על פלישת מחבלי חמאס בבוקר שבת ה-7 באוקטובר שמע סרן ח' בביתו הרחק משם, במושב שאר ישוב שבצפון. "קמתי מוקדם באותו בוקר, יצאתי לסיבוב עם הכלבה ואז ראיתי את רבש"צ היישוב נוסע במהירות, מודאג. פתחתי את הטלפון להתעדכן מה קורה ואז נתקלתי בתיעוד חדירה בעוטף. משהו שעלול היה לקרות, ובסוף קרה. ההיקפים עוד לא היו ברורים אבל הבנתי שהגזרה מתחממת משמעותית".
כקצין מילואים ביהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות), המרחב לא היה זר לו: "היחידה שלנו ממוקמת בדרום ואנחנו קופצים מדי פעם לעוטף", הוא מסביר. מתוקף תפקידו הצבאי, שמקביל למפקד פלוגה, הוא חש חובה לרדת לחזית: "יש לי איתי תיק עם ציוד מוכן. הכנסתי את הדברים לרכב, לקחתי את הכלבה לחברים וירדתי דרומה. תוך כדי, אני מתחיל לקבל תמונה ולהבין מה קורה. עוד לא ידעתי מה סדר הגודל אבל יש לנו קבוצת וואטסאפ של בוגרי היחידה ואתה מתחיל לקבל שם הודעות - 'מי נמצא בכפר עזה? אני חייב לסגור מעגל על מחבל'. הבנתי שהאירוע עוד קורה, בהתהוות".
הוא הגיע לשטח לפני הצהריים. "בשטח פגשתי מג"ד מחטיבת גבעתי בצומת גילת, הוא ראה אותי עם הדרגות ובמקביל גם פגשתי שני חברים שגרים שם באזור. היה לי רק אקדח אישי, בלי ציוד לחימה או ווסט. אמרתי למג"ד שאני נכנס איתו לכפר עזה. מהרגע שעברנו מחסום אחד, אתה נכנס לסרט ומבין מה קורה - גופות, רכבים שרופים, יריות, נפילות מעל הראש, כאוס. בכניסה לקיבוץ ראיתי חיילים מיחידות שונות וגם כוחות צבא שמתחילים להוציא הרוגים. לא יכולנו להתמקד בהם כי עדיין היו מחבלים בשטח".
"היה שם המון ציוד זרוק", ח' משחזר. "לבשתי אפוד קרמי, חבשתי קסדה ולקחתי נשק של אחד הפצועים שפיניתי. הקמתי חולייה עם לוחמים מיהל"ם שהגיעו לשטח והצטרפתי אליהם. את חלקם אני מכיר מהמילואים, חלק מהשירות הסדיר, ובעצם חילקנו כוחות ומשימות ונכנסנו פנימה לכפר עזה, שם חברנו לכוחות נוספים, תחמנו גבולות גזרה והתחלנו להיכנס לבתים, לעבור בית אחרי בית ולבדוק שהוא נקי ממחבלים. במקביל, היו היתקלויות כל הזמן".
"הבנו שיש שם הרבה מטענים"
הוא מתאר את הקרבות: "אתה עובר בית-בית ומתמודד עם מראות לא פשוטים מול מחבלים ואזרחים. אנחנו ביהל"ם כבר הבנו שיש הרבה מטענים, ולפני שכל כוח נכנס היינו צריכים לוודא שאין בתים ממולכדים. אתה ניגש לבית, מוודא שאין מחבל חי וגם שלא השאירו מטענים. רוב האזרחים היו נעולים בממ"דים אבל מדי פעם אזרחים יצאו ואנחנו החזרנו אותם לממ"ד".
ח' מוסיף כי "לקראת ערב יצא אלינו מחבל מאחד הבתים. ראינו משהו שחשוד כמטען - אז עצרנו את הכוח לא להיכנס לבית. הוא התכוון לעשות תנועה והבנו שהוא עלול לפוצץ מטען, אז וידאנו שהוא מנוטרל. הגענו וחברנו לכוח נוסף של גבעתי. היה עוד מחבל שרץ והורדנו אותו, ותוך כדי אנחנו גם מחלצים פצועים במקביל להגעת רכבים ממוגנים".
