עמית הלל שירתה כמש"קית קישור בבסיס אורים כשנכנסו המחבלים ב-7.10. תוך כדי מנוסה המחבלים ירו עליה והיא נפצעה קשה, ובכל זאת היא הצליחה לברוח ולהסתתר במגורי החיילים. עמית התחבאה מתחת למיטה במגורים במשך 5 שעות, שומעת את הדי הקרבות והירי, עד שחיילי צה"ל חילצו אותה. החברות שלה ורבים בבסיס נהרגו, ובכל זאת השבוע, למרות כל מה שעברה, היא החליטה לחזור לשירות מלא - בדיוק במקום שבו הנורא מכל קרה.
האזעקות של שבת השחורה העירו את עמית מבאר שבע שבדיוק ישנה בחדרה במגורי החיילים בבסיס אורים לאחר לילה של שמירה. היא ושאר החיילים ששהו במגורים החלו לצאת לכיוון החמ"ל, אך המחבלים ארבו להם וירו בהם. "בשלב הזה ירו לי בבטן", היא משחזרת בכאב. "הכדור נכנס ויצא לי מהבטן, תוך כדי שאני רצה ומנסה לעקוף את המבנה כדי להסתתר. בגלל הריצה המהירה והלחץ לא שמתי לב אפילו שירו בי, זה היה נשמע לי לא מציאותי", נזכרת עמית. "הרגשתי כאילו אני רצה קילומטרים ושעות ארוכות, אבל בפועל זה היה כמה מטרים בסך הכול. כל הכדורים עפו לנו מעל הראש ומתחת לרגלים. לא הרגשתי את המכה של הירייה, הרגשתי שזה כאב אחר".
"הרמתי את החולצה וראיתי את החור הגדול שנפער לי בבטן"
עמית התחבאה מאחורי המבנה, אחריה הגיעה עופרי, חיילת נוספת שראתה אותה ורצה לכיוונה. "הרמתי את החולצה וראיתי את החור הגדול שנפער לי בבטן", משחזרת עמית. "נשכבתי על הרצפה ועופרי לחצה לי על הבטן. אני לא אשכח כשבזמן ששכבתי שם, ראינו שתינו מחבל מצד ימין שלנו יושב על בטונדה. הוא פשוט ישב שם הסתכל על השמיים וחייך חיוך מוגזם", היא נזכרת. "הוא היה במין אופוריה כזו. הוא בטוח גם ראה אותנו, אבל זה לא עניין אותו".
עמית ועופרי החליטו לחזור למגורי החיילים, בתקווה ששם יצליחו למצוא מסתור מהמחבלים. "קמתי כאילו לא קרה כלום והתחלתי לרוץ. בשנייה שתפסתי תנופה, נפלתי על הרצפה והשתפשפו לי הרגליים והידיים והטלפון עף לי מהיד, ונשארתי רק עם הנשק". בלי טלפון ועם בטן מדממת הגיעו עמית ועופרי לחדר המגורים שלה, שם הסתתרו שם כל אחת מתחת למיטה, מחכות לנס.
"מדי פעם הזזתי את הרגליים כדי לסמן לה שאני בחיים"
מתחת למיטה, שתי החיילות המבוהלות החלו להבין את גודל האירוע. תמונה של אחד החיילים מהבסיס שלהן שנרצח על ידי המחבלים כבר רצה ברשתות החברתיות, החדשות על מה שקורה במדינה באותו הבוקר כבר הציפו אותן, והן ניסו להשיג עזרה. "ניסינו להשיג את אחת הקצינות, ללא הצלחה. בחמ"ל לא תמיד יש קליטה ולא ידענו מה לעשות, אז המשכנו לשכב שם".
"בזמן שאנחנו מחכות שמענו המון צעקות, ריצות של אנשים ושמענו אנשים שיוצאים מהחלונות", מתארת עמית את השעות הקשות שבהן המתינה לחילוץ. "חיכינו מתחת למיטה בידיעה שיש סיכוי גדול שמחבלים ייכנסו ויקרה מה שיקרה או שיחלצו אותנו. לא דיברנו אחת עם השנייה, כדי לא לעשות רעש, ומידי פעם הזזתי את הרגליים כדי לסמן לה שאני בחיים".
"לחצתי על הבטן שלי חזק כל השעות האלה וזה מה שהציל אותי"
עמית ועופרי שכבו מתחת למיטות כמעט חמש שעות, עמית בכל הזמן הזה מעסיקה את עצמה במחשבות מעשיות - מחשבות על המשפחה ועל איך להישאר בחיים. "לחצתי על הבטן שלי חזק כל השעות האלה וזה מה שהציל אותי. הרופאים אמרו לי שאם לא הייתי עושה את זה, לא הייתי כאן היום".
"ניסיתי כל הזמן להבין עם עצמי איפה כולם, מאוד דאגתי לכולם. חשבתי על זה הרבה אחר כך, שהיינו חסרי אונים שם, ולא יכולנו לעזור לחיילים אחרים ואולי למשוך אותם אלינו לחדר להסתתר איתנו", היא נזכרת. אחרי 5 שעות החלו החיילות לשמוע כוח שתוקף חזרה והמון ירי. "צעקו לנו בעברית בדלת שהם חיילים שבאו לעזור, אבל כל כך פחדנו שהחלטנו לא לענות בהתחלה עד שנהיה בטוחות".
בשעה 13:00 בצהריים החיילים פרצו לחדר המגורים דרך החלונות וחילצו את עופרי ועמית, שפונתה לבית החולים סורוקה. באמבולנס בדרך לבית החולים דיברה עמית לראשונה עם הוריה, היא זוכרת שאימא שלה מרוב בהלה לא הגיבה. היא ניתקה את הטלפון ופגשה אותה בבית החולים מיד כשהגיעה. עמית נכנסה לניתוח ומאז היא בשיקום. "פיזית עוד קצת קשה לי ויש לי לילות שאני לא ישנה ומפחדת לצאת לבד מהבית. אבל אני מאמינה שיהיה טוב ושהכול עניין של זמן".
"למרות כל מה שהיה ואני רוצה להמשיך את החוויה שלי בצבא"
שלושה חודשים אחרי השבת ששינתה את חייה של עמית, היא החליטה בצעד חריג להזדקף מול המוות, ההרס והכאב שנוצר בחייה ולחזור לשירות מלא בבסיס שבו הכול קרה. "אני מאוד אוהבת את המחוז שבו אני משרתת. התחברתי לאנשים שם. אני שם עשרה חודשים ולא מרגישה שהספיק לי. למרות כל מה שהיה ואני רוצה להמשיך את החוויה שלי בצבא", היא אומרת ומוסיפה שתמשיך את השיקום במסגרת הצבא. "אני חוזרת לאותו התפקיד, כמש"קית קישור, וחשוב לי לעשות את זה דווקא במחוז, למרות כל מה שהיה וכל מה שהמחוז עובר עכשיו עם כל המצב הזה. להשתקם ביחד איתם. חוויתי חוויה טראומטית ואני מאמינה שזה יעשה לי טוב דווקא לחזור לשרת שם. אני ממש מתרגשת".