ביום שבת הנורא בבוקר, תפסו המטחים הכבדים לכיוון העוטף גם את משפחת מירן-לביא במיטות. לישי ועמרי, בעלה, תפסו מהר את הבנות, רוני בת השנתיים ועלמא הקטנה בת החצי שנה, ורצו לממ"ד. "התחילו להגיע כל מיני הודעות וואטסאפ מהקהילה שיש מחבלים בקיבוץ, שהם נכנסים לבתים", שחזרה לישי. "לא היה לנו נשק בבית כי לא סיפקו כספות לכיתות הכוננות בנחל עוז. ואז התחלנו לשמוע יריות קרובות אלינו".
תוך דקות הם הבינו מקבוצות הוואטסאפ שעשרות רבות של מחבלים פושטים על קיבוץ נחל עוז. "עמרי הביא סכין מהמטבח והחזיק את דלת הממ"ד נעולה מבפנים", סיפרה לישי. את עלמא הקטנה היא הצליחה להרדים, ורוני ישבה בשקט לידה.
בבית השכנים, משפחת אליקים, נכנסו המחבלים ופצעו את אב המשפחה. את תומר, הילד הבכור בן ה-17, הכריחו לעבור בין בתי השכנים ולשכנע אותם לצאת מהממ"ד, כשאת הכול הם תיעדו בשידור חי בפייסבוק. "הוא ביקש מאיתנו לפתוח את הדלת והבטיח שלא יעשו לנו כלום ולא יעשו לו כלום. הוא לא התחנן, הוא לא בכה, הוא הבין שזאת המשימה שלו ושכדי להיות בחיים הוא צריך לעשות את זה", אמרה לישי.
"פתחנו את הדלת והם כיוונו עלינו נשקים. הם לא הסכימו לנו לקחת את עלמא שישנה עדיין. התחננו אליהם, הם לא נתנו לנו לקום", שחזרה לישי. "תומר החליט להתערב. הוא ביקש מהמחבלים שיאפשרו לו להביא את עלמא הקטנה שנותרה לבדה בממ"ד. אחרי תחנוני המשפחה, המחבלים אפשרו לעמרי לצאת והוא חזר עם עלמא, בוכה בזרועותיו. הם הובלו לבית השכנים, שם ריכזו מחבלי החמאס את המשפחה עם משפחה נוספת ועם שתי תושבות קיבוץ אמריקניות.
המחבלים המשיכו לתעד הכול בפייסבוק. "ואז הם ביקשו מעמרי שלי לקום, מהאבא הנוסף שהיה איתנו שם, המשפחה האחרת ומשתי הנשים גם. לקחו את הידיים שלהם מאחורי הגב ושמו עליהם אזיקונים. אני אמרתי, 'עמרי שלי, אני אוהבת אותך, אני אשמור על הבנות שלנו. אנחנו מחכות לך, אל תהיה גיבור'", סיפרה אשתו לישי.
אחרי שבעלה הובל החוצה יחד עם שלושה חטופים אחרים, לישי ובנותיה, יחד עם אם המשפחה הנוספת וילדיה, נשארו באותו בית מבלי לצאת במשך שעות ארוכות. התופת בחוץ נמשך אבל הן לא זזו, פחדו שהמחבלים בחוץ. רק בשעה 23:00 בלילה חולצו בידי כוחות צבא. עמרי נעלם, גם אב המשפחה הנוספת, שתי השכנות האמריקניות ותומר בן ה-17.
לישי פונתה עם בנותיה לקיבוץ כרמים. אזרחים טובים וחברים מביאים אוכל ובגדים לחמ"ל בקיבוץ, אבל הממשלה איננה. גם עכשיו, יותר משבוע אחרי שהתחילה המלחמה, לישי לבדה. "עוטפים אותנו מהרגע הראשון שהגענו לפה. אבל אין לי את הדברים שלי, אין לי כלום. ואין לי באמת כרגע לאן לחזור. ואני פליטה, אני פליטה בארץ שלי, אני פליטה במדינה שלי, אבל אני פליטה", היא אמרה.
רק ביום שישי בערב, יצרו איתה קשר נציגים מהמדינה, להודיע שככל הנראה, עמרי נחטף לעזה. תוך כדי הניסיונות להשיג עוד מידע, היא עסוקה גם בהישרדות המשפחה - בתינוקת בת חצי שנה ובילדה בת שנתיים, שמבקשת מאימא שלה לחפש את אבא. "יש לנו טקס שאנחנו עושות כל לילה", סיפרה לישי. "אנחנו יוצאות החוצה בלילה, לפני שהיא נכנסת למיטה, אומרות לילה טוב לכוכבים ולילה טוב לירח. מיום רביעי בלילה בטקס שלנו היא צועקת בקול המתוק שלה והכי חזק שהיא יכולה, היא ילדה בת שנתיים, אבל הכי חזק שהיא יכולה, 'לילה טוב, אבא. אני אוהבת, אני געגעת'".
רק אתמול נפגש לראשונה ראש הממשלה בנימין נתניהו עם משפחות החטופים, והבטיח להן שהממשלה תפעל להשבתם - ועדיין אין שקט. לישי, כמו משפחות אחרות, מבינה שהיא חייבת להמשיך להילחם, שלא יישארו שוב, גם במאבק הזה, לבדן. "אני רוצה שהמדינה הזאת תעשה הכול, הכול כדי שיחזירו את עמרי ואת כל מי שנמצא שם. הזמן לא לטובתנו. אנחנו רוצים שיחזירו אותם, אני רוצה שיחזירו לי את עמרי שלי. אני רוצה שהילדות שלי יגדלו עם אבא", הוסיפה לישי.