כל יום שואה אומרים 'לא עוד'. שואה שנייה כמו שהייתה לא תהיה. אבל זה שהמשפחה שלי יצטרכו לשבת בממ"ד, נטע בן שנתיים וחצי עם ההורים שלו, לרעוד 20 שעות, לא עלה על דעתי.
שמי נפתלי פירסט, עוד חודשיים אני אהיה בן 91. משנת 42' עד 45' הייתי במחנות ריכוז, שם צולמה התמונה הזאת, ואני נמצא פה על הדרגש השלישי. התמונה הזאת צולמה ארבעה ימים אחרי השחרור. חשבתי שאני משוחרר, אבל הייתי עצוב מאוד, כאילו נשארתי לבד בעולם.
הגענו למסקנה שליהודים יש מקום מסוים בעולם הזה, וזה פה בארץ ישראל. חשבנו שכאן נבנה מדינה חזקה ובטוחה לכל יהודי העולם. בשבת בבוקר שמעתי שיש אזעקות בדרום, אז התקשרתי מיד לבת שלי רונית ושאלתי מה קורה עם הנכדה שלי בכפר עזה. והיא אמרה שכרגע אין לה קשר, והיא מקווה שהכול בסדר.
לא שמענו כלום, לא ידענו. אנחנו בחרדה נוראית. והתחילו להראות איך טרקטור מפרק את הגדר שם, והם נכנסים רגלי, כאילו לטיול. פה בא השבר שלי הכי גדול, שהאמנתי בממשלה והאמנתי בצבא, ואף אחד לא מגיע. ומיקה, נכדה שלי, עם בעלה ספי, ועם הנין שלי בן שנתיים וחצי, נטע, היו בתוך הממ"ד ורעדו ופחדו. נשארו בלי חשמל, בלי טלפון, בלי אוכל. ספי קשר את ידית הממ"ד עם חוט טלפון, כדי שלא ייכנסו. שניהם עמדו עם סכינים בידיים, שאולי זה יציל אותם. הם שומעים צעקות ויריות. הבית של השכנים שלהם, חברים טובים, נשרף. כל הזמן צעקות ופחד אימים, והיא לא ידעה, יגיעו או לא יגיעו.
רק בשתיים בלילה, אני חושב, צה"ל הגיע לבית שלהם ושחרר אותם, ושלושתם במצב טוב, בריאים. אז באותו רגע נפלה לי אבן מהלב ונרגענו כולנו.
הסבא והסבתא של נטע, סבתא תמי ובן זוגה זיויק, נרצחו בכפר עזה, נרצחו בצורה אכזרית, עד כמה שאנחנו יודעים.
אומרים שהם נאצים. קשה לי להשוות שהם נאצים. הם משתמשים בשיטות של הנאצים, הם באו לרצוח יהודים ישראלים, ויש להם כוונות להשמיד את כל העם היהודי. זה דומה, זה מפחיד, אבל זה לא אותו דבר. זאת לא שואה, זה שואה מיני.
המספר שיש לי על היד מראה שהייתי בשואה ועברתי את אושוויץ. ואני יודע שכמה שורדי קיבוצים מעוטף עזה קעקעו את התאריך. זכותם לעשות את זה, כי הם ככה מרגישים. אז אם זה עושה להם טוב, למה שלא יעשו את זה?
בשואה לא הספיק מזל אחד בשביל לשרוד. כנראה שרדתי, כי היו לי הרבה מזלות, ומה שקרה ב-7 באוקטובר, זה עוד מזל אחד ענק, שהנכדה שלי עם בעלה, והנין שלי המתוק, ניצלו מהתופת שקרתה.
לכל האנשים המיואשים, אני יכול להגיד שהזמן עושה את שלו. אי אפשר להישאר בטראומה נצחית, והטבע של האדם להתאושש ולהמשיך הלאה. האדם מחפש את העתיד.