סיפורו של ענר שפירא ז"ל הוא אחד מסיפורי הגבורה יוצאי הדופן שהתרחשו ב-7 באוקטובר - החייל בחופשה, שמצא את עצמו עם עוד כ-30 זרים במיגונית קטנה ברעים תחת התקפת מחבלים, והצליח להדוף שמונה רימונים שהושלכו לעברם, עד שנרצח. 11 צעירים הצליחו לשרוד את זירת הטבח, ארבעה מהם נחטפו, שבעה נותרו לספר על מה שהיה שם וחמישה הצליחו לאזור כוחות ולהתיישב מול המצלמות.
אנחנו בערך חודש וחצי אחרי, מה שלומכם?
איתן האלי: "זו שאלה שאני קם כל בוקר ושואל את עצמי", אומר איתן האלי, ששרד את הטבח במיגונית ברעים. "בוקר אחד אני יכול לקום ממש בטוב, יום אחרי זה ממש ברע וזה גם יכול להשתנות תוך כדי היום".
אגם יוספזון: "לא משנה מה קורה לי במהלך היום וכמה אני מנסה לשכנע את עצמי שבלילה יהיה בסדר ושאני אהיה בסדר, אז אני לא בסדר. חלומות שחוזרים על עצמם כל פעם בווריאציה אחרת. אני רואה את הטנדרים הלבנים, אותם עם נשקים ואני מבינה שטוב, הם באו להרוג אותי שוב. שוב, ושוב ושוב ושוב.
איתמר שפירא: "יש ימים שאני בטוב יחסית ויש ימים שהעצב תוקף ומתחיל לחשוב על דברים שקרו שם, על כל מיני סצנות. וזה לא פשוט, זה לא פשוט בכלל".
זיו עבוד: "מעבר לאובדן שחוויתי של האחיין שלי ובת הזוג שלו בתוך המיגונית עצמה, אני גם ממשיכה לחיות את זה. בן הזוג שלי בעזה, אז ככה שזה לא באמת נגמר. אתה לא באמת חי, אתה חי-מת".
עדי קאופמן: "השגרה מתחילה לחזור לעצמה, ואז פתאום יש את הטריגרים הקטנים האלה שמקפיצים את הכול. הייתי באזכרה ומאחורינו הייתה לוויה, ופתאום היה מטח כבוד. זה מקפיץ, אוטומטית הגוף מתכווץ ומנסים להצטמצם כמה שיותר, כמו שהיה שם".
הם בשנות ה-20 לחייהם, צעירים שהגיעו לפסטיבל "נובה" ביער רעים כדי לחגוג את החיים. הם היו בין הראשונים שהצליחו לעזוב את מתחם המסיבה כשהתחילה מתקפת הטילים, אך הם לא הספיקו להתקדם הרבה צפונה לפני שאזעקות נוספות שלחו אותם לתפוס מחסה במיגונית הקטנה בכניסה לקיבוץ. בדקות הראשונות האווירה עוד הייתה מחויכת, אך הצעירים האלה עוד לא יודעים מה מצפה להם.
בהמשך יצטרפו אליהם ענר שפירא וחבריו הירש גולדברג, יועד פאר ועדי קאופמן, שהיו בין האחרונים שנדחקו לחלל הצפוף. הם כבר שמעו את היריות בדרך וענר, לוחם בסיירת הנח"ל ששהה בחופשה, קיבל דיווחים על חשד לחדירת מחבלים. איתמר משחזר: "הוא דיבר עם חברים שלו מהצוות, ויש דיבור על חדירה, אבל הוא גם אמר שבסיס רעים הוא אחד הגדולים בארץ ואין מה לדאוג. הוא ניסה להרגיע".
חשבתם שהמחבלים יגיעו עד אליכם?
אגם: "אף אחד לא האמין. לא האמנו. אמרתי לעצמי שאין סיכוי, איפה הצבא? יש חדירת מחבלים, בטח 5-4 מחבלים, הצבא יהרוג אותם. הייתי בטוחה בזה, ואז פתאום הכול התנפץ. פתאום שמענו צרחות בערבית".
