אצל שיר ויניב מראשון לציון בתקופה האחרונה כל בוקר מתחיל לא רק עם כוס קפה, אלא גם ביישור קו: "ניסגר על כל הכשירות, כל הפערים". שניהם משרתים יחד באותו מקום: הוא איש קבע והיא הוקפצה למילואים במלחמה. כשפרצה המלחמה בשבעה באוקטובר, יניב יצא מהבית דרומה תוך זמן קצר - ושיר לא הבינה למה לה עדיין לא קוראים למילואים. במשך שבוע שלם היא פנתה כמעט לכל גורם אפשרי בצה"ל, עד שבסוף ניצלה את הקשרים שיש לה בבית.
"בשלב מסוים פשוט אמרתי 'טוב, המקום הכי זמין שאני יכולה לתת מעצמי זה להגיד ליניב - מאמי, בוא תגייס אותי, תעשה מה שצריך כדי שאני אצטרף. אחרי איזה שבוע של מסע שכנועים, הוא הבין שאין לו ברירה. אז הוא דיבר עם מי שצריך לדבר והגעתי". והיא מסבירה: "כל זוג מכניס את הפלפל לחיים בדרך כזו, או אחרת - ההוא הולך לשחק טניס, הם רצים ביחד. אז אנחנו עושים מילואים ביחד, וזה נראה לי גם אחלה של סיפור לילדים בעתיד, להגיד 'אימא ואבא היו יחד במלחמה'".
"באותו רגע זה מכווץ, זה שורף"
אצל עידן וליעד מקיבוץ לוחמי הגטאות כבר יש ילדים לספר להם את הסיפור על אימא ואבא שמשרתים יחד במלחמה, והם מבקשים מההורים – "תצלם לי טנק". וליעד מספרת: "מהרגע הראשון לעידן זה היה ברור ולי זה היה ברור שברגע שמישהו צריך, אני עוזבת הכול ואני נוסעת לאן שצריך. אני לא יכולה אחרת". תמיד בשיחה כזו עולה שאלת הילדים, וליעד מספרת: "אימא שלי התגייסה למילואים לא רשמי, היא נמצאת בתפקיד אימא לחלוטין. ההורים שלי שם והאחיות שלי שם, עוטפים אותם מכל כיוון".
"בפעם הראשונה שנכנסנו אדם בן השנה וחודשיים, עם כל ההתרגשות, הוא לרגע לא זיהה, ואחר כך היה איזה רגע שהוא בכה ואותי הוא לא רצה - הבחירה הטבעית שלו במצב הזה הייתה רגע ללכת לאימא שלי ובאותו רגע זה מכווץ, זה שורף. עד עכשיו כשאני מדברת על זה, אני מתרגשת".
אבי, לוחם מג"ב, חזר השבוע הביתה למעלה אדומים לגיחה קצרה, כדי להצטרף לחגיגת יום ההולדת הביתית של ליאן, הבת של אשתו, מורן. "זה אוויר לנשימה. זה פתאום הביטחון חוזר", מספרת אשתו, שמשרתת במשטרה. "יש את כמה הרגעים האלה של הנחת בתוך התקופה המאוד לא פשוטה הזאת". גם מורן לא נמצאת הרבה בבית בימים האלה: היא אומנם חוזרת הביתה על בסיס יומי, אבל בתור קצינת משטרה אלה כמובן ימים עמוסים במיוחד. "בטלפון הראשון קיבלתי הקפצה לכיוון הדרום", נזכר אבי. "ואז אני מהר מאוד מסתכלת בטלפון ומבינה שמתחילה איזושהי התרחשות וגם אני מוקפצת לעבודה", מורן מספרת.
"שיחות וידאו או תמונה על הטנק"
אבי חוזר הביתה רק בסופי השבוע, הוא מנסה לשמור על קשר עד כמה שאפשר, אם בכלל אפשר: "שיחות וידאו, כדי שנזכור איך כל אחד מאיתנו נראה. מדי פעם זו תמונה, אם זה על הטנק, או בכל מקום כזה או אחר שאנחנו מוצאים. היינו כל כך בשגרה הזאת של העבודה, שלא היה לנו זמן לדבר". וגם מורן, שכאמור עובדת שעות נוספות בלשון המעטה, נעזרת בכל מי שרק אפשר: "יש תמיכה גם מהשכנים ששלחו לי אוכל בשישי הראשון. יש תמיכה מכולם, באמת - גם ברמה של לשאול מה קורה, ואיך אתם?".
לצד הדאגה מרחוק לילדים ולבית, יש עוד קושי אחד גדול מאוד בכך שהם עובדים כרגע באותו תחום. "אנחנו יודעים כל כך מה קורה בתוך המערכת, והיא יודעת שאני אומר לה שאני בסדר כרגע ואני נמצא באשדוד עם הלוחמים, אבל אני לא נמצא באשדוד, אני נמצא ברעים, או בבארי", מספר אבי. "יש היתקלויות והיא מבינה מה קורה שם כי היא מקבלת את תמונת המצב, אז היא מבינה שהיא צריכה לדאוג יותר. היא מבינה שקורה משהו". ומורן מודה: "הוא לא מצליח להרגיע אותי. המודעות היא גבוהה, והידיעה מה קורה פחות או יותר ומה הוא עושה ואיפה הם נמצאים".
שיר ויניב ממשיכים לשרת ביחד כתף אל כתף בצבא, ויודעים ליהנות מהיתרונות של התקופה המשוגעת הזאת. "יש את הבן-אדם שבאמת באמת יודע מה צריך כדי לנחם ובאמת יודע לחבק ולתת, אז תמיד יש מי שיהיה פה בשבילך", מספרת שיר. "פה זה לדעתי היתרון שלנו, שאנחנו יכולים להיות אחד בשביל השני".
ויניב מסכים: "מעבר לזה שאנחנו בני זוג ואנחנו נשואים, אני חושב שאנחנו השותפים הכי טובים שיש. באמת. אני חושב שהסנכרון המושלם הזה בינינו, אנחנו פשוט באמת, סיר ומכסה – זה רק תורם ומקדם את החיל ואת הארגון שאנחנו נמצאים בו, את הצבא עצמו, שזה מדהים. אנחנו נהיה איפה שנצטרך. חד משמעית. בשביל זה אנחנו כאן. וכשאנחנו ביחד, אז אנחנו נותנים הרבה יותר ויכולים לתת הרבה יותר".