הגדר", אמר דחוח הלוי. ואז מגיע אירוע מכונן נוסף - "שומר חומות". וכך מפרשים אותו כותבי המסמך:

"מערכת חרב ירושלים (שומר החומות בלשון חמאס), הייתה שבירה של הדפוס החוזר. הפעלת הכוח הצבאי מעזה הובילה לדרבון שרשרת של התנגדות עממית וחמושה בכל פלסטין ומחוצה לה".

מתוך מסמך הזרוע הצבאית של חמאס

במילים אחרות, עזה הפכה לפתיל שמצליח להצית זירות רבות. הדרך ל-7 באוקטובר התקצרה והלכה. בסיכום ממליצים כותבי המסמך להנהגת חמאס: "על הנהגת התנועה לנהל את הסכסוך עם האויב באופן בלתי צפוי, באופן שישיג שבירה של הדפוס החוזר ויציב את הנהגת האויב במצב של אי-ודאות".

חוקרי המסמך, שהתפרסם במלואו במרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית, מנתחים זאת כך: השילוב בין ישראל שאינה מעוניינת בהפלת חמאס, לבין ההמלצה לפעילות בלתי צפויה של חמאס - סיפקו לסינוואר ולדף אישוש להצלחת המתקפה ב-7 באוקטובר, שיצאה לפועל כחודש בלבד לאחר כתיבתו.

הגבריות הפצועה - והמאבק על ההובלה

אך לצד הסימנים המודיעיניים, מצטיירת שכבה עמוקה לא פחות - תרבותית, רגשית, פסיכולוגית - של תנועה רצחנית ושל אדם אחד, אדריכל הטבח. במבט לאחור, נדמה כי המסלול שהוביל ל-7 באוקטובר היה כמעט דטרמיניסטי. לא בהכרח בלתי נמנע, אך רחוק מלהיות מפתיע.

״גברים בחברה מוסלמית שמרנית איסלאמית מוטלים עליהם שלושה ציוויים מאוד משמעותיים: אחד, להוליד ילדים, שתיים, זה לפרנס את המשפחה, שלוש, זה להגן עליה. סינוואר נכשל בשלושת הציוויים האלה. הוא לא הגן על תושבי עזה, הוא לא פרנס את תושבי עזה, והוא העמיד רק שלושה ילדים״.

ד״ר רונית מרזן

ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית בקבוצת תמרור ובאוניברסיטת חיפה, מצביעה על יסוד מכונן בדמותו של סינוואר: "גברים בחברה מוסלמית שמרנית איסלאמית מוטלים עליהם שלושה ציוויים מאוד משמעותיים: אחד, להוליד ילדים, שתיים, זה לפרנס את המשפחה, שלוש, זה להגן עליה. הוא נכשל בשלושת הציוויים האלה. הוא לא הגן על תושבי עזה, הוא לא פרנס את תושבי עזה, והוא העמיד רק שלושה ילדים".

הפסיכולוגיה של מנהיגים, היא מסבירה, מספקת לעיתים מפתח להבנת מהלכים היסטוריים דרמטיים. "יש משהו מאוד חשוב שאנחנו ממעטים להתייחס אליו, וזה כל הנושא של הגבריות הפצועה של יחיא סינוואר. ואני חושבת שזה יושב על מקום בהרגשה שלו של השפלה ארוכת שנים שהוא חש גם ברמה הפרטית-האישית שלו וגם ברמה הלאומית".

לטענתה, הגבריות הזו נפגעה אל מול ישראל הדומיננטית והחזקה - ובעיקר מול הג'יהאד האיסלאמי, שלקח בשלב מסוים את ההובלה של העימות לבדו, והציג את חמאס ואת סינוואר כמי שנטשו את המאבק.

"והיה אירוע נוסף, פרסום של קריקטורה בכלי תקשורת קטרי. הקריקטורה הזאת שמה את סינוואר יושב גב אל גב עם אבו מאזן ושניהם מוחצים את הג'יהאד האיסלאמי ומלמעלה ישראל מוחצת את הג'יהאד האיסלאמי, מכה בו. זאת אומרת שהמסר מאוד ברור לסינוואר. סינוואר הופך להיות האויב הגדול של עצמו וזה משת"פ", אומרת מרזן.

כך מצא עצמו מי שכונה צייד המשת"פים של עזה - האיש שהקים את מנגנון השב"כ החמאסי נגד משתפי פעולה ורצח במו ידיו רבים מהם - מואשם לפתע כי הפך בעצמו לכזה.

"פעם אחת הוא רואה את יריבו הגדול, סאלח עארורי בלבנון לובש מדים לראשונה בחייו ולצידו נשק. המסר ברור: קם לסינוואר מתחרה"

ד״ר רונית מרזן

אבל אלו לא רק ההאשמות שלו כמשתף פעולה. ד"ר מרזן מצביעה על המצוקה שלו בבית. פעם אחת הוא רואה את יריבו הגדול, סאלח עארורי בלבנון לובש מדים לראשונה בחייו ולצידו נשק. המסר ברור: קם לסינוואר מתחרה. אחר כך הוא ישמע יריב אחר, את ח'אלד משעל, שמחפש בדוחא עבור הפלסטינים מנהיג חדש. רונית: ״מאבקי הפנים בתוך חמאס, גם להם היה תפקיד בלדחוף את סינוואר יותר ויותר ל-7 באוקטובר״.

