זאת עדות מטלטלת של שתי נשים, אם ובתה: חן אלמוג גולדשטיין ואגם בת ה-17 שהפכו בעל כורחן לצוות שנקלע לקרב הישרדות בלתי נתפס. עכשיו, שלושה שבועות אחרי שהן בארץ, הן מספרות על הימים הקשים בשבי ועל ההתמודדות עם האובדן של נדב, אב המשפחה, וים, הבת הבכורה.
"שכחתי לרגעים שהיא הבת שלי, היא הייתה השותפה שלי", תיארה חן, "אני השתאיתי מהילדים שלי, מההתנהגות שלהם, והתפקוד שלהם". חן ואגם, ביחד עם שני הבנים, גל בן 11 וטל, 9, חזרו מהתופת כנגד כל הסיכויים ומתיישבות לספר בכנות ובישירות נדירה על 51 ימים מבעיתים שהפכו את עולמן.
"בשעות האלה בממ"ד הרגשתי פחד מוות בכפר עזה, בבית", סיפרה אגם על הבוקר של השבת השחורה. "פחדתי מאוד ואז כשהם באו, כשהם עמדו מחוץ לדלת וצעקו לנו, הייתה לי איזו ירידת מתח של זהו, אני הולכת למות. וקיבלתי את זה".
חן ונדב בעלה רצו לממ"ד ביחד עם ארבעת ילדיהם. ים, הבכורה בת ה-20 הייתה היחידה שנכנסה עם טלפון. "ים עברה למיטה והיא עשתה לי 'שמע ישראל', ואז התחבקנו, אני וים", נזכרת אגם. "ואז היא אמרה לי 'טוב, די' והיא חזרה לטלפון".
באותם רגעים בממ"ד חן קיוותה כי הם יצליחו לצאת משם. "כבר היינו באיזו פנטזיה. אמרתי לים: 'יאללה תזמיני איזה מלון'". אבל המחבלים הצליחו להיכנס לבית, ונדב, שהיה אחרי ניתוח, ניסה להדוף אותם ונורה בחזה.
"ראינו אותו לשנייה שוכב", סיפרה חן. "הוא שכב יפה. ראיתי שזה היה לחזה". אגם תיארה: "הוא צעק 'לא, לא, לא', שכב עם הידיים למעלה עם כתם דם ופשוט נשם, נשימות אחרונות כאלה".
החטיפה לעזה
המחבלים הורו לשתיים לצאת מהבית. "עברתי מסביב לנדב והוא שכב שם, לא נפרדנו ממנו", סיפרה חן. "רציתי לראות מה קורה עם הבנים וראיתי שהם מוציאים נעליים. חזרתי פנימה למקלחת וים הייתה ירויה בפרצוף. אני ראיתי את זה. הייתי צריכה להבין אם מה שראיתי הוא נכון".
"הכרחתי את עצמי כל יום בעזה, לפני שאני הולכת לישון, ברגע הכי קשה או מפחיד או חשוך לא לשכוח את מה שראיתי", היא שיתפה. "אני זוכרת אותה יפה ומדהימה, מי שהיא הייתה".
המחבלים לקחו את בני המשפחה שנשארו בחיים לעזה ברכב שלהם. "אני יושבת באוטו שלי ולוקחים אותי לעזה. אני זוכרת את המבט של הילדים שלי. לעכל מה קרה שם בבית ולאן אני הולכת, זה היה מטורף". במהלך הנסיעה המחבלים אספו גופות לתוך הרכב, אך לא ברור של מי היו הגופות ואם מדובר בגופות של מחבלים.
"אמרתי לאימא: 'הולכים לאנוס אותי'"
כשהם בנסיעה לעזה, הדבר הראשון שעובר לאגם בראש הוא הנורא מכול. "זה הדבר הראשון שפחדתי ממנו", סיפרה אגם. "אמרתי לאימא: 'הולכים לאנוס אותי'. ביקשתי מהנהג: 'רק ביחד, תשאיר אותנו ביחד'. ובאמת נשארנו יחד, באופן מפתיע".
