"יש להם בן ערובה ביד": כך תיראה המערכה מול איראן אם תתחדש

הפעם זה לא יתחיל בהפתעה גדולה. לא מטחים פתאומיים, לא הצהרות דרמטיות באמצע הלילה. להפך. אם המערכה נגד איראן תתחדש - היא תתחיל מתוך תסכול. תסכול אמריקני ממשא ומתן שנתקע, תסכול ישראלי מהתחושה שהמלחמה הקודמת נעצרה באמצע, ותסכול עמוק יותר מההבנה שדווקא אחרי שהמשטר האיראני שילם מחיר כבד כל כך - חלק מקודקודיו יצאו בתחושה מסוכנת שהם הצליחו לשרוד מתקפה משולבת של "השטן הגדול והקטן" גם יחד.

זו בדיוק הנקודה שמדאיגה את מי שעוקב אחר טהראן מקרוב. לא רק היכולת שנותרה בידי איראן, אלא התודעה שנוצרה שם לאחר הפסקת האש. בני סבטי, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, מתאר זאת כהיבריס: לדבריו האיראנים נכנסו למצב שבו הם מאמינים שהמערב כבר נרתע מהם, שמצר הורמוז הפך לבן ערובה יעיל, ושגם אם תתחדש הלחימה, הם כבר הוכיחו דבר אחד חשוב מבחינתם: המשטר שרד. "לא משנה מה יקרה, אנחנו נשארים ואנחנו בלתי מנוצחים", הוא מתאר את הלך הרוח.

המערכה שתתחיל מהאמצע

בזמן שעוד מנסים להציל את המשא ומתן, בצבא האמריקני כבר מכינים את האפשרות ההפוכה. לפי דיווח של CNN, גורמים בצבא ארה"ב מגבשים בנק מטרות סביב מרחב מצר הורמוז והמפרץ. הדגש, לפי הדיווח, הוא על "מטרות דינמיות": סירות תקיפה מהירות, כלי שיט שמיועדים להנחת מוקשים, מערכים ניידים ונכסים מבצעיים שמאפשרים לאיראן לשבש את התנועה בנתיב הימי הקריטי.

אבל בתוך הדיווח הזה מסתתרת גם מגבלה משמעותית: גם בוושינגטון מבינים שתקיפות סביב המצר לבדן אינן צפויות לפתוח אותו מחדש מיד. אפשר לפגוע בסירות, אפשר להשמיד כלי הנחת מוקשים, אפשר לצמצם זמנית את היכולת האיראנית לאיים על השיט, אך קשה להפוך זאת להכרעה אסטרטגית.

כאן מתחיל פרדוקס בנק המטרות. ככל שהאמריקנים והישראלים פגעו ביותר יעדים, כך התברר שחלק מהיעדים החשובים באמת אינם נמצאים מעל פני השטח. וככל שבנק המטרות "מתחדש", כך הוא מתמלא ביעדים שמייצרים אפקט מוגבל יותר. השאלה הגדולה איננה כמה מטרות נותרו על המפה, אלא אילו מהן יכולות לשנות את קבלת ההחלטות בטהראן.

מהלומה קצרה או הסתבכות ארוכה

"אין איזה קונץ-פטנט", אומר דני סיטרינוביץ, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ולשעבר ראש ענף איראן בחטיבת המחקר. לדבריו, אם ארה"ב תחזור ללחימה, היא תעמוד בפני שתי אפשרויות מרכזיות. הראשונה היא מהלך ממוקד: תקיפה רחבה יותר של תשתיות, מטרות סביב הורמוז, אולי גם חיסולים של בכירים שמזוהים כמי שמכשילים את האפשרות להסכם. אחד מהם הוא אחמד וחידי, שמונה למפקד החדש של משמרות המהפכה במקום מוחמד פאכפור, שחוסל עם פתיחת המערכה.

"הם יבצעו פעולה מאוד עצימה אך מאוד מורכבת שתימשך בין כמה ימים לשבוע", הוא אומר. "בסיומה יראו אם האיראנים מתקפלים לתוך אותם התנאים, ואם לא, הם פשוט מסיימים את הלחימה ככה. מכריזים שהאיראנים הובסו ואנחנו ניצחנו". היתרון במהלך כזה ברור: הוא קצר, אינו מחייב שהייה אמריקנית ממושכת ואפשר לשווק אותו כהישג. החיסרון ברור לא פחות: איש אינו יודע אם הוא באמת ישנה משהו.

