יובל ושקד הרן איבדו את אביהם ודודם, שנרצחו בטבח שאירע לפני שבועיים בקיבוץ בארי. 10 בני משפחה נוספים, בהם אימם, אחותם ואחייניהם הקטנים, נחטפו לעזה. שתיים מקרובות המשפחה, יהודית ונטלי רענן, שוחררו אמש (שישי) מהשבי.
"הקלה גדולה שיהודית ונטלי שוחררו, אבל אנחנו לא באמת יכולים להיות שמחים עכשיו. עוד לא יכולים לחגוג. המשפחה שלנו עדיין שם, נעשה כל מה שאפשר כדי להציל אותם", אמר יובל. אחותו שקד הוסיפה: "אנחנו כל הזמן חושבים מה עובר עליהם. לא להאמין ששבועיים הם בתוך הסרט הזה".
האחים הרן סיפרו כי חשבו שבני משפחתם ישוחררו תוך יום-יומיים. "פשוט לא להאמין. אחותי ובן הזוג שלה עזבו את הקיבוץ לפני 3 שנים בערך בגלל המצב. הם באו לחג, יחד עם דודה שלנו שרון, אחות של אבא, שבאה עם בתה נועם בת ה-12 לחגוג איתם. הם כולם באו לחג בקיבוץ עם ההורים, בסוכה שעדיין עמדה בחוץ", אמרה שקד.
יובל סיפר שהוא גר בקיבוץ, אך באותו סוף שבוע שהה באילת עם בת זוגו. "אני לא יודע אם לקרוא לזה מזל, לא מרגיש ככה בכלל. התעוררנו ב-7:00 בבוקר, מישהו אמר שיש צרות בעוטף. הייתי בטוח שכרגיל מדובר בקסאמים. התקשרתי לאימא שלי והיא עוד ענתה לי. היא לחשה והיא בחיים לא לוחשת. היא אמרה 'אנחנו בממ"ד, כולם פה. אני חייבת לנתק'. אמרתי לה שתגיד לי מה קורה".
"ישר רצתי לטלפון שלי, שהיה באוהל. פתחתי את האפליקציה עם ההודעות של הקיבוץ ואז נחשף הכול. הכול 'מחבלים בבית הזה', ו'יורים על זה' ו'שורפים את זה'. אני מכיר את כל האנשים האלה כל החיים שלי. ישר ניסיתי להתכתב איתם ובכיתי וכבר אמרתי לבת הזוג שלי שתכתוב להם שאני אוהב אותם. בערך ב-10:15 הייתה ההודעה האחרונה מאבא שלי, שכתב 'יובי, אנחנו בצרות גדולות. מקווה שנצא מזה, אנחנו אוהבים אותך'. אימא שלי שלחה לב".
שקד סיפרה שהם הבינו שבני המשפחה שלהם נחטפו לפני שהודיע להם גורם רשמי מטעם המדינה. "לא ידענו כלום, היה כזה כאוס בהתחלה, שהתחלנו לנסות לדבר עם אנשים, לאסוף עדויות, לנסות להבין איפה הטלפונים היו, ודי חיברנו את התמונה שהם בעזה. שבוע אחרי בערך קיבלנו גם הודעה רשמית מהמדינה".
עוד אמרה שקד כי היא ואחיה יובל לא נמצאים בקשר ישיר עם גל הירש, הממונה על השבת החטופים והנעדרים, אלא קרובי משפחתם. "אנחנו מוקפים מאוד באנשים שעוזרים לנו, אז אנחנו לא עושים הכול ישירות בעצמנו", הסבירה.
השניים סיפרו כי "בכל יום קמים בבוקר, עושים מה שאפשר לעשות. עכשיו הכול התערבב עם השבעה של אבא. קמנו מהשבעה כדי לבוא לפה. זה בכלל בלתי נתפס, וזה שתוך כדי השבעה אנחנו צריכים להחזיק בתקווה שזה לא יהיה הסוף של כולם, שנקבל בשורות טובות ושהם כן יחזרו. מציאות בלתי אפשרית, לא מסוגלים לחשוב עליה".
