רוני אשל, בת 19, הייתה במשמרת בחמ"ל בנחל עוז ביום שבת, 7 באוקטובר. מחבלי חמאס פשטו על הבסיס, פוצצו ושרפו את החמ"ל. חודש ויומיים רוני נחשבה נעדרת. בדיעבד, זה היה הזמן שלקח לזהות את גופתה. "אנחנו יודעים שהפיצוץ בחמ"ל היה בין 11:30 ל-12:00, כלומר, חמש שעות הם היו בחיים, ואף אחד לא בא", אמרה אימה שרון בצער. במתקפת הטרור על הבסיס 15 תצפיתניות נפלו, כמה נחטפו - ורק 2 ניצלו.
תצפיתניות שעדיין משרתות וכאלה שהשתחררו לא מזמן התחילו להגיע לבית משפחת אשל אחרי השבת השחורה. שרון ואייל, ההורים של רוני, זיכרונה לברכה, מרכיבים לאט-לאט את התמונה בעזרתן. היו מי שראו, היו מי שהתריעו, אבל לא היה מי שיקשיב. ורבות מאלה שהזהירו, שילמו בחייהן.
עכשיו אייל ושרון מנהלים מביתם תחקיר עצמאי, מה קרה לילדה שלהם ולחברותיה באותו הבוקר. "ב-7:09 למעשה המצלמות כבר הפסיקו לעבוד. אני יודע להגיד לך עכשיו שביום שישי בצוהריים היו כוחות רבים בנחל עוז. הם אכלו צוהריים בנחל עוז ולאחר מכן הם נסעו לאיו"ש, כי הקפיצו לשם כוח - בין היתר כדי לשמור על הסוכה של צבי סוכות", אמר אייל.
המחברת - שנכתבה כבר מהיום הראשון
שרון, מציגה בפנינו את המחברת שבה כתבה הכול, לפרטי פרטים. "בשבת בבוקר, 6:30 הן מזהות כבר על הגדר את הנחיל מחבלים שמגיע ומבקשות עזרה, אבל אמרו להן: 'תסתדרו, יש תיעדופים אחרים'". לדברי אייל, אם המפקד התורן באותה המשמרת היה מקבל את ההחלטה הנכונה, רוני הייתה בחיים: "אם זה כך המצב, הוא היה צריך לקבל החלטה, להעלות את הבנות על האמר - והן היו יושבות פה היום איתנו".
לדברי הוריה של רוני ז"ל, המחברת נכתבה כבר מהיום הראשון למתקפה. "אנחנו מראיינים אנשים. קודם כול, זה מגיע אלינו. המידע זורם אלינו, וזה מאוד מאוד התגבר בשבעה", הם מספרים. "בשבעה של רוני היו פה למעלה מאלף איש ביום. וזה פשוט הגיע אלינו כל הזמן, כולל בקשות לעזרה מתצפיתניות בכל הארץ".
"אני באמת גם מצפה, דורש, מחכה, לתחקיר של צה"ל שעוד לא הגיע", אמר אייל בכאב. "הייתי חמישה ימים אחרי האסון בבסיס. אני כבר ראיתי את החורבות ואת מחנה הריכוז ואת השואה שהייתה שם. המחבלים פשוט חגגו בתוך הבסיס - ואנחנו ראינו את זה. הם אכלו צוהריים, בזזו, עשו שם ככל שעולה על רוחם".
"ראינו תדירות גבוהה יותר של אירועים, התייחסו אלינו רק כ'עיניים'"
פגשנו שלוש תצפיתניות, כאלו שמשרתות בתקופה זו, וגם כאלו שכבר השתחררו. "ראינו תדירות הרבה יותר גבוהה של אירועים, מכל מיני סוגים לפני המתקפה", סיפרה סמל מרגרט ויינשטיין, תצפיתנית בנחל עוז. "אם זה חציות של הגדר, ואם זה ירי על כוחותינו והפרות סדר.
"היו את סיורי הקו, שהם היו מוגזמים", הוסיפה סמל רוני ליפשיץ, תצפיתנית בנחל עוז. "הייתה תקופה שהם לא היו הרבה, ובתקופה האחרונה הם פשוט באו בלי סוף ובהמון. אלה שיירות של מכוניות ענקיות מפוצצות באנשים - של נוח'בות. פשוט היו עוברים בין עמדה לעמדה - מסתכלים, מצלמים, מדברים, מצביעים".
הן ראו ודיווחו על השינויים בשטח, של איסוף מודיעין, ועקבו מקרוב אחרי תרגילים של חמאס שהתבצעו מול העיניים שלהן. הן גם ראו תרחיש שמדמה איך פורצים גדרות, איך חוטפים אנשים, וכן את הטמנת המטענים ליד הגדר בשבועות שלפני. כל הסיוטים האלה, התממשו בשבת השחורה.
