בחיבוק מארה"ב מול איראן מסתתרת סכנה גדולה

המערכה עם איראן ושלוחיה טרם הסתיימה. ולמרות היעדרה של תמונת סיום, ראוי לעצור לרגע, להביט לאחור ולסכם את השלב הראשון שלה. כי זו מלחמה חריגה. היא הגדולה ביותר במזרח התיכון מאז 2003, והראשונה שבה ישראל נלחמת כחלק מקואליציה פעילה עם ארה"ב. היא משפיעה על מעמד ישראל בעולם ובאזור, ולקחיה חשובים בעיקר למקרה שהלחימה תתחדש.

ההישגים הטקטיים ברורים: ישראל וארה"ב הצליחו להשמיד יכולות צבאיות, מנגנוני פיקוד ושליטה, לשבש את הכלכלה ולפגוע קשות במערך ייצור הטילים ושיגורם.

אבל מוקדי הכוח של איראן עומדים על כנם – המשטר האיראני שרד, ואף פיתח תודעת חוסן. איראן ממשיכה להחזיק יותר מ-1,500 טילים כשירים, שלוחיה פעלו כולם (הגם שבצורה לא אפקטיבית), ופרויקט הגרעין נפגע קלות (על פי דוח מודיעין אמריקני, המלחמה הזו לא שינתה דבר בהערכת זמן הפריצה האיראנית לגרעין, כלומר בנושא זה המלחמה לא שינתה כלום).

מה קרה לאיראן בין הסבבים

הדרך למערכה הזו נסללה לאחר ש"מלחמת 12 הימים" ביוני 2025 לא סיפקה פתרון קבע. אותה מלחמה הצליחה להסיג את פרויקט הגרעין, לשחוק זמנית את מאמץ ייצור הטילים, ולהדגים את הנחיתות הצבאית של טהראן לעומת ירושלים – אלא שכבר בסיומה היה ברור שההישג אינו יציב. קרי כל עוד המשטר עומד על כנו, וחומר גרעיני מועשר קיים על אדמת איראן, הבעיה לא נפתרה. לכל היותר היא נדחתה.

ואכן, בחודשים שבין שתי המלחמות שיקמה איראן את יכולותיה במהירות:

• גרעין – בפורדו שוקמו יכולות מסוימות ומטרידות בתת-קרקע. איראן קידמה את האתר בהר המכוש כאתר העשרה עתידי חדש, אתר שלהערכתם חסין יותר מפני תקיפה אווירית.
• טילי קרקע-קרקע (טק"ק) – איראן הצליחה לשקם את תעשיית ייצור הטילים ואף הגבירה את קצב ייצורם החודשי.
• שלוחים – טהראן חידשה את תמיכתה במיליציות השיעיות, הצליחה להעביר מימון ואמצעי לחימה גם לחיזבאללה, אפילו דרך אדמת סוריה, למרות העובדה שהמשטר הסורי החדש עוין את איראן ואת חיזבאללה.

מטרות המלחמה – הפער שבין שאיפות למטרות

אחת הבעיות העיקריות במערכה הזו היא הפער שבין שאיפות המכוונות להפלת משטר, ובין תכנון צבאי שמטרתו "שחיקת יכולות והסרת איומים תוך יצירת התנאים להפלת המשטר בעתיד". השאיפה להפלת המשטר נבעה בין השאר מהערכת חסר בנוגע ליציבות המשטר באיראן לאחר דיכוי המהומות, מתקוות שיוצרות שכנוע עצמי, ומביטחון עצמי מופרז הנובע מהצלחות העבר (כגון ההצלחה של ארה"ב בוונצואלה). התכנון הצבאי הצנוע יותר נובע ממגבלות הכוח האווירי (הוא אינו יכול להפיל משטר ללא מרכיב כיבוש קרקעי נרחב).

הפער הזה יצר חוסר התאמה בין האסטרטגיה (החזון ודרך מימושו) ובין תצורת ההגשמה האופרטיבית שלה (תוכנית המלחמה). מעבר לבעיה הצבאית, פער זה גרם למשבר ציפיות בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי, שראה בהפלת המשטר מטרה ראויה שמצדיקה את מחיר המלחמה – ולעומת זאת כל הישג פחוּת מזה נתפס כאכזבה.