לתוך התמונה הזו נכנסת גם האסטרטגיה הצבאית. סא"ל במיל' יהונתן דחוח הלוי מתאר: "כבר בתחילת 22' תוכנית ההונאה יצאה לפועל. בשנים שקדמו למתקפת ה-7 באוקטובר היו מספר סבבי לחימה שהיו ממוקדים בין ישראל לג'יהאד האיסלאמי. בראייה הישראלית זה הוצג כך שחמאס מורתע ואינו מעוניין להשתתף בלחימה, בפועל זו הייתה האסטרטגיה".

בדיעבד, מתברר כי מטרת חמאס הייתה הפוכה - לא להיגרר לעימותים רחבים, לשמר תדמית של ריסון, ולהמשיך בהכנות השקטות למהלך הגדול.

מרזן מזכירה גם את נאום מזוודות הכסף הקטרי, שעורר סערה והציג את סינוואר כמי שמכר את פלסטין תמורת נזיד עדשים קטרי וישראלי. "ומה הוא אומר בנאום? בנאום הזה הוא מזכיר את שלמה המלך... 'היזהרי לך, אשלח עלייך את צבאי'... הם חשבו שאם הם ייתנו לנו כסף, אז הם יקנו אותנו, אבל הם טעו. אני חושבת שאנחנו היינו צריכים להיות מאוד מודעים למה סינוואר אומר לנו".

אבל לא רק הלחץ מבחוץ עיצב את דרכו. ד"ר מרזן מצביעה גם על הקרע מבית. פעם הוא רואה את יריבו הגדול, סאלח עארורי, בלבנון, לובש מדים ולצידו נשק - מסר חד לכך שקם לו מתחרה. בהמשך הוא שומע על יריב נוסף, ח'אלד משעל, שמחפש בדוחא עבור הפלסטינים מנהיג חדש. "מאבקי הפנים בתוך חמאס, גם להם היה תפקיד בלדחוף את סינוואר יותר ויותר ל-7 באוקטובר", היא מסכמת.

הקונספציה - והלילה שבו היא קרסה

גם בצד הישראלי, מתברר, הונחו היסודות לאותו בוקר שחור. כבר ב-2019 הגדיר צה"ל מחדש את אויביו כ"צבאות טרור" – לא עוד ארגונים חלשים ואסימטריים, אלא מסגרות חמושות, מאורגנות ובעלות יכולת התקפית רחבה. ואף על פי כן, בפועל, המשיכה לחלחל התפיסה שחמאס מוחלש ומורתע, כזה שמעדיף שקט והסדרה על פני עימות כולל.

בתוך המערכת היו מי שזיהו את הפער הזה והתריעו מפניו. חודשים לפני המתקפה פורסמו אזהרות מפני חשיבה מקובעת, מפני ההנחה שהאויב לא יעז, ומפני האמונה שמרכז הכובד נמצא תמיד בידי המודיעין שמאחור – ולא בקצוות, בשטח, אצל מי שרואים יום-יום את המציאות המשתנה.

במהלך השנים הלך הכוח והתכנס אל המפקדות, אל מרכזי השליטה והידע, בעוד הקולות שבקצה – תצפיתניות, לוחמים, מפקדים זוטרים – מתקשים לחדור מבעד לשכבות הביטחון של ההנחות המוקדמות. כך נוצרה תרבות ארגונית שבה "שם למעלה יודעים טוב יותר", ובה כמעט ואין מקום לערער על תפיסות יסוד.

וכל אותו זמן, בצד השני של הגדר, לא הסתיר חמאס את ההכנות. תרגילים רחבי היקף של פלישה לשטח ישראל, השתלטות על מוצבים ויישובים ולקיחת שבויים בוצעו פעם אחר פעם. אימונים לפריצת המכשול, נסיעה בטנדרים, הסתערות על עמדות – הכול תועד והופץ. גם ההיערכות הטכנולוגית נראתה בשטח. אך היכולות, כך התברר בדיעבד, לא תורגמו לכוונות בעיני המודיעין הישראלי. כאן בדיוק ישבה הקונספציה.

פער עמוק נותר בין מה שידוע על עוצמת חמאס – עשרות אלפי חמושים, כוח נוח'בה מיומן, יכולות פשיטה מורכבות – לבין המענה ההגנתי הדל לאורך הקו. ההנחה שהארגון מורתע, ושאין לו אינטרס בעימות, גברה על כל סימן מטריד.

ובחודשים שקדמו לאוקטובר, בעוד ההכנות בעזה מבשילות, המודיעין הישראלי ממוקד בעיקר בבניין כוח התקפי – באיסוף מטרות, בהכנת בנק יעדים, ביכולת האש של חיל האוויר – ופחות בשאלה הפשוטה והגורלית: האם אנחנו עומדים בפני מלחמה.

ואז מגיע הלילה. באישון לילה נחשפים אלפי פעילים לתוכנית. לפנות בוקר הם מצטווים להביא את הנשקים. רעש אדיר של מידע, תנועה והכנות ממלא את הרשתות – אך אינו מצליח להדליק את נורת האזהרה במקום שבו מתקבלות ההחלטות. וכשהשחר עולה – הקונספציה קורסת.

מאותו רגע, שום דבר כבר לא דומה למה שהיה. ומאז, בין ההיסטוריה שנכתבת בדם לבין ההווה המדמם, נותרת השאלה פתוחה – לא רק איך זה קרה, אלא כיצד כל כך הרבה סימנים היו שם, ובכל זאת לא חוברו לכדי אזהרה אחת ברורה.