האפשרות השנייה, לפי סיטרינוביץ, היא ללכת למהלך רחב בהרבה: שימוש בכוחות קרקעיים, נחתים, ואולי השתלטות על האי חארג' או על איים בכניסה להורמוז. "זה כבר משהו הרבה יותר רחב, משמעותי וארוך", הוא מסביר. המטרה תהיה להכניע את איראן או לפחות להחזיר אותה לשולחן המשא ומתן כשהיא חלשה יותר. אלא שכאן נכנס מחיר מסוג אחר: סכנה ממשית לאבדות אמריקניות, הסתבכות מבצעית ומעבר מקמפיין קצר למערכה שאין לה נקודת יציאה ברורה.

האי שהוא גם מנוף לחץ וגם מלכודת

חארג' אינו עוד יעד על המפה. זהו צינור החמצן של יצוא הנפט האיראני, ולכן גם יעד שמגלם מנוף לחץ וסיכון עצום בעת ובעונה אחת. תקיפה של מתקני האנרגיה יכולה להקפיץ מיד את מחירי הנפט ולגרור תגובה סימטרית של איראן נגד תשתיות אנרגיה במפרץ, בסעודיה, ואולי גם נגד יעדים ישראליים. השתלטות על אי, לעומת זאת, יכולה להיראות כמהלך "נקי" יותר: לא לשרוף את הנפט, אלא לחסום את יכולת היצוא.

סבטי סבור שהאי יכול להיות יעד פוטנציאלי דווקא משום שהוא שונה מתקיפה ישירה של תשתיות. "לתפוס שטח של האי הזה שהוא רק למען העמסת הנפט האיראני", הוא אומר, "זה שונה מלבוא ולפגוע בבארות נפט". אך גם הוא אינו מתאר זאת כמהלך פשוט. איראן תראה במהלך כזה פגיעה ישירה בריבונותה, סין תעקוב מקרוב בגלל תלותה בנפט האיראני, וכל כוח אמריקני שיישאר על הקרקע יהפוך מיד למטרה.

המשימה שלא הושלמה: ערי הטילים מתחת לאדמה

במרכז כל התרחישים עומדת משימה אחת שלא הושלמה: מערך הטילים האיראני. למרות התקיפות, למרות הפגיעה במפעלים ובמשגרים, למרות ההצהרות על שחיקה קשה, איראן לא איבדה את היכולת לשגר. לפי ההערכות האמריקניות, היא עדיין מחזיקה ביותר מ-60% ממשגרי הטילים שלה, חילצה מערכות שהוסתרו במערות ובבונקרים, והעבירה חלק מהיכולות למיקומים חדשים.

סיטרינוביץ מעריך שבסבב הבא "נראה משהו דומה למה שהכרנו", אך מזהיר שהמענה הראשוני האיראני עלול להיות מסיבי יותר, משום שהפעם הם יהיו ערוכים מראש. "הם הוציאו את המשגרים שהותקפו והרחיקו כנראה חלק מזרחה כלקח מהמערכה". במילים אחרות, המערכה הבאה לא תתנהל מול איראן שהופתעה כמו במכת הפתיחה של "שאגת הארי", אלא מול מערכת שכבר למדה כיצד נראית מתקפה אמריקנית-ישראלית משולבת.

"השאלה שנשאלת בהרבה מקומות היא: נגיד שחוזרים ללחימה, מה משיגים הפעם שלא הושג בפעם הקודמת?", אומר אסף (פיזר) כהן, לשעבר סגן מפקד יחידה 8200 וראש זירת איראן באמ"ן. לדבריו, חילות האוויר עשו עבודה מצוינת ופגעו ברוב מטרות הליבה שאינן מטרות אנרגיה, אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה: "אין ספק שאפשר להעמיק פגיעה במטרות קיימות, אבל בנק המטרות היחיד שבאמת נותר הוא מטרות האנרגיה".

לגבי מערך הטילים, כהן מזכיר כי "הדברים המשמעותיים קבורים בערי הטילים בתת-קרקע". אם ניתן היה לפגוע בהם באופן מכריע, הוא שואל, מדוע זה לא קרה עד עכשיו? מדובר בסימן לשאלה רחבה יותר: האם הסבב הבא יוכל להגיע למקומות שהסבב הקודם לא הגיע אליהם, או שהוא רק יעמיק את אותן פגיעות שכבר לא משנות את התמונה?

"מפציצים כדי להפציץ"

גם בזירת הגרעין, כהן מזהיר מפני אשליה של הישג. הוא מזכיר הצהרות על פגיעה במפעל "העוגה הצהובה" ביזד או הכור באראק, אך מתעקש שהמשמעות האמיתית שלהם מוגבלת. "מי שמבין אומר: אתם צוחקים? זה לא באמת מזיז ליכולות הגרעין", הוא אומר, ומפרט: "באראק אין ליבה גרעינית פעילה. במסגרת ההסכם של 2015 מילאו את הליבה בבטון ואין שם כלום. זה שקול להפצצת דיונות חול בעזה. מפציצים מטרות רק כדי להפציץ משהו".