מהלך המלחמה – שלושה שיבושים

שלושה נושאים השפיעו על מימוש התוכנית: חוסן המשטר, מצר הורמוז, והתת-קרקע האסטרטגי.

• המשטר: איראן עברה למבנה פיקוד מבוזר וחסין. ולכן, על אף מהלך הפתיחה המבריק שבדקות ספורות הצליח לחסל את רוב ההנהגה הצבאית והמדינית שלה, לא נוצר ואקום שלטוני ואיראן לא גלשה לכאוס. מינוי מוג'תבא ח'אמנאי למנהיג (לפי החוקה המקומית) ייצב את המערכת ומנע התפרקות, הגם שבפועל תפקודו נשאר מוגבל.
• הורמוז: סגירת המצר שינתה את אופי המערכה. היא יצרה מנוף לחץ עולמי על ארה"ב, ולפיכך הסיטה את הקשב האמריקני לענייני אנרגיה, שיט ותשתיות חיוניות. מבחינת וושינגטון זה היה גורם משפיע מרכזי; מבחינת ישראל, הורמוז הוא גורם שולי. פער האינטרסים הזה בין שני שחקנים בקואליציה צבאית אינו בריא.

• התת-קרקע: רוב נכסי הגרעין והטילים האיראניים שרדו בבונקרים מתחת לפני האדמה. הדבר נכון גם לגבי המפקדות המרכזיות. מסקנה לכאורה טריוויאלית מכך היא שהכוח האווירי, מצטיין ככל שיהיה (ואין ספק שחיל האוויר הוכיח הצטיינות מרשימה) יכול להכאיב, לשבש, ולפגוע, אבל לא יכול להכריע מערכות שבנויות לשרידות בתת-הקרקע. מאחר שאויבינו מכירים בכך, זו מגבלה שחייבת להשפיע על הגדרות מטרות מלחמה, על בניין הכוח של צה"ל ועל שיטת הפעולה, אם תתחדש המלחמה.

השלכות המלחמה על המזרח התיכון

המערכה ערערה את תפיסת הביטחון של מדינות המפרץ. תפיסת הגידור, קרי ההישענות על קשרים עם שחקנים שונים לצורך גידור סיכונים, לא הצליחה להגן עליהן מפני הברוטליות האיראנית. הפגיעות בתשתיות, בתחבורה, בנמלים ובתחושת היציבות הוכיחו להן שהביטחון מפני השכנה מצפון הוא תנאי יסוד לעתידם, והסרת האיום האיראני חיונית ואינה רק בבחינת משהו רצוי.

בלבנון, כניסת חיזבאללה למערכה הובילה לביקורת פנימית חריפה עליו – משום שפעולתו חשפה באופן הבוטה ביותר כי הוא פועל בשליחות איראן, ובניגוד לאינטרס של ארצו. רצועת הביטחון שנכבשה יצרה את ה"קו הצהוב". אומנם היא מצמצמת את האיום הקינטי הישיר על תושבי הצפון, אך אינה מבטלת את האיום תלול המסלול (טילים, רקטות, רחפנים וכטב"מים) והיא חושפת את צה"ל לחיכוך רציף עם חיזבאללה, אם מצב זה יתקבע כפי שהוא היום ולא יוביל להכרעה או צבאית או מדינית.

השלכות המלחמה על מעמד ישראל

מעמדנו בזירה הבין-לאומית נע בין שני דימויים במקביל: לוחם מוכשר מצד אחד, ובריון נכלולי מצד שני. הראשון הוא ההזדמנות הגדולה, השני מציב סיכון חמור ביותר למדינה ולעם היהודי בגולה.

• הזירה האמריקנית: שיתוף הפעולה עם וושינגטון הציג את ישראל בשיא יכולותיה הצבאיות והמודיעיניות, והיכולות הללו הרשימו מאוד את האמריקנים. במקביל התחזקה בארה"ב הטענה שישראל דחפה אותה למלחמה שאינה לה. תדמית זו, על רקע שלוש שנים של לחימה ותפיסה רווחת בעולם שישראל דוחה הסכמים מדיניים, מעצימה את הדימוי השלילי שלנו, ולא רק בארה"ב.