בניגוד לשקד, יובל אמר שהוא קורא שוב ושוב את ההודעות האחרונות עם הוריו ובני משפחתו. "בהתחלה לא הייתי מסוגל לראות תמונות שלהם, כי זה רק גרם לי לדמיין מה קורה שם. ואז אמרתי שאם אני רוצה לשנות את זה, אראה את התמונות וההודעות ואשלח להם אהבה".
"אנחנו כל הזמן חושבים אם הם ביחד או לא, אנחנו לא יודעים כלום", אמרה שקד. "אם הילדים עם ההורים שלהם, המחשבות לא מרפות. כל לילה כשאני משכיבה את הילדים שלי לישון אני לא מאמינה. הבן שלי בגיל של האחיינית שלי, שנחטפה. אני לא מצליחה לישון. אני מאוד מקווה שמי שמקבל את ההחלטות לא מצליח לישון כשהילדים האלה לא כאן. זה פשוט בלתי נתפס בעיניי. גדלנו על זה ששבויים מחזירים קודם כל".
האחים הוסיפו כי הם "רוצים להאמין שכל מי שמקבל את ההחלטות חושב על החטופים קודם כל, להחזיר אותם הביתה. אלה אנשים, ילדות בנות 3, בת 8, בת 12. סבים וסבתות וזו רק המשפחה שלנו. קודם כל להחזיר אותם הביתה, אנשים שעושים הכול בשביל המדינה הזאת. האמירה בקיבוץ בארי תמיד הייתה שאנחנו פה, ששומרים עלינו. אנחנו שנים בתוך סרט של מצב ביטחוני ותמיד אמרנו שזה המקום הכי בטוח כי שומרים עלינו. התפיסה הייתה שהצבא פה ושהמדינה מאחורינו. עכשיו זה עומד למבחן המציאות".
"עוזר לנו להתפלל, להאמין. כל פעם שיש מחשבה רעה אני ממש מנסה לדמיין שהם ביחד, שכולם מחבקים את הילדים. אנחנו משפחה מאוד מאוד קרובה, גם עכשיו אנחנו מאוד עטופים במשפחה וחברים טובים", אמר יובל.
האחים הודו שהם לא צופים בחדשות כבר שנים. "גם עכשיו זה קשה לראות. אני עוד לא תופס שזו המציאות. זה סרט. אני לא יכול להיכנס לסיפורים, מה שקרה בקיבוץ שובר אותי לרסיסים. אני מנסה לחשוב מה לעשות כדי להציל אותם. כרגע אנחנו גרים בהרצליה בבית של קרובי משפחה, שגם מביאים לי בגדים מהקיבוץ בקרטונים. הכול מתערבב".
"אנחנו לא הולכים לקחת חפצים מהקיבוץ. קודם אנשים אחר כך חפצים", הדגישה שקד. כשהמשפחה שלי תהיה פה נאסוף את מה ששרד. אנחנו מבקשים שיחזירו אותם הביתה עכשיו - לא מחר. לא מבינה למה לא להחזיר את החטופים ואז לנצח במלחמה. הניצחון האמיתי יהיה שתראו לנו שאתם דואגים לאנשים שגרו שם כל החיים. סבא וסבתא שלי ממקימי הקיבוץ וההורים שלי בחיים לא רצו לעזוב את הקיבוץ. אבא שלי, אם עדיין היה איתנו, היה הראשון שחוזר לפתוח את בית הדפוס ועושה הכול כדי להחזיר את כולם לקיבוץ".
בעקבות שחרורן של בנות המשפחה, יהודית ונטלי, השניים אמרו כי הם בקשר עם המשפחה שלהן. "אנחנו נותנים להן את הזמן שלהן. כרגע ביקשו לתת להן להיות בשקט, להתחבק עם המשפחה", אמרו.