בעיניו, חלק מהתקיפות הללו נועדו יותר לספק תחושת עשייה מאשר לשנות את מצב תוכנית הגרעין. "צריך לומר ביושר – לא נשאר הרבה", הוא מדגיש, "בנק המטרות היחיד שבאמת נותר הוא מטרות האנרגיה".

לכן, הוא מסביר, אם ארה"ב תרצה לחזור למערכה עם יעד משמעותי, היא תצטרך לבחור באחד משני מסלולים: או להיכנס לתחום האנרגיה, או להפוך את הלחץ הכלכלי עצמו לכלי המרכזי. האפשרות הראשונה מסוכנת ומהירה. האפשרות השנייה איטית, מתישה, אבל אולי אפקטיבית יותר.

האנרגיה היא הפיתוי הגדול והסכנה הגדולה. תקיפה של מתקני נפט, גז, בתי זיקוק, מסופים או מערכות הולכה יכולה לפגוע במהירות בהכנסות המשטר ולהמחיש לטהראן שהמחיר של סירוב להסכם הולך ועולה. אבל האיראנים, כפי שמזכיר כהן, פועלים לפי עיקרון סימטריה ברור: "אם תפגעו לנו, נפגע לכם בחזרה". סיטרינוביץ מעריך שאם תשתיות האנרגיה יהיו על הכוונת, איראן תנסה לשבש את אספקת הנפט לעולם דרך החות'ים, דרך באב אל-מנדב, ואולי באמצעות פגיעה בתשתיות נפט בסעודיה, בינבוע ובצינור מזרח-מערב. כלומר, מהלך שנועד לשבור את איראן עלול להכניס את האזור כולו למלחמת אנרגיה.

אם לא פצצות – אז כסף

זו הסיבה שיש מי שמאמין שהמערכה הבאה, אם טראמפ יוכל לבחור, לא תהיה בהכרח קינטית. "טראמפ לא רוצה לחזור להילחם", אומר כהן. "הוא יעשה הכול כדי להימנע מכך, כולל מציאת דרכים אחרות לניהול המערכה". הדרך הזו, לדבריו, היא להפוך את המערכה הכלכלית לעיקרית: המשך המצור, העמקת הסנקציות, חנק הכנסות הנפט, וגיוס שותפים בין-לאומיים שימנעו מאיראן לעקוף את הלחץ. הרציונל פשוט: לא להפיל את המשטר בפצצות, אלא להביא אותו למצב שבו המשך העמידה שלו יקר יותר מפשרה. "החלק הכלכלי עשוי להחזיר אותם בסופו של דבר לשולחן", הוא אומר, "כי הם יבינו שזה מסכן את המשטר שלהם יותר מכול דבר אחר".

אלה רוזנברג, מומחית לאיראן ולכלכלת טרור ואנרגיה מהמרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מסכימה שהמפתח הוא כלכלי, אך מדגישה שהלחץ עובד רק אם אוכפים אותו באמת. "המטרה של סנקציות היא להביא את מי ש'מסנקצים' אותו לעמדת משא ומתן הרבה יותר מוחלשת", היא אומרת. "אבל צריך לאכוף את הסנקציות".

זה לא קורה רק ברמת טראמפ או השליחים המדיניים, אלא ברמת קצין הציות בבנק, בחברת השילוח, בחברת הביטוח - ועד למי שמאפשר למכלית איראנית להמשיך לנוע. עד ינואר 2026, לדבריה, האכיפה כמעט לא הורגשה. מאז חל שיפור אמריקני, אך האירופים עדיין לא נמצאים בתמונה מספקת. "הוא צריך להחליט - או שהוא מפיל את המשטר, או שהוא שומר על מחירי הנפט", היא אומרת על טראמפ. "אי אפשר להחזיק את המקל משני הקצוות".

הבטן הרכה של המשטר

רוזנברג מתארת כלכלה איראנית שנמצאת על סף פשיטת רגל חברתית, לא רק תקציבית. הריאל איבד מערכו, מוצרים בסיסיים מתייקרים, תשתיות מתקשות לתפקד, ואפילו שאלות פשוטות כמו גביית מיסים הופכות כמעט בלתי אפשריות בתוך אינפלציה משתוללת. "תחשוב שאתה אפילו לא יכול לקנות קרטון חלב", היא אומרת. "אז כל החיים שלך מושפעים מזה".

מבחינתה, השאלה הגדולה היא לא רק אם המשטר צריך להיות מוטרד מהמצב, אלא אם הוא בכלל מבין אותו. האליטות, היא אומרת, חיות בעולם אחר: וילות בטהראן, ילדים במערב, נכסים מוסתרים באירופה. "זה בכלל לא בסדרי הגודל שלהם", היא אומרת. "הם לא מתרועעים עם העם למטה. זה לא נוגע להם".