הסרטון שפורסם ברשת מאותן דקות מתחיל כשאוסמה אבו עסא כבר יושב מחוץ למיגונית ללא חולצה, ומסביבו לפחות שישה מחבלים חמושים שמתכוננים לתקוף את מי שנמצא בפנים. בהמשך הם גם ירצחו אותו. מצלמת הרכב תיעדה את המחבל משליך את הרימון הראשון פנימה, ובשלב הזה, אחד המסתתרים במיגונית, לידור לוי, מחליט לברוח החוצה ונרצח. בת זוגו ניצן רחום, שהייתה בהיריון, נרצחה מאוחר יותר בתוך המיגונית.
המשך התיעוד לא פחות ממדהים. המחבלים יורים על המיגונית מבחוץ ומשליכים רימון שמתפוצץ בפתח. זמן קצר אחר כך מושלך רימון נוסף, הפעם ענר תופס אותו והודף. המחבל זורק עוד רימון וגם אותו ענר הודף. רימון נוסף, וגם אותו ענר מצליח להרחיק לכביש והוא לא מתפוצץ. בשלב הזה, המחבלים מנסים להרתיע את ענר ביריו וזורקים עוד רימון, שגם הוא לא מתפוצץ.
איתמר משחזר: "הסתכלתי על חבר שלי, שגב קיז'נר, שהיה ממש מימיני, ואני זוכר אותו אומר לי: 'לא, לא, אין מצב שזה אמיתי, אין מצב שזה קורה'. ואז אני זוכר את ענר מצליח לזרוק כמה רימונים החוצה. הם ממשיכים להשליך רימונים והוא ממשיך לחלץ אותנו מהסיטואציה". כל שוכני המיגונית מכווצים על הקרקע, רק שפירא עומד בפתח ומחכה לרימונים שעוד עלולים להגיע. "פתחתי את הטלפון לצלם", ממשיך איתמר, "המון אנשים מפוחדים על הרצפה, אנשים שאין להם מושג מה הולך לקרות להם, ואני רואה גבורה. בן אדם שברגע האמת מחליט לפעול באופן מדהים".
המחבלים, מצידם, לא מרפים. הם מנסים עוד רימון וגם אותו ענר מצליח לתפוס. אחרי שרימון מספר שבע מושלך פנימה, היד של ענר מציצה בפתח והרימון נוחת בסמוך. אחרי דקות ארוכות של ניסיונות, המחבל שוב מנסה להרחיק את ענר ביריות ומחבל אחר משליך עוד רימון, שמיני, ושוב היד של ענר משליכה אותו החוצה. אבל את הרימון התשיעי, שלא מופיע בסרטון, ענר לא הספיק להדוף.
"היה פיצוץ אדיר", אומר איתן, "מישהו עף עליי, אני עפתי אחורה וכשקמתי, אני זוכר שראיתי את הירש, פשוט יושב שם בלי יד ועושה לעצמו ח"ע. וענר כבר לא היה איתנו. הוא כבר לא היה שם על הפתח. הם פשוט המשיכו לזרוק רימונים פנימה, ואתה אומר לעצמך, איזו חבורה של פחדנים. אני זוכר שתוך כדי שענר עדיין עמד שם וזרק בחזרה רימונים, אני מסתכל עליו ואומר - יש סיכוי גדול מאוד שהוא לא ישרוד את זה ומישהו יהיה צריך להמשיך אותו. שנייה אחרי זה, אני מוצא את עצמי מאתר רימונים וזורק אותם החוצה".
"רימון אחד עף פנימה, ממש לעומק, ואחד נפל על הכניסה", הוא מוסיף, "את הרימון שנפל בכניסה למיגונית, הצלחתי למזלי להוציא אותו החוצה, אחרת לא יודע אם הייתי עומד פה. ואז הרימון השני התפוצץ ומשם כבר התעלפתי. הזיכרון שלי לא הכי טוב מאותו רגע".
איתמר זוכר היטב את השלב הזה: "כל המיגונית הייתה מלאה בעשן שחור, סמיך מאוד, גל של חום כתוצאה מהפיצוץ, קשה מאוד לנשום ואתה שואף המון אבק. אתה שומע צרחות, אנשים גוססים ודם. הרימונים הרגו או פצעו קשה בערך רבע ממי שהיה שם, וקצת אחר כך המחבלים נכנסו פנימה".
"אני זוכר שהצלחתי לפתוח את העיניים לרגע וחצי, ואני רואה את אחד המחבלים נכנס פנימה, מציץ עם הראש שלו ומחייך כאילו הוא ניצח באיזה משחק", ממשיך איתן. "הוא כיוון את הנשק שלו להירש, שפשוט הרים את היד והתחיל לקום. אחד מהם תפס לי את הראש וניער אותי, לבדוק אם אני בחיים. לא הגבתי, הוא עבר למישהו אחר, ואז עוד פעם איבדתי הכרה".
"שגב קיז'נר ספג שלושה כדורים שהרגו אותו במקום. הכדורים האלה בעצם הצילו אותי"
המחבלים, כך השורדים מספרים, משכו מהקו הראשון והשני של המיגונית את כל מי שהראה סימני חיים. "נקודת החולשה שלי הייתה לראות את אלון (אוהל) נחטף", אומר איתמר על חברו שמוחזק בשבי, ולראות את זה בצורה כל כך ברורה ואת הפרצוף שלו מבוהל ומפוחד".
"בשלב הזה אני עוד מצליחה לדבר עם אליה", אומרת זיו על בן זוגה אליה כהן שנחטף לעזה, "הוא אמר לי 'נפצעתי, כואבת לי הרגל, אני לא יודע ממה'. שאלתי אותו 'אתה בטוב? אתה תהיה בסדר?', הוא ענה לי 'תהיי חזקה, שנינו חזקים'. ואז הידיים שלנו פשוט השתחררו אחת מהשנייה, כאילו מישהו משך אותו".
בסרטון שפרסמו המחבלים, רואים את רגעי החטיפה. המחבלים העלו לטנדר את הירש גולדברג, שנפצע קשה בידו. רז בוקובזה ז"ל כבר שוכב על הטנדר, פצוע גם הוא, ואלון אהל נגרר על הרצפה ומוכנס לרכב באלימות. לאחר מכן, אחד המחבלים יוצא מהמיגונית עם עמית רוזנבאום. הוא מכניס אותה לאחת המכוניות שחנו בסמוך ובאיומי רובה מכריח אותה לשכב על רצפת הרכב. אחרי כמה דקות, מסיבה לא ברורה, הוא מחליט לשחרר אותה והיא חוזרת למיגונית ומצליחה לשרוד את התופת.
"אני פשוט אומרת, מתי זה נגמר? מתי זה נגמר? רק שהסיוט הזה ייגמר כבר", אומרת אגם, "ממש ניסיתי להרגיע את עצמי שזה יקרה מהר, נורא לא רציתי לסבול מהכאב כי שמעתי אנשים שסבלו". אחרי שהמחבלים הוציאו את החטופים, הם חזרו לטבוח בצעירים שנותרו במיגונית. "ממש במזל הם לא הפנו את הקנה שמאלה למטה, אבל הם עדיין הרגו את רוב האנשים", ממשיך איתמר.
בין הנרצחים היו עמית, אחיין של זיו עבוד, ובת זוגו קארין. גם יועד, חבר של עדי קאופמן, נרצח. "אני נפגעתי ביד ושגב (קיז'נר) היה איתי כתף אל כתף", נזכר איתמר בקול סדוק, "הוא קיבל שלושה כדורים שהרגו אותו במקום - והכדורים האלה בעצם הצילו אותי. זה היה פוגע בי אם לא בו. ואז הסתכלתי על איילת ארנין, וגם היא לא הייתה איתנו כבר בשלב הזה".
"כולם משחקים אותה מתים ועוד רגע ירימו את הראש. מעט מדי אנשים הרימו את הראש"
"אני נכנסתי לשם עם עמית ועוד שני חברים, איתי בנג'ו ושני קופרווסר, זיכרונם לברכה", אומר איתן, "מהרגע שהתחילה ההתקפה, הם נעלמו לי מהעין. כשהרמתי את הראש אחרי שהם סיימו לחטוף את כולם וירו, אני מסתכל ימינה-שמאלה ואני רואה מלא אנשים, ערמות של גופות. אמרתי - יא, איזה יופי, כולם משחקים אותה מתים ועוד רגע אנשים יתחילו להרים את הראשים. פשוט מעט מדי אנשים הרימו את הראש".
"התופת הישירה נגמרה, אבל עדיין קורים דברים בחוץ", מסבירה עדי קאופמן, "יש יריות, בומים, צבע אדום. אנחנו שומעים אנשים, אנחנו לא יודעים אם זה הצבא או מחבלים. חוסר ודאות. אנחנו לא העזנו להציץ החוצה ולראות מה קורה. כל צליל קטן ששמענו מבחוץ, אנחנו היינו צריכים להעמיד פנים שאנחנו מתים, למקרה שמישהו ייכנס ויעשו וידוא הריגה".
כשבע שעות אחרי שנכנסו למיגונית, אייל נחמן, אזרח שהגיע לאזור המסיבה לחפש את בנו, מצא אותם. רק מאוחר יותר הוא יגלה שבנו עילי נרצח במיגונית אחרת. יחד עם קבוצה קטנה של חיילים, הוא חילץ את הניצולים והעביר אותם לבית החולים.
עבור ענר שפירא, כמו רוב חבריו למיגונית, החילוץ הגיע מאוחר מדי. הנער שניגן בפסנתר וכתב שירים, בן בכור מסור להוריו, לאחיו ולאחיותיו, שנאבק לשרת בקרבי, נפצע בגיבושים, אבל לא ויתר עד שהגיע לסיירת הנח"ל. ארבעה חודשים לפני השחרור הוא נסע עם חברים למסיבה בדרום, נלחם במחבלים בידיים חשופות, עד שלא יכול היה יותר.
"קשה להיות פה, אלה היו הרגעים האחרונים בחיים שלו", שיתפו שירה ומשה, הוריו של ענר, כשהגיעו לזירת הטבח. "נכון שזה המקום שבו הוא נהרג, אבל זה גם המקום של החיות הגדולה שלו. הוא התגלה פה בשיא גדולתו". שירה הוסיפה: "זה מדהים שאנחנו יודעים את כל הסיפור מהעדויות האלה", אומרת שירה, "מה שאנחנו לא יודעים זה מה שעבר לו בראש בשניות האלה". אביו משה המשיך: "כשמסתכלים על מה שהוא עשה כאן, זה מאוד מחושב. זה לא מהלך התאבדותי".
"יש לי חשק להביא לפה את היצירה שלו", משתפת שירה. "בא לי פתאום לשים את השיר שלו כאן, בתוך המיגונית, את המוזיקה שלו".
איזה שיר?
"יונה", השיב משה, "שיר מצמרר שכתב. ילד ירושלמי, שמה שעניין אותו זה ילדים בעוטף".
"יש את השורה הזאת בשיר - 'מפוחד, לא שומעים את זה בקול שלי', ואז זה הופך ל'מפוחד, לא שומעים את זה בקול שלי?' זה הכי הורג אותי", אומרת אימו של ענר.
ההורים של ענר נפגשו עם אותם צעירים שבילו עם בנם בשעה האחרונה לחייו. גם כמעט חודשיים אחרי, לשירה ומשה יש הרבה שאלות ותשוקה עזה לדלות כל פרט על הרגעים האחרונים של בנם הבכור. "אם יש משהו שיכול לנחם אותנו זה הילדים הנפלאים האלה", אומר אביו של ענר. "אני לא יודעת להגיד אם זה רגע שבו המילה אהבה היא מספיק בשביל מה שאני מרגישה", אומרת שירה בשבר.
"כולנו יודעים שיש לנו נטייה לשכוח ולעבור הלאה, ולי מאוד חשוב שלא ישכחו את מה שקרה כאן", העבירה אגם את המסר האישי שלה, "שלא נחזור לשגרת החיים ההזויה שחיינו בה שהאויבים שלנו יושבים לנו על הראש ואנחנו סבבה עם זה". איתמר הצטרף לדבריה: "עברנו סיפור שואה לכל דבר. אני לא אמור ללכת למסיבה עם חברים שלי ושרק בת זוג שלי ואני נחזור. באנו לשמוח ובסוף אנחנו מצולקים לחיים, פיזית ונפשית. זה לא אמור לקרות". זיו סיכמה: "אם אין שקט, אז כל האנשים הכי יקרים לנו שנרצחו באכזריות, הלכו סתם. אם הם הלכו ואין שקט, זה לא שווה שום דבר".