"זה היה ממש שדה קרב, היתקלויות, ובשלב מסוים בשעה 22:00 התחלנו להוציא תושבים החוצה. כדי להוציא את התושבים מהמרחבים המוגנים לא הספיק שדיברנו בעברית, אלא הייתי צריך לספר מי אני כדי שיהיו בטוחים שהצבא הגיע. דיברתי במשך ארבע דקות וסיפרתי מי אני, איפה אני גר, במה אני עובד, מה אני עושה, כדי שישמעו כמה שיותר עברית. לאט לאט הם פתחו את הממ"דים. המפגש עם המשפחות היה מרגש, הם מסתכלים עליך כאילו אתה המלאך שלהם".
נאלצתם להתמודד מול מראות בלתי נתפסים.
"כן, חלק מהמשפחות אמרו לנו ללכת לבדוק בתים של חברים שלהם לקיבוץ כי הם שמעו צרחות ויריות. באחד הבתים שאליהם נכנסתי ראיתי בית שרוף, הברז בכיור זרם והאישה שלצידו במצב לא טוב. בעלה החזיק את הצינור בגינה כי כנראה השקה את העציצים, ואתה מבין שאנשים היו באמצע החיים שלהם. האישה כנראה שטפה כלים ובעלה השקה את הגינה. אתה רואה אנשים שחיו במציאות שפויה - שולחן ערוך, כלים בכיור, שגרה. לצערי, היו אנשים רבים שלא הצלחנו להציל".
ח' מספר כי הם הצליחו לחלץ כ-100 אנשים מהקיבוץ. "ברגע אחד אתה צריך להוריד מחבל וברגע השני להרגיע בני משפחה ולומר להם - 'חבר'ה, אנחנו כאן בשבילכם. יש חולייה שמאבטחת אתכם, נוציא אתכם מהקיבוץ. אנחנו יודעים שחוויתם סיוט לא נגמר והייתם נצורים בממ"ד, אבל כל המדינה נמצאת מאחוריכם".
בשלב שעדיין לא יכלו להעריך את ממדי האסון, סרן ח' פגש בעוטף את סא"ל מ' מיהל"ם, שהגיע כמוהו על דעת עצמו עוד לפני שקיבל קריאה. השניים הקימו יחידות לא אורגניות בשטח. "היה בלגן אחד גדול. אתה מתרגל המון, אבל בסוף המציאות תמיד תהיה מורכבת יותר ממה שאתה מתאמן ללחימה. כל מה שיכול היה להשתבש - קרה, אבל לפחות כל הכוחות דיברו באותה שפה. מפקד חטיבת הקומנדו הנחה אותנו מה צריך לעשות ובתוך רגע אנחנו מבינים איזה חלק בגזרה צריך לסרוק".
עד כמה הייתם מופתעים מההתארגנות של חמאס?
"הייתה הפתעה. זה היה סרט רע, אבל אין לך זמן לחשוב מה קורה מסביב. אתה מבין שאתה צריך לפעול תוך כדי תנועה באותה סיטואציה שנוצרה. אתה אפילו לא חושב איך היום שלך התחיל ואיך הוא ייגמר. אתה עושה מה שמוטל עליך וגם מדבר עם המשפחות. אתה צריך להוציא אותן משם".
"לא משחקים לידיים של חמאס"
המלחמה עוד כנראה רחוקה מסיום, אך סרן ח' כבר יודע: "את כל ההתגייסות של אנשי המילואים שלנו אני אקח איתי להמשך הדרך. מאותה שבת אני מקבל כל הזמן טלפונים, אנחנו מעל 150% אחוז גיוס. פועלים לפי קבוצות חשיבה, מתאמנים, בוחנים ומשכללים את היכולת שלנו. בוא נגיד שלא מדברים על המהפכה המשפטית".
"התפקיד שלנו לנצח במלחמה הוא משני", הוא אומר, "התפקיד המרכזי דווקא מגיע מהאזרחים. אני עובד סוציאלי בחיים האזרחים ורואה את ההתייצבות של הקולגות שלי במקומות שבהם המפונים הרבים נמצאים. נכון, חשוב שננצח, יש הבנה שאי אפשר להמשיך לחיות לצד חמאס, אבל המאמץ המרכזי נמצא אצל החברה הישראלית. יש תהליכי עומק שצריכים לקרות. כשאני קצת פותח את הטלפון ורואה מה קורה, אני מבין שהמאמץ המרכזי קיים שם, וכששם הדברים עובדים טוב - ככה אנחנו מוכנים וערוכים להמשיך בקרב. זה נותן כוח".
נערכים לכניסה קרקעית?
"אנחנו נערכים לכל האפשרויות ודנים בכל משימה שנידרש לה. אנחנו לא משחקים לידיים של חמאס. כל החלטה שתתקבל בדרג המדיני, נדע לתת את הפתרון".
"התחושות כאן בשטח הן טובות", הוא משתף, "אם שואלים אותי איפה להיות - אז כאן. המוטיבציה שלנו גבוהה. יש תחושות קשות בציבור הישראלי ואם הייתי יכול הייתי מזמין את כולם לשעה אחת אצלנו ביחידה כדי להתעודד ולקבל אנרגיות. נכון, היה הלם ראשוני בהתחלה, אבל אנחנו כבר לא שם. מה שקרה לא צריך היה לקרות ולכן יצאנו למלחמה. פעילי החמאס השאירו אחריהם כמויות מטורפות של תחמושת שהם אפילו לא השתמשו בהן. הם כנראה תכננו להישאר בשטח לעוד ימים ארוכים של כיבוש ולחימה בעוטף".
"בתחנת הדלק קיבלנו את כל ההחלטות"
כמו ח', גם סא"ל מ' מיהל"ם התייצב בחזית עוד לפני שקיבל צו 8. הוא התקשר בבוקר למפקד היחידה, שהנחה אותו להגיע לדרום. בבית מאחוריו נשארו אישה בהריון ושתי בנות, והוא ניגש לסייע בהקמת מכלול המילואים ובניתוח תמונת המצב בשטח. משם הוא המשיך לכפר עזה, לקרב על השכונה המערבית בקיבוץ, ולבסוף גם היה חלק מהכוח שחילץ עשרות אנשים מהקיבוץ. "אמרתי למפקד '40 דקות אני אצלך, תגיד מה לעשות'", הוא מספר. "האישה נלחצה, אמרתי לה - 'הכול טוב, אנחנו נהיה בקשר'. גדלתי ביחידת יהל"ם, זה הבית שלי. הרבה מהכוח הסדיר ומשרתי המילואים הגיעו לשטח ללא כל זימון".
"לוחמים ומילואימניקים ממשיכים לנהור ואני מבין שעדיין חסר צבא בכפר עזה - ויש מחבלים ביישוב", הוא אומר. "כשהגעתי לשם עם חלק מהכוחות, פגשתי בכניסה את מפקד חטיבת הקומנדו ואת מפקד יחידת דובדבן, שביקשו את הסיוע שלנו. שם פגשתי את סרן ח' ועוד לוחמים מהיחידה שעמדו מחוץ לכפר עזה וחיכו להיכנס. בתחנת דלק בכניסה לקיבוץ קיבלנו את כל ההחלטות".
"אף אזרח לא נפגע מהרגע שנכנסנו"
סא"ל מ' מתאר את הקרב מזווית הפיקוד: "התחלנו כך שכל אחד לוקח גבול גזרה ביישוב, ואתה מקבל אחריות על התחום. אני חלשתי על השכונה המערבית ביישוב. כשהגענו לשטח, סרקנו והתקדמנו רחוב אחרי רחוב. ניקינו בתים מאמצעים חשודים וממולכדים, מטולי RPG ומחבלים. לקח לנו שש שעות לוודא שאין מחבלים בשכונה שהיינו בה. אנחנו מזהים מחבל באחד הבתים מחובר למטען, צועקים לו והוא מקבל כדור מהר מאוד אחרי שהוא לא מגיב ולא רוצה לשתף פעולה".
כמו ח', גם הוא זוכר את החשדנות של התושבים הנצורים: "הם לא ענו לנו כי הם חשבו שאנחנו מחבלים. דיברנו איתם, הסברנו להם שאנחנו מהצבא ובסופו של דבר הם פתחו את הדלת. אתה רואה שהם בהלם טוטלי וסובלים ממצוקה נפשית, חלקם עם סכינים ושואלים מה קורה עם המשפחות שלהם והשכנים שלהם. חלקם מאוד שמחו וחיבקו אותנו. עדכנו אותם במה שידענו אבל לא היו לנו את כל התשובות".
"סך הכול היו שם כ-90 נפשות, מילדים קטנים ועד מבוגרים ואנשים שנזקקו לכיסא גלגלים. אבטחנו אותם תוך כדי קרב כשעדיין יש מחבלים סביבנו. אמרנו לתושבים שיכסו את העיניים של הילדים כדי שלא יראו מראות זוועה. אף אזרח לא נפגע מהרגע שנכנסנו לשם".