אבל בדיוק שם נמצאת הבטן הרכה של המשטר. לא במפעל נוסף, לא במחסן נוסף, אלא ברחוב האיראני. סבטי סבור שהאיום הפנימי הוא הדבר שמפחיד את ההנהגה יותר מכול תקיפה חיצונית. לדבריו, העובדה שהמשטר לא מחזיר את האינטרנט לפעילות רגילה כבר יותר מ-60 יום היא העדות החזקה ביותר לכך. "הם לעולם לא יחזירו את האינטרנט במתכונת הקודמת", הוא אומר.

איראן, לדבריו, עברה למעין "אינטרנט מעמדי": לנאמני המשטר יש גישה רחבה ומהירה, הם מצלמים ומפיצים תמונות של הפגנות תמיכה, בעוד המתנגדים מתקשים להוציא סרטון אחד החוצה.

השליטה באינטרנט פוגעת גם בכלכלה. לפי דיווח ב"איראן אינטרנשיונל", גורמים איראניים הזהירו כי חלק משמעותי מכוח העבודה תלוי בפעילות אונליין, וכי החשכה דיגיטלית עלולה להוביל לאובדן מקומות עבודה נוסף. אבל מבחינת המשטר, המחיר הזה כנראה נסבל אם הוא מונע התארגנות רחבה.

סבטי מזכיר סקר פנימי של המשטר, שדלף בנובמבר אשתקד, ולפיו רוב עצום בציבור (92%) אינו מרוצה מהשלטון. לדבריו, סביר שהמספר הזה לא נעלם בעקבות המלחמה, אלא כנראה רק החריף. הבעיה, מבחינת המתנגדים, היא תחושת הנטישה. הם שמעו הבטחות מערביות, חיכו לתמיכה, ראו את המלחמה נעצרת, והבינו שוב שהם נשארים לבד מול מנגנוני הדיכוי. "האיראנים מוכנים לחטוף כדור, אבל הם כבר לא רואים את התמיכה, ובפועל כל מה שטראמפ מבטיח - קורה הפוך".

מי באמת מחליט בטהראן

כאן נכנסת גם שאלת קבלת ההחלטות באיראן. סבטי מתאר מערכת שעברה מתלות במנהיג קיצוני אחד לתחרות על הקצנה. "יש תחרות על מי יותר קיצוני", הוא אומר. בעבר, לדבריו, המנהיג העליון היה יכול להכריע, והמערכת הייתה מתיישרת. כעת, לאחר טלטלות קשות, חיסולים ופגיעה בצמרת, אין בהכרח גורם מאזן שמסוגל לומר למערכת לעצור.

מי שנשאר קרוב למוקדי הכוח הם לעיתים דווקא הגורמים הנוקשים ביותר. לדעתו, הפסקת המערכה באמצע העניקה להם הישג מנטלי: הם ספגו מכה, אך שרדו; איבדו נכסים, אך לא נכנעו; שילמו מחיר, אך גילו שארה"ב חוששת ללכת עד הסוף. בתוך התודעה הזו, הוא מסביר, גם מצר הורמוז נתפס ככלי לחץ מרכזי: "כל עוד האפקט של מצר הורמוז עובד - יש להם בן ערובה ביד. אתה לא מסכן את בן הערובה".

סיטרינוביץ מתאר את המגבלה המרכזית: הוא איננו רואה מערכה שמפילה את המשטר. לשם כך, לדבריו, נדרש מהלך שנבנה שנים קדימה, לא קמפיין של כמה ימים. לכן היעד הריאלי של השלב הבא יהיה צנוע יותר: להביא את איראן לעמדת חולשה במו"מ, או לאפשר לממשל האמריקני לטעון לניצחון. זהו הפער שבין שפת ההכרעה לבין המציאות. אפשר לתקוף, אפשר להכאיב, אפשר לשתק חלקים מהכלכלה, אולי אפילו להשתלט על נכס אסטרטגי כמו חארג'. אבל קשה הרבה יותר לגרום למשטר איראני, פרנואידי, פצוע וזחוח, להודות שהפסיד.

לכן, אם המו"מ יקרוס והמערכה תתחדש, השאלה לא תהיה רק מי יירה ראשון או איזו מטרה תותקף. השאלה תהיה אם ארה"ב וישראל למדו את מגבלות הסבב הקודם. האם הן מבינות שבנק מטרות אינו תחליף לאסטרטגיה, שתקיפה של אנרגיה היא לא רק יעד אלא שער למלחמה אזורית, שחנק כלכלי דורש סבלנות ומשמעת בין-לאומית, ושהרחוב האיראני הוא אולי האיום האמיתי היחיד על המשטר, אך גם הזירה שהכי קשה להפעיל מבחוץ.