אבל כשהתחילו לדווח בשבועות ובחודשים שלפני על מה שראו, ההתראה לא נקלטה בדרגי המודיעין הבכירים יותר. והשאלה שתצטרך להדהד, כנראה עוד שנים רבות קדימה היא - למה?
"אני בסך הכול חיילת, יושבת מול מסך ולא באמת מקשיבים לי", אמרה סמל ליפשיץ. "אף אחד לא באמת מבין את זה שאני יודעת את השטח. כי אין לי דרגות, אולי". סמל ויינשטיין חיזקה את דבריה: "התייחסו אלינו רק כעיניים, זו הנקודה פה, שזה היה רק 'עיניים' ושום דבר מעבר לזה: לא הרגשות ולא המסקנות שלנו - הניסיון שלנו גם לא עניין אף אחד".
"הן תודרכו, נאמר שיהיה אירוע גדול אחרי סוכות"
ניצן רון, תצפיתנית לשעבר בנחל עוז, סיפרה: "אני השתחררתי לפני שנה. עוד מתקופתי היינו מדברות על זה, ולא רק שהיינו מדברות על אפשרות של מתקפה - גם הדרג הבכיר היה מדבר איתנו על זה. התרעה של פשיטה זה לא משהו לא מאתמול לא משלשום ולא מלפני חודש.
לדברי הוריה של אשל, נאמר לתצפיתניות ש"יהיה אירוע גדול אחרי סוכות. "הן תודרכו, נאמר להן לא אחת", אמר אייל. סמל ויינשטיין אישרה: "חפרו לנו על זה, זה היה ידוע שזה יהיה בתקופת אוקטובר. אבל אף אחד לא אמר לנו בחיים שזה יהיה בסדר גודל כזה".
ויש גם את המחדל הנוסף, ההגנה. למה הן היו שם בלי נשק? והשאלה הנוספת, האם בסופו של דבר היה ניתן לעשות את אותה העבודה, שעיקרה ישיבה מול מסך, במרחק רב יותר מהגבול?
"בחיים לא דיברו איתנו על אם פיזית 100 מחבלים נכנסים בש"ג, איך אני אמורה להתנהל? מה אני אמורה לעשות? זה משהו שיכל, בדיעבד, להציל חיים וזה מחדל רציני, לדעתי", טענה ניצן.
"היא אמרה לי 'אבא, רותח שם'. לא הייתי שם בשבילה"
רוני ליפשיץ, שיתפה כי ממתקפת הפתע - לא שבה לשירות בצה"ל. אף אחד לא אמר לי לחזור, לא לחזור. אני על דעת עצמי, פשוט אמרתי 'טוב, אני נשארת בבית. אף אחד לא מדבר איתי. אני לא אחזור'. לדבריה, אף מפקד לא התקשר לשאול לשלומה, מאותה השבת השחורה.
אייל ושרון הופתעו מדבריה של רוני. "אנחנו לא יודעים מי זאת המ"פית. היא לא הגיעה לאף הלוויה, לאף שבעה, לאף משפחה של חטופים". אני מתביישת במפקדים של רוני. אני מתביישת בהם, אני לא חושבת שהם ראויים ללבוש את המדים ולשרת כקצינים בצבא", אמרה שרון בכאב.
אביה של רוני, אייל, שיתף בדמעות על הימים שלפני המתקפה: "אם אני מזקק את הכול לנקודת הסיום, אז רוני בסוף נעמדה פה ביום רביעי לפני שהיא חזרה ואמרה לי 'אבא, רותח שם. המצב לא טוב'. שמתי לה את היד על הכתף, ואמרתי לה 'מה, רוני? מה קרה לך? הכול יהיה בסדר. אנחנו הצבא הכי טוב'. והיא הסתכלה עליי, והעיניים מדברות. אני לא הייתי שם בשבילה - על זה אני מייסר את עצמי".
מצה"ל נמסר בתגובה: "צה״ל מלווה את משפחותיהן של החיילות החטופות, מצוי איתן בקשר שוטף, וליבנו איתן בשעות הקשות האלו. נמשיך לעשות הכול כדי להחזיר אותן הביתה. אנו משתתפים בצערן של המשפחות השכולות, מלווים אותן ומחבקים אותן אלינו. צה״ל, כל כולו, ממוקד בימים אלה בלחימה בארגון הטרור חמאס. לאחר המלחמה יערוך צה"ל תחקיר מעמיק, נוקב ובלתי מתפשר על אירועי השבעה באוקטובר, ויפרסם את המידע למשפחות ולציבור. התחקיר יבחן לעומק את כל הסוגיות הקשורות במערך התצפיתניות והעולות מהפרסום".