• הזירה האזורית: במזרח התיכון הולכת ומתקבעת ההבנה שישראל שינתה את תפיסת הביטחון שלה, באופן שמאיים על מדינות ערב המתונות (ובהן אלה שעומדות בקשר עם ישראל). לפי תובנה זו, ירושלים אינה חותרת להסדרים מדיניים אלא מבססת את ביטחונה באמצעות מלחמה אין-סופית ומרחבי חיץ הפוגעים בריבונות שכנותיה. תפיסת ישראל כאיום מגבירה את ההרתעה, אך גורמת לכך שהישגים צבאיים מרשימים עלולים להוליד תגובת נגד אזורית רחבה (ערעור הסכמי שלום, התרחקות מנורמליזציה ומאזן הרתעה הדדי על ידי בניין כוח מאיים).

לאן ממשיכים מכאן?

שלוש חלופות להסרת האיום ולניצחון במלחמה עומדות על השולחן: הסכם טוב, לחץ כלכלי מתמשך או מלחמה. כל אחת מהן נושאת יתרונות וחסרונות, אבל הקריטריון היחיד שצריך להכריע ביניהן הוא שיפור הביטחון הלאומי של ישראל גם אחרי עידן טראמפ.

הסכם גרעין

הסכם טוב חייב להיות נוקשה באמת: פירוק מלא של תוכנית הגרעין, פיקוח חודרני, הוצאת החומר המועשר, מניעת העשרה תת-קרקעית והשמדה של יכולות צנטריפוגליות מתקדמות. הסכם רך שיותיר לאיראן פתח לשיקום עתידי לא יפתור את הבעיה אלא רק יקפיאה עד המשבר הבא.

קמפיין לחץ

הלחץ הכלכלי יכול להיות מנוף חשוב שידחוף את איראן לפשרות במשא ומתן או ייצור לגיטימציה לחידוש הלחימה. אבל לא רצוי שהמנוף הזה יהפוך לאסטרטגיה קבועה. ובמילים אחרות, לחץ כלכלי בלי הגבלה על בניין הכוח האיראני עלול לאפשר למשטר להתאושש דווקא מתוך מצוקת ההישרדות – ולחומרה, להביא לפריצה איראנית לגרעין.

חידוש המלחמה

המלחמה, אם תחודש, חייבת להיות ממוקדת בהסרת איומים, ובראשם איום הגרעין. תקיפות תודעתיות (גשרים ותחנות כוח) או חלקיות (תקיפה אווירית על אתר גרעין) לא מספיקות. אומנם הן מכאיבות מאוד, אך למדנו שאיראן אינה מתקפלת נוכח כאב – נהפוך הוא. ובקיצור, אם כבר מחדשים את המלחמה, נדרש מבצע שמוציא מידי איראן את קלפי המיקוח העיקריים שלה לקראת המו"מ הסופי.

השלב הבא

ההכרעה האסטרטגית מול הגרעין האיראני עדיין לפנינו. אם ההפוגה תהפוך למדיניות קבועה של "לא הסכם ולא תקיפה", איראן תוכל לשקם מחדש את כוחה (אלא אם כן המשטר ייפול לפני כן, דבר שכולנו מקווים שיקרה, אך מתקשים לחזות זאת). לעומת זאת, אם השלב הנוכחי של מצור אמריקני יקדם את הסיכוי להשיג הסכם גרעין קשוח או חידוש לחימה אפקטיבי, יש סיכוי לשנות את תמונת האיום האיראני למשך זמן רב, גם ללא נפילת המשטר.

ומילה אחרונה על הסיכון שבחיבוק האמריקני: ישראל הצליחה להשיב לעצמה הרתעה טקטית, הוכיחה נכסיות צבאית יקרת ערך בעיני האמריקנים, אך דווקא החיבוק האמריקני והמגבלות שהוא משית על ישראל יצרו לה תדמית של מדינת חסות, ובטווח הארוך זה מזיק. זה עלול לערער את התדמית המרתיעה של ישראל כמדינה עצמאית וחזקה הדואגת לביטחונה בעצמה. מיקור החוץ של מדיניות הביטחון הישראלית אינו תואם את תפיסת הביטחון המסורתית של ישראל. המגמה הנוכחית מועילה מאוד בטווח הקצר אך מסוכנת מאוד בטווח הארוך.

>> האלוף (במיל') תמיר הימן שירת במילואים באמ"ן במהלך מלחמת שאגת הארי. הימן, ראש אמ"ן לשעבר, הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS