בשבת בבוקר לפני שבוע, בעת שעסקו המחבלים בהכנות אחרונות לקראת השעטה לכיוון ישראל, גיא יעקובי בן ה-27 עוד ישן בחדר המלון שלו בסרי לנקה - 5,500 ק"מ מבית משפחתו בקיבוץ כפר עזה. "התעוררתי מהאפליקציה של צבע אדום. אמרנו 'נו, טוב. עוד הסלמה מני רבות'. ואז התחלנו לקבל סרטונים של טנדרים נוסעים בשדרות. חשבנו שזה פייק, ואז ראינו שלטים בעברית וירי חי".
בשלב הזה נכנס יעקובי לפעולה, כשלצידו בחדר המלון חברו מהשירות הצבאי שאיתו יצא יחד לטיול, עוד שני חברים שנרתמו מהארץ - ואחותו הגדולה, מיתר, בת 30. היא הייתה אמורה בעצמה להיות בבית המשפחה, אך בגלל שתכננה ללכת להופעה של ברונו מארס היא שהתה בבאר שבע והצליחה לחמוק מהזוועה.
"התחלתי להתקשר לחברים והבנתי שבאמת יש מחבלים בקיבוץ. וגם פה אתה אומר 'חדירת מחבלים, בטח חוליה של 5-4 מחבלים גג'. אבל עדיין לא הבנו מה קורה שם. ואז המשכנו לקבל סרטונים. קיבלנו הודעות מבחוץ, והבנו שכרגע אין צבא באזור. תוך כדי אתה מקבל הודעות בוואטסאפ על הזוועות, על אנשים שמבקשים עזרה, אנשים שנמצאים מחבלים מחוץ לבתים שלהם. הקלטות מאוד לא נעימות והרבה-הרבה בלגן. שלחו לנו שנכנסים אלינו הביתה".
ואתה מקבל את ההודעה הזאת שנכנסים למשפחה שלך הביתה, כשאתה רחוק כל כך.
"המוח מתפוצץ, זה דום לב. אתה לא יודע איך להגיב".
"גיא אמר בטלפון שזה מה שיציל אותנו"
בבית בקיבוץ נותרו האם והאב סיגל ורונן יחד עם האח הצעיר יפתח בן ה-20, חייל המשרת בחיל האוויר. איתם הייתה גם הסבתא, אימה של סיגל שבאה לעשות איתם את החג. כשחדרו המחבלים לקיבוץ, נכנסו הארבעה לממ"ד יחד עם שתי הכלבות. "הבית שלנו בקו אפס, ממש מול עזה", מסבירה סיגל. "הבית גם פתוח לרווחה עם חלונות מאוד גדולים. היה להם מאוד נוח וזה מה שהם עשו". המחבלים חדרו לבית משפחת יעקובי דרך החלונות, אחרי שהתקשו לפרוץ מהדלת. מהרגע שנכנסו לממ"ד החזיקו רונן ויפתח את ידית הדלת מבפנים בכדי למנוע מהמחבלים לחדור אליו. הם התחלפו ביניהם במשמרות.
"המחבלים הלכו כי הם לא הצליחו לפתוח את הממ"ד, ואנחנו נלחמנו כדי למנוע מהם, כי גיא אמר לנו בטלפון שזה מה שיציל אותנו", מספר רונן. "אף אחד לא הגיע אלינו במשך 9 שעות". וסיגל מספרת: "החלון לא היה תקני, קיבלנו טופס 4 למרות שחלון הממ"ד לא תקין כי הוא לא יכול להיסגר ואין נעילה. מה שקרה זה בעיקר קור הרוח של רונן ושל יפתח".
וכך זה קרה: "יפתח לקח אזיקונים ועשה שרשרת, חיבר שני לוחות אחד לשני ולקח מברג ולקח מפתחות של החדר שלנו ושם בחריצים. הוא התנהל בקור רוח וערנות פנומנלית", מסבירה סיגל. "אני אומרת לך, לא ראיתי את הילד שלי במצב כזה בחיים. רונן היה על הידית והוא עבד כמו מטורף. יפתח באיזשהו שלב לא סמך על החלון ולקח את המיטה שלו והרים אותה, כך שגם אם יפתחו את החלון לא יהיה מגע ישיר".
קור הרוח של יפתח בא לידי ביטוי עוד קודם, בעת שהחלה מתקפת הפתע: הוא היה אחד הראשונים שהבחינו במצנחי הרחיפה שהתקיפו את הקיבוץ. דקה או שתיים אחרי הוא כבר הבין את המתרחש ודיווח לחמ"ל הקיבוצי: "הוא לא ידע להגיד מצנח רחיפה. הוא צעק 'כמו של ג'ימי, כמו של ג'ימי בחוץ'", היא מוסיפה. "ג'ימי" הוא ג'ימי קדושים, חבר כפר עזה, שנהרג ב-2008 מפגיעה ישירה של פצמ"ר בחצר ביתו הסמוך לבית היעקובים. ג'ימי היה דמות מיתולוגית בקיבוץ, שהיה מחלק ממתקים לילדים עם מצנח הרחיפה שלו בכל סוכות - אך השנה מצנחי הרחיפה שהגיעו לא הביאו ממתקים.
"לא ידענו שדלת הממ"ד לא חסינה לירי"
בשלב מסוים המחבלים ניגשו לארון שבו מאחסן רונן את כלי העבודה שלו וניסו לפרוץ בעזרת מקדחה ומסור דיסק. גם זה לא הועיל להם והם החלו לירות בדלת הממ"ד. "לא ידענו שהדלת היא לא חסינה מירי", מספרת סיגל. "שני כדורים עוברים בין יפתח לרונן, אחד חותך את יפתח מרסיס. אז מבינים שאי אפשר גם לעמוד ככה עם הידית וצריך ללכת לצד השני, כך שהגוף שלנו לא חשוף. איכשהו הם הלכו ואני כבר משותקת, כשרונן ויפתח לא מרפים מהידית ואני שולחת הודעות 'בבקשה שחיל האוויר יוריד פצצה על הבית'. לא היה חיל אוויר, לא היה צבא, היה שקט ואני חשבתי שחמאס כבשו את צה"ל. אין חיילים, אתה רק שומע אותם עוברים מבית לבית וצורחים. הם דוהרים מבית לבית ומסמנים כל בית שכבר היו בו, ואתה שומע רק אותם בשכונה. 9 שעות לא היה צבא".
העמידה העיקשת של יפתח ורונן יעקובי בפני המחבלים אפשרה לבני המשפחה הפוגה ראשונה אחרי שעות רבות של מתח בממ"ד. המחבלים נטשו את הבית (שאליו חזרו מאוחר יותר), ובני המשפחה יצאו מהממ"ד להצטיידות חפוזה וקפיצה הכרחית לשירותים. סיגל ניצלה את הזמן בכדי לסייע לאימה הקשישה, המרותקת לכיסא גלגלים. "באיזושהי שלווה לא ברורה שמתי אותה בכיסא, בלי לחץ, ואני מאוד לחוצה בדרך כלל", אומרת סיגל. "רק תהילים וסידור היא ביקשה שאביא לה, לא תרופות ולא מים. בגדול אני פה כדי לספר ולהפיץ את הנס שבורא עולם עשה לנו".
בינתיים בסרי לנקה גיא, קצין חי"ר במילואים, כבר שקוע עמוק בפעילות החפ"ק הפרטי שלו. "אני ישר יוצר קשר גם עם השכנה ממול. במקביל אבא גם שלח לנו תמונה שהשכן שלנו קיבל כדור ביד, ואז מד הלחץ עלה כי הבנו שהם באזור שלנו. ואז השכנה מתארת לי בזמן אמת שנכנסו אלינו ועכשיו מתחילים להיכנס גם אליהם. ואתה מבין שאין אדם שיכול להחזיק את הדלת, כי מדובר במשפחה עם ילדים מאוד צעירים והאבא עבר תאונה לאחרונה". בני המשפחה השכנה למשפחת יעקובי לא שרדו.
גיא ממשיך ומתאר: "כשהבנו שאין אף אחד בקיבוץ מהצבא, ניסינו בעיקר לדבר עם האנשים ולנסות להסביר מה לעשות. חבר שלי הוא איש מודיעין והוא מכיר את אנשי המודיעין שמפוזרים ביחידות: הוא יצר קשר עם היחידות כשהם התחילו להיכנס אלינו. הראשונים שהגיעו היו הימ"ס, ממש התחננתי להם שישלחו כוח אל המשפחה שלי".
"ראינו שלאט-לאט פחות משפחות מגיבות"
גיא מספר כי סייע לכוחות בתכנון הפעולה בכפר עזה, בין היתר על ידי סימון תצלומי האוויר של הקיבוץ ורישום של המשפחות המתגוררות בכל אחד ואחד מהבתים. "את כוח התגובה הראשוני שהגיע הצלחנו להכווין לכמה מחבלים לפי הודעות של אנשים בקבוצה וכוחות רפואה", הוא מציין.
בסביבות השעה 14:00 ניתקה הקליטה הסלולרית באזור לחלוטין. במקביל גם החלו הקרבות בקיבוץ להתלהט, כשכמות המחבלים בו הגיעה לשיא וכוחות צה"ל החלו בהדרגה להיכנס. "כשעוד הייתה לנו קליטה ראינו בהודעות בקבוצה שלאט-לאט פחות ופחות משפחות מגיבות", אומרת סיגל. "התקשרנו למשטרה וביקשנו בתחנונים - 'תודיעו למשפחה שלנו שאנחנו בסדר. רק שיודיעו לילדים, למיתר וגיא'. והם אומרים לנו 'לא, זה לא מקובל, זה לא בסדר'. איך במצב כזה מסרבים לתת לנו עזרה? רק טלפון אחד, להרגיע את הילדים שלי".
"בערב אנחנו יודעים כבר שכולם מסביב מתים", אומרת האחות מיתר. "ומנסים לעשות הכול כדי שיצילו אותם. ואז, בלילה, גיא מצליח ליצור קשר עם קצין בדובדבן ומבקש שישלחו כוחות לבית". וגיא ממשיך: "עוד לפני זה יצרתי קשר עם קמ"נית בשלדג, שנאמר לי שהיו אצלנו בבית והם לא יכולים להיכנס בגלל ריבוי המחבלים בבית. חבר משפחה דיווח שפגש באיכילוב שכן של ההורים שלי, חבר בכיתת הכוננות שנפצע, שאמר שאם הם שרדו אחרי שתיים וחצי אז הם בוודאות שרדו את התופת. חיפשנו במה להיאחז".
"בלילה זה היה הסיוט הכי גדול, כי דיברנו עם הקמ"נית ששלחה לשם את דובדבן והיא חיברה אותי בטלפון לקצין בשטח. בגלל שחשדו שיש בבית מחבלים, אבל גם חושדים שיש אנשים חיים, לא רצו להשתמש באש חיה. כדי להוציא את כל מי שבבית החוצה כרזו להם בחוץ בערבית ובעברית". אחרי כמה גלים של מחבלים שחדרו אל הבית, כוחות צה"ל מגיעים בערב אל הבית, אך בני משפחת יעקובי ממשיכים להתבצר ומסרבים לצאת. רונן, האב, מספר: "אני לא מבין ערבית ושומע בעברית 'צאו החוצה'. אמרתי לעצמי 'מה, אני אצא?' ואז גם כורזים לנו 'משפחת יעקובי, זה צה"ל'. אתה לא יכול להאמין שזה באמת צה"ל. אולי זה מחבלים, אז נשארנו. והם גם כרזו 'אם אתם לבד, צאו החוצה'. מאיפה לי לדעת האם אני לבד?"
היעדר התגובה מהבית הובילה למסקנה המתבקשת שכנראה ולא נותר בו אף אדם חי. ולמרות זאת, מחליטים בצה"ל לנסות טריק נוסף, נוהל ששמו "סיר לחץ רך" שבו מעורב כלי הנדסי כבד שבשלב הראשון מטלטל את המבנה מבחוץ בכדי לגרום למי שנוכח בו לברוח החוצה. במקרה וגם זה לא מסייע, אותו הכלי מבצע הרס חלקי של אחד מקירות הבית בכדי לאפשר חישוף של מי ששוהה בו. אך גם אז לא יצאו בני המשפחה.
"הקצין כבר אמר לי בטלפון, אם אחרי זה אף אחד לא יצא הסיכוי שמישהו מהם בחיים הוא קלוש", מספר גיא. גם אחותו מיתר קיבלה מסרים דומים, בעקבות השמועה שהגיעה מאיכילוב: "האנשים שאמרו לי את זה אחר כך בדיעבד סיפרו לי שהם בינם ובין עצמם היו משוכנעים שהם לא שרדו. כל פעם הייתה לנו תקווה קטנה ואז מישהו שבר אותה. כבר שמעת בקול של אנשים שהם כאילו אומרים לך, תתכונני. מצד אחד, ממש האמנתי שהם בסדר. אבל מצד שני, בכל פעם שניסיתי לעצום את העיניים ראיתי איך הם שכובים ירויים בממ"ד עם כדורים בראש".
"קפאתי כמו שלא קפאתי בחיים"
"אני חשבתי איך אני מקצץ את הזקן לפני שאני חוזר כדי שהזקן לא יתארך יותר מדי כל החודש של האבל ואיך אנחנו מסדרים סידורי הלוויה תחת כל הבלגן הזה, מי ישמור עלינו ואיפה נגור, מה נעשה עם הבית ומה נעשה עם הרכבים", אומר גיא. "מחשבות פרקטיות בכדי לנסות לטשטש את הרגש".
ובינתיים סיגל, רונן, יפתח, אימה של סיגל והכלבות מעבירים את הלילה בממ"ד. את תסריטי האימה שעברו בראשיהם בעת הזו נחסוך מכם. אך בינתיים הכלבות עשו את צורכיהם בממ"ד והצחנה גברה. למרבה המזל, והאירוניה, דווקא חורי הירי בדלת הממ"ד שאפשרו אוורור מסוים של החלל אפשרו לבני המשפחה להעביר את הלילה.
"לי הייתה רק מחשבה שעם אימא שלי הצדיקה בממ"ד אנחנו יוצאים בריאים ושלמים", אומרת סיגל. "אנחנו נהיה הנס ונספר לכולם על הנס שקרה לנו. בזה הזנתי אותם כל הזמן, אבל קפאתי כמו שלא קפאתי בחיים והכלבה של גיא עשתה לי מקלחת של ליקוקים. אני לא אוהבת שהיא מלקקת אותי או נוגעת בי. הרפיתי ונתתי לה לעשות כרצונה וזה הרגיע אותי".
"דיברה איתי מישהי שאמרה שההורים על הקו"
מיתר, מדירתה בבאר שבע, הצליחה לאסוף כוחות ויחד עם בני משפחה נוספים הגיעה אל תחנת הדלק שבה רוכזו חברי כפר עזה שהצליחו לשרוד את התופת. שם פגשה לראשונה את שכניה והחלה לגבש תמונת מצב מפורטת יותר. "ואז, בתשע בבוקר, הייתה שמועה שחילצו אותם", היא מספרת. "אמרו שמישהו מהשב"כ ראה מישהו גדול עם חולצה שחורה, נערה ועוד איזו אישה עם שיער שחור. כך הגיעה התקווה שאולי חילצו אותם ונסענו לחפש אותם שם".
"בקיבוץ לא מצאתי אותם וחזרתי לשטח הכינוס, חיכיתי שיביאו אותם לשם. כל כלי רכב שמגיע אני מסתכלת לראות אם זה הם יורדים ממנו. אז אני מקבלת טלפון ממספר חסוי, דיברה איתי מישהי שאמרה שהיא מהמשטרה וההורים שלי על הקו. התחלתי לצרוח כמו משוגעת. ואז, השיחה התנתקה. היו עדיין בעיות קליטה מאוד חמורות".
"הייתי בטוח שהיא טועה", אומר אחיה. "כן, הוא ודוד שלי היו בטוחים שהשתגעתי", מאשרת מיתר בחיוך. "חשבו שבטח התקשרו אליי להודיע שהם מתים ושצריך לבוא לתת DNA או משהו כזה. ואז בעשר ומשהו קיבלתי טלפון מיפתח. נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות".
"לא נעים להגיד אבל היינו בטוחים שמתתם"
הזיהוי הוודאי שהשטח נקי והקיבוץ חזר לשליטת צה"ל התאפשר בזכות אותם החורים בדלת הממ"ד. בני המשפחה החוששים נותרו לילה שלם בממ"ד, והצליחו לחבר את הקולות שהם שומעים בבית למראה של חיילי צה"ל. גם החיילים, הם אומרים, היו משוכנעים שאין איש חי בבית. בני משפחת יעקובי "חזרו מהשאול", כפי שמכנה זאת סיגל. כל הקיבוץ היה משוכנע שהם מתים. "מישהי אומרת, לא נעים לי להגיד לך אבל היינו בטוחים שאתם מתים. כולם ידעו שיעקובי מתים".
גיא חזר לבסוף ארצה ביום שני שעבר, אחרי שהקדים את טיסתו. כעת כל המשפחה מאוחדת יחד עם מרבית חברי כפר עזה ששרדו במלון שבקיבוץ שפיים. ולסיום, אני שואל אותם איך הם מסוגלים בכלל לדמיין את עתידם ועתיד הקהילה שלהם אחרי אותה חוויה מזוויעה. הם לא מסוגלים, הם מלאים בביקורת: "זה שלקח כל כך הרבה זמן לקבל מענה מהצבא וזה שרק עכשיו יש ממשלת חירום זה יוצר תחושה של הפקרות ובגידה, אין לי מילים אחרות", אומרת מיתר יעקובי.
אימה מרחיבה: "חוסכים על העוטף בחיילים. היה לנו בסיס צבאי בתוך הקיבוץ, וסגרו אותו ב-2013. בנו חומה אז הזיזו את כל העמדות מהציר של הקיבוצים. גם בנחל עוז סגרו בסיס. למה, אנחנו לא מספיק חשובים? הכול זה כסף?"
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv