"אנחנו לא יעד, לא מעניינים אף אחד": היישובים שבהם לא נשמעה אזעקה

מאז שהחלה המלחמה עם איראן בשבת, ביישובים רבים נאלצו התושבים לרוץ למרחבים מוגנים כבר עשרות פעמים. בקיבוץ אליפז שבערבה, כ-30 ק"מ מצפון לאילת, חוו רק אתמול (רביעי) התרעה מקדימה ראשונה. רק התרעה, אזעקה לא הגיעה.

"באווירה הכללית, אנחנו מרגישים אדישות", סיפרה ענבל פיפמן, חברת קיבוץ אליפז. "אנחנו לא איזשהו יעד, אנחנו איזה 100 איש באמצע המדבר שלנו, ובאמת שאנחנו לא מעניינים אף אחד. בתור מורת דרך, זה הניצחון של הפריפריה. טוב לנו ששוכחים אותנו. טוב לנו שאנחנו לא מוקד כלשהו".

לדברי פיפמן, "חטפנו 'פספוסים' כשלפני כמה חודשים היה ניסיון פגיעה בשדה התעופה 'רמון' ונחת טיל סמוך, אז אנחנו מרגישים שזה קרוב אלינו. בסוף, אנחנו לא מעניינים אף אחד. לא פוליטית ולא מלחמתית. גם בבחירות. כל הערבה הדרומית כולה היא אפילו לא מנדט אחד. יושבים על 13% משטח מדינת ישראל, ואנחנו אפילו לא מנדט".

בתור מי שעוסקת בתיירות, יש התעניינות מיוחדת להגיע אליכם בימים אלה?
"יש. אנשים באים, רוצים את השקט. הרבה מהם אלה משפחות של חברים. למשל אחותי הקטנה הגיעה מגבעתיים. הם באים כי הם מבינים שלרוב אין פה אזעקות ב-01:00 בלילה ולא צריך לרוץ עם הילדים למקלט.

"מבחינת המלחמה, אפילו שאנחנו מרגישים שזה מדלג עלינו ושאנחנו לא במרכז העניינים, יש פה השקעה בביטחון הקהילתי, בכיתת הכוננות ובשמירות, שלא נופלת ממקומות אחרים. אני לא יודעת איך מתנהלים במקומות מתוחים יותר, אבל יש פה כיתת כוננות במתח כאילו אנחנו בשיא האקשן, וטוב שכך. אנחנו חוששים, לא מהירדנים, אלא ממי שיסתנן מירדן".

"כולם עמוק בפנים, אנחנו מחוץ ללופ"

גם בקיבוץ יוטבתה התקבלה התרעה מקדימה אחת, ללא אזעקה. "אני בהחלט מודע לזה שאנחנו בני מזל ושמחים בניתוקנו ממדינת ישראל", אמר חבר הקיבוץ יוני אלוני. "זה ממש מרגיש לא נעים להיות בצד שנהנה מהמלחמה ומודע לזה שאצל אחרים זה לא בטלוויזיה. אצל אחרים זה במציאות. כשהיינו ילדים, אימא שלי אמרה לי, 'מזג האוויר זה רק בטלוויזיה, זה לא קשור אלינו'. כשאמרו שירד גשם, זה לא קשור אלינו. אז עכשיו זה עם הטילים".

לדברי אלוני, "היתרון הגדול של חבל אילות, שהוא 13% משטח מדינת ישראל, זה שכוחנו בניתוקנו. אתמול בערב, בלילה, בסביבות חצות, היו גם אזעקות קצת באילת ובאילות, ובאזור התעשייה שחורת, וזה הגיע עד באר אורה. לפני כמה ימים היה מהצד הצפוני של החבל איזה כטב"ם שהגיע לקטורה, לוטן, הר חריף ונאות סמדר. אבל יוטבתה, שאנחנו באמצע, בירת החבל, מחוץ ללופ".