שם בשבי, חן והילדים לא יודעים אם נדב האבא וים הבכורה עדיין בחיים, עד שיום שישי אחד המחבלים נתנו להם לשמוע רדיו. אודיה קורן אמרה בסיום ריאיון עם אביה של חן: "אנחנו משתתפים בצערכם על נדב וים", וכך בני המשפחה קיבלו את הבשורה.
"זו הייתה פעם ראשונה שגל, בן 11 וחצי, בכה", תיארה חן. "אנחנו די הבנו את זה, אבל קשה היה לשמוע את זה".
התנאים בשבי: "החרדות שלי היו שזה יימשך שנים"
חן, אגם ושני הבנים הוחזקו ביחד בדירה בעזה במשך כחמישה שבועות עם אותם שובים שחיו איתם 24 שעות ביממה. "הם היו מדברים איתנו גם לפעמים על גלעד שליט עם איזה חיוך כזה", סיפרה חן, "מסתלבטים עלינו עם זה".
"אלה היו החרדות שלי, שאולי זה יארך עכשיו שנים הדבר הזה? הם עפו על עצמם", היא תיארה. "זו הייתה גם איזשהו אמירה אלינו, שלמדינה לא אכפת, שלקח חמש שנים עד שהחזירו אותו ושלמדינה אכפת רק מהלחימה".
הבנות מתארות שהיה צריך לבקש אישור כדי ללכת לשירותים. "היינו מתהלכות לפעמים והיינו מבקשות ללכת קצת", נזכרה חן, "לחילוץ עצמות, להניע את הגוף". במהלך השבי אגם ניסתה להישאר בכושר, וחן אפילו עשתה עם המחבלים הורדות ידיים: "הוא הביא מגבת, כי אסור לו לגעת בי".
אגם קיבלה שם ערבי: "את מתחתנת בעזה"
המחבלים שוחחו עם הבנות על יחסים בין גברים לנשים ברצועה. "הם אמרו לי: 'את, אנחנו מחתנים אותך בעזה, נמצא לך פה גבר", נזכרת אגם. חן הוסיפה: "הם גם נתנו לה שם ערבי מאוד יפה". אגם קיבלה את השם סלסביל, שזה מים מתוקים: "אמרתי לו שזה קטע, כי השם שלי בישראל זה אגם".
שני הבנים, גל בן ה-11 וטל בן ה-9 שלא ראו אור יום במשך תקופה ארוכה הצליחו להתמודד עם השעמום הכבד. הם ציירו, כתבו, והשובים לימדו אותם משחקים. "היו פעמים שהמחבלים צרחו עליהם, 'תהיו בשקט'", נזכרה אגם. "זה היה מבהיל וגם אמרתי לאימא: 'הוא לא אבא שלהם, הוא לא יחנך אותם עכשיו'".
אגם הוסיפה: "קיללתי המון אותם ככה בעברית. חלק הם מבינים. ואז אני לא מקבלת רדיו ועושים לנו כאילו משחקים, שהיום נאכל קצת".
"לעולם לא נסלח להם"
"אני לא רוצה שיחשבו שהיה לנו טוב שם, שהם טובים שם, שראינו בהם איזושהי אנושיות מסוימת", הבהירה אגם. "אנחנו מספרות על הדברים שכביכול היה שם נורמלי, כי זה מה ששמר עלינו קצת שפויות. אנחנו האמנו שאין אנשים רעים - אבל יש אנשים רעים".
אגם המשיכה: "לעולם לא נסלח ולעולם לא נגלה אל האנשים האלה איזושהי אמפתיה. אם האמנו שיש שלום, איבדנו כל אמון באנשים האלה, במיוחד אחרי שהיינו שם ובתוך האוכלוסייה. הביאו אותנו באיזה יום לבית ספר עם כל האוכלוסייה, והיה שיגור של טילים מבית הספר וכולם צועקים 'אללה אכבר, אללה אכבר'".
"הם היו בשיכרון חושים מהשבעה באוקטובר"
החמאס, שהחזיק בארבעת בני המשפחה, הבין שבידיו קלף מיקוח יקר מפז. השובים שלהם קיבלו הוראה לשמור על חן והילדים בחיים, יהיה המחיר אשר יהיה. "היה כן את החשש שהם יקבלו איזו הוראה, שאולי משהו בסוף יחליטו להרוג אותנו", אמרה חן, "והם היו אומרים לנו: 'אם נמות, נמות ביחד'".
חן תיארה כי המחבלים אמרו לה שיחזרו לכפר עזה: "הם אמרו לי: 'אנחנו אוהבים אותך, אל תחזרי הביתה. תלכי לתל אביב, אל תחזרי לכפר עזה'. יש להם תוכניות. שלא תהיה אשליה, הם לא מתכופפים והם יבואו יותר זה מה שהם אמרו, הם בשיכרון חושים מהשבת השחורה".
התקיפות הישראליות ברצועה: "בומים מטורפים"
בחודש הראשון המשפחה עברה מספר פעמים באמצע הלילה מדירת מסתור אחת לאחרת. "היו ימים שישנו עם החיג'אב כי כל פעם שעוברים - מתלבשים", תיארה אגם. "רציתי שיעבירו אותנו. הייתה הפצצה חזקה וכל הגוף התחיל לרעוד לי ואמרתי למחבל: 'אנחנו צריכים לעבור מפה'".
חן תיארה כי התקיפות ברצועה הורגשו היטב: "זה בומים מטורפים שהם פיזיים. זה בהלה, זה בעתה, זה משהו פיזי שהיה לוקח לנו זמן להירגע מזה. זה משהו שלא יכולנו לשלוט ואנחנו גרות בעוטף, אנחנו מכירות את זה".
במהלך השבי החוטפים אמרו לאגם שהם מעוניינים בעסקה, ושנתניהו "עושה בעיות". "ברור לנו שזה לא עובד ככה", היא הסבירה, "אבל אז גם שמענו את ההפצצות, ואמרנו, רגע, אולי באמת הם רוצים ונתניהו עושה בעיות. לפי ההפצצות ששמענו אמרנו, בוא'נה, יש דברים חשובים יותר מאיתנו".
אגם המשיכה: "נתניהו רצה למוטט את החמאס. אבל אם תהרוג את שני השומרים שהיו לי, איפה אני, לאן אני אלך? והנה, קיבלנו את התשובות לאן ילכו אנשים בלי השובים שלהם - הם נהרגו על ידי אש כוחותינו".
האסון הנורא לפני שבוע שבו צה"ל הרג בשוגג את שלושת החטופים שברחו, יותם חיים, סאמר אל-טלאלקה ואלון שמריז, זיכרונם לברכה, הכה בכולם. זה היה הסיוט שחן ואגם כל כך פחדו ממנו. "שאלו אותי למה באתי להלוויה של אלון", סיפרה אגם, "אמרתי שהרגיש לי כאילו זה אנחנו, פשוט לנו זה לא קרה עד הסוף".
"הלוואי שנוכל לחזור לסמוך על הצבא שלנו", אמרה אגם, "שאנחנו אוהבים ומעריכים ומודים לו. הוא מי שהוציא אותנו משם". חן הצטרפה: "נאמר לי שידעו איפה אנחנו או שירו מסביבנו. אבל אנחנו היינו גם בסכנה מטורפת".
המפגש המרגש עם החטופים בעזה
בשבוע הראשון ובשבוע האחרון לשבי הם פגשו חטופים רבים במנהרות בעזה. "זאת התרגשות עצומה לפגוש אנשים חטופים, לפגוש את השבויים, לפגוש אנשים שאנחנו קצת הכרנו", תיארה חן. "היו הרבה בנות. בנות בנות 19 לבד, והן עברו דברים קשים, ברמה אישית, שחיללו אותן ופגעו בהן. גם התעללו פיזית, עינו".
"אחת הבנות הייתה לבד בכל הימים האלה", סיפרה אגם. "ואז היא פגשה אותנו, והיא דיברה מאוד-מאוד בשקט ולאט. היא אמרה לי: 'סליחה שאני מדברת לאט, פשוט לא דיברתי עכשיו 50 יום'. כשאנחנו יושבות פה ומדברות, הם עוברים התעללות כרגע. ובגלל זה כולם פשוט צריכים לצאת".
השחרור לארץ: "פחדתי לצאת, ידעתי מה מחכה לי"
"אני לא האמנתי עד לרגע האחרון, אמרתי שאולי זה תרגיל, שאולי עכשיו מפרידים בינינו", שיתפה אגם. "דיברתי עם אחת החטופות ואמרתי לה שאני פוחדת לצאת כי אני יודעת מה מחכה לי בחוץ. אני יודעת שאני בלי אבא שלי ובלי אחותי. שם זה לא הרגיש ככה".
"כל מי שעלה לנו על המכונית של הצלב האדום וכל מי שקפץ וזרק אבנים, הם אזרחים בעזה שכל כך כועסים עלינו. התחושה הייתה שעכשיו אנחנו הולכים למות. אנשי הצלב האדום היו בלי נשקים בכלל".
"פתאום הגענו לאיזושהי נקודה, ואנחנו עברנו לידי כוחותינו", תיארה חן. "פתאום שמענו קולות נעימים וראינו עיניים טובות ויפות. זה היה רגע מאוד מאוד מרגש. עם כל זה שאנחנו הרגשנו מופקרים, באותה שבת הרגשנו מופקרים וגם לפעמים בעזה, אבל כששחזרנו ישר נתנו את עצמנו".
"זה היה אושר מאוד עצוב", היא הסבירה, "ים ונדב לא איתנו, ועוד הרבה נשארו עדיין בעזה ולא שוחררו. בכינו הרבה והאופן שקיבלו אותנו היה מאוד מרגש, מאוד נוגע ללב. ניגש אליי ראש אכ"א ולחץ לי את היד. ואני סוג של מניחה עליו את הראש, כי אני מאוד חיכיתי שמישהו יקבל אותי בארץ ויחבק אותי וידעתי שנדב לא יהיה".
"היינו בית שמח, ואנחנו נהיה"
חן סיפרה שעכשיו בארץ היא לא מפסיקה לבכות. "לפעמים זה יוצא פתאום על האיש מהבנק שמתקשר ומספר לי על החיסכון של ים והוא מספר איך הוא עוזר לאגם בניהול החשבון שלה, שזה תמיד דברים שנדב, הבעל שלי, היה עוזר".
"אנחנו היינו בית שמח, בית עם צחוקים", היא הוסיפה. "אנחנו נהיה, זה יהיה תמיד חלק מאיתנו. התהומות של הכאב הם מאוד מאוד עמוקים".
"לא הייתה לנו את הסגירה שיש לכל בן אדם שקובר מישהו", תיארה אגם. "לא הייתה לנו לוויה ולא את השבעה ולא את השלושים. את האמת, חשבתי שזה יהיה קל יותר, אבל זה רק גרוע יותר ממה שחשבתי".
חן, אגם, גל וטל הם כרגע פליטים בתל אביב. הילדים לומדים בקיבוץ שפיים, הבית שלהם בכפר עזה נשרף ועכשיו הם צריכים להתחיל לבנות חיים חדשים. "חזרתי ונפגשתי עם הילדים מהגן ואמרו לי: 'את נולדת להיות אימא'", סיפרה אגם. "הלוואי שבכלל אגיע להיות אימא, כי הם (חמאס) יחזרו שוב. הלוואי שאהיה אימא לפני שהם יחזרו".
"ניתנה לנו האופציה לבנות חיים חדשים", היא סיכמה. "בא לי לחיות. כל פעם אמרתי לאימא סיסמה כזו: 'כל עוד אנחנו בחיים - שמחת חיים'. סיסמאות זה מחזיק, אין מה לעשות".