ואיך מרגישים כשרואים את כל המדינה בטלוויזיה רצה לממ"ד?
"בתנועה הקיבוצית אנחנו מאוד בתחושת שותפות גורל, שותפות משימה ושותפות ערכים. אז גם כשאני רואה כל שתי דקות במטולה, במנרה, במשגב עם ובחניתה חשש לחדירה או ירי טילים, או נניח אצל ההורים של אשתי שגרים בצרעה, ושם גם כל הזמן יורדים למקלטים ולממ"דים, נופלים שברי יירוט וכולם בלחץ ובהיסטריה – אז אנחנו מרגישים מאוד מחוברים לדבר הזה. אבל זה חיבור מרחוק, חיבור של מישהו שהוא בצד המאוד נעים, שחווה את זה, אבל מרחוק. תחושה של חוסר נוחות, שכולם עמוק בפנים ורק אנחנו יושבים ושותים שוקו".

משהו השתנה ביוטבתה בחמשת הימים האחרונים?
"לא, הכול כרגיל. אבל בכל זאת, לא אוכלים בחדר האוכל, רק מחלקים אוכל הביתה. אתמול ניסו לעשות פה אירוע פורים שהתחלק בין השכונות כדי שלא יהיו התקהלויות. יש טעמים חדשים של שוקו אז חילקו לכולם. אז זה לא רגיל-רגיל, אבל זה בהחלט קרוב מאוד לרגיל וללא המחירים שמשלמים בשאר הארץ. ובכל זאת, יש פה כיתת כוננות והחבר'ה מגויסים. החבר'ה עכשיו מסתובבים בקיבוץ על מדים ועם נשקים רק ליתר ביטחון. זה לא באמת מעוגן במציאות הביטחונית שבה אנחנו מאוד מנותקים מכל צדדיה של המלחמה".

"מקבלים התראה, אבל אין אזעקות"

במושב נאות הכיכר קיבלו לא מעט התרעות מקדימות, אך גם שם עד כה לא נשמעה אזעקה. דורון סגל עבר עם משפחתו לפני ארבע שנים למושב שבשוליו הדרומיים של אזור סדום, בואך מפעלי ים המלח. הם הגיעו לשם אחרי תקופה ארוכה בארה"ב, עם תחנת ביניים בתל אביב. סגל, נשוי ואב לשלושה, סיפר שאחד השיקולים לעבור דווקא לשם – ולא לעוטף עזה או אפילו לגולן, שגם הוא נשקל – היה בין היתר ביטחוני. אף שלא נשמעה שם אזעקה, הוא דווקא לא מרגיש מנותק.

"בסוף אנשים פה די מבחירה לא בחדשות כל היום והילדים משחקים בחוץ ונהנים מאוד", הסביר סגל, "אבל אנחנו במילואים פה. מי שבכיתת כוננות הוא על חצי ב', למצב שתהיה פלישה מירדן. אבל להגיד שאני לא אישן בלילה בגלל זה? זה לא בראש דאגותיי ואני לא חושב שזה יקרה".

יש איזו תחושה אחרת עכשיו?
"זה סוג של חופש, קצת מאולץ, כי אין בית ספר, אנשים בערבים נפגשים אולי יותר מבעבר, ביחד עם משפחות וילדים, כי אין לחץ לשים אותם לישון לפני 20:00. כן, אווירה מוזרה כזאת. פה ושם שומעים מסוק או מטוס שחוצה את הגבול. אנחנו מקבלים התראה שעשויים להיות יירוטים לידנו, אבל אז אין אזעקות.

"מסכים לא חסרים אצלנו, רק לא טלוויזיה שדולקת 24/7, אני יודע שיש המון בתים שהיום-יום עובר אצלם ככה. אבל כן, זה לא נעים. בסוף זו המדינה שלך, יש לי משפחה וחברים שגרים במרכז ואני מבין שזה די סוג של רולטה של איפה זה יפגע עכשיו. אני לא יכול בכלל לתאר לעצמי מה זה להיות בתוך ממ"ד ולהגיד, 'טוב, הלוואי שלא יפגע פה טיל'. זה נראה לי מציאות הזויה".