הבכירה בשב"כ ב-7 באוקטובר שאיבדה את בתה מדברת: "עושה את זה שנים, ולה לא הצלחתי לעזור"

האישה הבכירה ביותר בשב"כ ב-7 באוקטובר מדברת על הבוקר הקשה תחת האש בכפר עזה והמחדל של הארגון – ועל מותה של בתה אופיר ז"ל בשכונת דור צעיר בקיבוץ. "חשבתי הרבה מה הייתי אומרת אם הייתי נופלת בשבי, עבר לי הרבה פעמים שאם אפול בשבי צריך להיות ברור לכולם שצריכים להרוג אותי. לא צריך לנסות להציל, צריך להרוג אותי", אמרה מירה שושני, מי שהייתה ראש החטיבה מבצעית בשב"כ שאחראית לבכירי חמאס בחו"ל.

בסרטו של אמנון רבי ששודר אתמול (רביעי) נחשפה שושני לראשונה, וחזרה אל השעות הקשות שהקשר עם בתה אופיר נקטע ובעלה שי יצא לחלץ אותה ונפצע – וסיפרה על התחושות הקשות שמלוות אותה מאז ועל הכישלון והאשמה שהולכים איתה. "חשבתי שאני מבינה את חמאס, הייתי חלק מהקונספציה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא 'מה קרה לסינוואר?'. זו עוצמת אש שמעולם לא שמעתי, אני גרה כאן 21 שנים, ודבר כזה לא שמעתי מעולם".

שושני, בדומה לבכירים נוספים בארגון הביטחון בעבר ובהווה שהתראיינו לסרט, לא דמיינה שתשב אי-פעם מול מצלמה ותדבר. "כשהייתי בת 24 ראיתי מודעה בעיתון, כתבו שם שזה תפקיד ממלכתי, וחשבתי שזה אני. הגשתי קורות חיים, ותוך חודש התחלתי קורס דסקאים בשירות. הגעתי למקום שאני טובה בו, וגם אעשה משהו משמעותי. נהניתי מכל רגע, פרחתי", חזרה אל תחילת השירות בשב"כ.

תפקיד הדסקאים הוא לרכז תמונת מודיעין, לבנות פאזל. המודיעין מורכב מהרבה פיסות מידה שצריכות להסתדר במסגרת. ההבדל המהותי מפאזל הוא שאין רפרנס להשוואה. "אתה הולך לישון וקם בתחושה שאולי תפספס משהו. אתה כל הזמן עובד", אמרה שושני.

מהר מאוד הבינה שתרצה להתקדם בשירות. מאיר בן שבת, מי שהיה ראש מרחב דרום בארגון בין 2010 ל-2015, היה מנהל שלה במשך שנים רבות והראשון שקידם אותה. במקביל, בחייה האישיים, התחתנה שושני עם בעלה שי והשניים עברו להתגורר בכפר עזה. בקיבוץ נולדו להם שלושה ילדים: אופיר, עמרי ועמית. "לא הגענו מציונות, אבל נשארנו מציונות", היה חשוב לה להדגיש.

שושני הכירה היטב את חמאס, ובכל זאת בחר הזוג לגדל את ילדים ביישוב צמוד גדר. "אלה חיים מורכבים, אבל זה הבית, זה הקיבוץ והקהילה שלנו. אתה חי בדילמה כל הזמן. הילדים שלי לא היו לבד, הם היו עם אבא שלהם. יש להם אבא מדהים, דואג, נוכח וסבלני הרבה יותר ממני. עצם הידיעה שהוא איתם נתנה לי שקט נפשי מאוד משמעותי בעבודה", אמרה.

>> סרט "חשיפה" זמין לצפייה כעת ב+12

ב-2022 קרא לה ראש השב"כ בזמנו רונן בר להקים יחידה חדשה שתעסוק באיומים מחו"ל לעבר מדינת ישראל. "בתפקיד האחרון שלה מירה הייתה ראש חטיבה סיכולית בשב"כ, זה כמו להיות מפקד אוגדה מבצעית. זה לא קורה בשב"כ, מירה הייתה הראשונה", סיפר "יניב", לשעבר ראש מרחב דרום בשב"כ שפיקד בעבר על שושני.

באותה תקופה הרגישה שושני שהיא בשיא תקופתה, כל הניסיון שרכשה במשך 25 שנה הוביל אותה לרגע הזה. הכוח הגדול הגיע גם עם מידע רגיש על האויבים המרים ביותר שקמו לישראל. "הכרתי את הנייה טוב. ידעתי מתי הוא קם והולך לישון, מה הוא עושה במהלך היום ועם מי הוא נפגש. ההיכרות הייתה ברמה מאוד אינטימית", אמרה ובמענה לשאלה איך בכל זאת לא ידענו את הדבר החשוב ביותר בנוגע לחמאס, אמרה: "זו שאלה מורכבת".

"התקשר אליי ראש המטה המבצעי במרחב ואמר: 'זה תרגיל"

בשבוע שלפני 7 באוקטובר הייתה משפחתה של שושני בחופשה, למעט הבן עמרי שהיה בצבא. באותה חופשה אופיר תהתה מה לעשות בנוגע לטיול הגדול בחו"ל, ושושני התקשתה כשנזכרה איך השיבה לה כי יש לה מלא זמן ושכל החיים לפניה. "אני זוכרת שהלכנו מחובקות ביוון, חשבתי שזה כל כך כיף. פחדתי לעשות תנועה, שלא תתחרט ושתיתן לי להמשיך להיות מחובקת איתה", אמרה בדמעות.

ב-6 באוקטובר נחתה המשפחה בארץ, אופיר הספיקה עוד לחגוג יום הולדת לאחת החברות, ובערב נסעה המשפחה להורים של שושני לארוחת חג. בסופה, אופירה חזרה לחדר שלה בשכונת דור צעיר בקיבוץ, והמשפחה חזרה לביתה.

שושני תיארה את אופיר כילדה שמאוד פחדה מהחיים בעוטף מאז שהייתה צעירה. "תמיד הראשונה להיות בממ"ד בכל צבע אדום. היא תפסה מקום ודאגה כשאני לא הייתי", שחזרה והוסיפה: "שמחתי שהיא תמיד שלמה עם עצמה, שטוב לה עם מי שהיא. לא דאגתי לעתיד, ידעתי שהיא תשיג מה שהיא רוצה".

כשהאזעקות החלו מיד כתבה אופירה לאמה ותהתה מה פשר הירי. "שאלתי אם היא רוצה שאבוא לקחת אותה, והיא אמרה שלא כי היא מפחדת לצאת. הייתי בהלם, כתבתי בקבוצת הוואטסאפ של העבודה ולא ענו לי. התקשר אליי ראש המטה המבצעי של המרחב ואמר: 'זה תרגיל'. הוא אמר שהוא בחמ"ל, ושאלתי למה. הוא אמר שהיו בלילה כל מיני סימנים מעידים. אמרתי לו שזה לא תרגיל, שהם יורים לכל המדינה. הוא היה בהלם וניתק את הטלפון".

בסרט הייתה זו הפעם הראשונה שלוחם שב"כ פעיל, ע', מדבר מול מצלמות. ע' שירת כל חייו כלוחם, והגיע עד לתפקיד ראש אגף המבצעים. לאחר שסיים את התפקיד חזר להיות לוחם שטח במילואים, וגם בימים אלה הוא משרת בצוות טקילה. בתמימותו הודה כי המחשבה הראשונה שעברה בראשו הייתה כי הירי זה מענה לפעולה של ישראל. אלא שאז הבין כי "לא עשינו כלום. עשו לנו יום כיפור, ראיתי אנשים מתארגנים ויוצאים ללחימה עם נשקים ארוכים, קצרים, כל מה שיש".

יש רגע שהאסימון שאנחנו בקטסטרופה נופל?
"לא אסימון אחד, אלא כמה שנופלים אחד אחרי השני. הפעם הראשונה שאנחנו באמת מבינים את הקטסטרופה זה אחרי כמה שעות טובות של לחימה. פנינו דרומה בצומת שער הנגב לכיוון כפר עזה, והדבר הראשון שפגשנו זה טנק מעלה עשן. מאותו רגע ועד הכניסה למפלסים, נתקלנו בעשרות מכוניות של אזרחים, ולצד הדרך אנחנו רואים אזרחים שיושבים ברכב וחגורים בחגורות. כולם מתים. מי שלא נמצא ברכב זרוק מטרים מהרכב אחרי שניסה לברוח ונורה. זאת הפעם הראשונה שאנחנו באמת מבינים את גודל האסון, ולא רק זה, אנחנו שב"כ והיינו אמורים להתריע ולסכל את זה. זה לא סתם אירוע שאנחנו נקראים לפתור, האירוע הזה הוא אנחנו".

חשבת "איך זה קרה לנו"?
"בג'יפ הרגשנו הלם ותבוסה, וגם חוסר אונים שהתחיל לחלחל".

חשבת על כפר עזה ומירה?
"זה השם הראשון שעלה לי לראש, היא היחידה שאני מכיר מכפר עזה. מבחינתנו זה לא משנה, יש משימה ואזרחים".

בזמן הזה בכפר עזה בעלה של שושני, שי, נמצא בקו עם אופיר בתם שבחדרה בשכונת דור צעיר. בתחילה שושני חשבה כי בסה"כ חדרה חוליה, וכי בזה יסתכם האירוע. "שמעתי ירי רחוק, ובראש שלי מי שירה אלו חיילים. ניסיתי להביא חיילים לקיבוץ, התקשרתי לכולם ואמרתי שצריך כוחות. הפעם הראשונה שמצליחים להכווין כוח זה בתשע ורבע, כוח דובדבן שמגיע לקיבוץ. התקשרתי לבחור, אמרתי לו שאני מירה משב"כ ושאני מכווינה אותו לאיתור. הוא אמר שאמשיך להעביר אליו. בראש שלי יחידת דובדבן הגיעה ותכף נגמר האירוע, היה לי ברור שזה ייגמר ואסע לעבודה".

שושני מודה בסרט כי בשעות הראשונות לא הבינה את גודל האירוע, הלאומי וזה הפרטי של הקיבוץ. עשרות קריאות עזרה שמגיעות אליה הובילו אותה ליצור קשר עם חמ"לי שב"כ ללא הפסקה. ואז, בעשר ורבע, אופיר אמרה מן הצד השני של הטלפון: "ירו בי".

"אופיר לא בכתה או צרחה. דיברה בשקט, כמעט מקפיא"

בשלב זה החליט שי לצאת לחלץ את אופיר. בדרך ראה מצנחי רחיפה של חמאס זרוקים, וכשהגיע לא רחוק חשב שראה חיילים וביקש עזרה. אלו היו מחבלי חמאס שפתחו באש לעברו. "דיברתי איתה, ניסיתי להגיע אליה. כשיצאתי מהאוטו כבר לא היה לי קשר איתה, הלכתי ברגל לכיוון החדר שלה. ירו עליי בכמויות. התחבאתי מאחורי סלע, ומחבל מכיוון החדר שלה ירה עליי. חילצתי לאחור, הגעתי לנשקייה ומצאתי את כיתת הכוננות על הרצפה, כולם הרוגים. נכנסתי לנשקייה, סגרתי על עצמי. היה שם שני רובי 16-M, טענתי שתי מחסניות ויצאתי שוב", אמר.

כשהגיע למרחק של מאה מטר מהחדר שבו הייתה אופיר, מחבלים פתחו באש לעברו ופצעו אותו. "נפצעתי בכתף, לא הצלחתי להגיע לחדר שלה. חזרתי לנשקייה, סגרתי על עצמי שם. ניסיתי לעצור את הדימום, לא כל כך הצלחתי", אמר.

מירה, שי נפצע בניסיון להציל את הבת שלו. יש לו פחות ייסורי מצפון?
"אני לא מעזה לשאול אותו מה מרגיש אבא שמנסה להציל את הילדה שלו ולא מצליח. זו שאלה שתפרק אותו, בטח מולי. הוא התקשר ואמר שהוא פצוע, ביקשתי מיקום כדי שאשלח כוחות אליו. אמרתי לעמית, בן 12, לדבר עם אבא ולהשאיר אותו בחיים".

בהמשך כוח צבא יחלץ את שי ויטפל בפציעות שלו, ובזמן הזה התקשרה שושני אל אופיר וסיפרה לה מה שקרה. "היא אמרה שכואב לה ושאלה איפה הכוחות. היא לא בכתה או צרחה, היא דיברה בקור רוח, בשקט מקפיא כמעט. אמרתי לה שהכוחות בדרך ושאני איתה. אמרתי לה שהיא חייבת לשים חוסם עורקים, ושננסה לשים ביחד. היא אמרה שכואב לה ושהיא לא יכולה. חוסר האונים לא סביר. חוסר יכולת לעזור לילדה שלי. זה מה שאני עושה כל החיים, ולילדה שלי אני לא מצליחה לעזור", אמרה בדמעות.

"שמעתי את המחבלים בחדר שלה שוברים דברים, אמרתי לה לעשות את עצמה מתה. ב-11:46 היא כתבה, אף שהיא איתי על הקו, 'אמא אני אוהבת אותך'. ראיתי את ההודעה ואמרתי לה לא להגיד את זה, הכוחות בדרך. השיחה התנתקה, ופחדתי להתקשר כי לא ידעתי אם הצלצול שלה בקול או על שקט. פחדתי שישמעו אותה, כתבתי לה: 'אופירי, תעני לי'. היא כבר לא ענתה, אבל מבחינתי היא חיה וכל מה שאני צריכה עכשיו זה לחלץ אותה משם", הוסיפה.

לכוחות שפעלו בחוץ, לפי עדותו בסרט של ע' שכאמור היה בעבר ראש אגף המבצעים בשב"כ, הייתה נחיתות מול מחבלי חמאס. "הם היו בכוח עודף בכמות ובאמל"ח שנמצא ברשותו. נכנסנו למארבים שלו. הבנו שמחבלים בהמוניהם נמצאים בקיבוצים וקיבלנו הנחיה לנסוע לכפר עזה, אמרו לנו שיש בכפר עזה טבח", אמר.

מתי הגעתם לשער של כפר עזה?
"באזור שתיים או שלוש. העסק נראה לנו יחסית רגוע, שקט מוחלט, דשא וירוק. חשבתי שאני מטומטם שבאתי לשם, שאין שם שום דבר. לקחו כמה דקות ונקלענו לזירת התרחשות וללחימה מול כמה חוליות מחבלים. מהר מאוד מאור (שלום ז"ל, לוחם טקילה) נהרג ומ' נפצע קשה מאוד. מתוך רביעייה אחד הרוג ואחד פצוע. נגמרה התחמושת והיינו כלואים בין החוליות וחטפנו בלי סוף. זו סיטואציה קשה".

היית עם נשק ארוך?
"לא, אקדח עם מחסנית אחת ובלי שכפ"ץ. הייתה תחושה שאת היום הזה לא נסיים, ולא אם זה יקרה אלא מתי זה יקרה ומה נספיק לעשות עד אז".

בשעות אחר עברה עיקר הלחימה לשכונה של משפחת שושני, ומירה החליטה להיכנס לממ"ד עם בנה הצעיר עמית. "זו הפעם הראשונה שאני חשה שאנחנו בסכנה. חשבתי לעצמי בלב שככה מרגיש פחד מוות. עמית היה בשקט, לא דיבר בכלל, וברגעים שאני מתפרקת ועל סף קריסה ממש, הוא פשוט חיבק אותי ואמר לי לא לבכות. כל היום מבקשים ממני לשלוח את האיתור של הבית, ואני אמרתי בנחרצות: 'אין לכם מה לבוא אליי, לכו לדור צעיר, רוצחים אותם שם. אני לא אצא מפה בלי הבת שלי ולפני התושבים של הקיבוץ'".

מי ביקש לפנות אותך?
"אנשים בחמ"לים, ראש האגף. ניתקתי להם את הטלפון".

בארגון הכריזו על שושני כ"נכס מחויב חילוץ", מונח שמשמעותו כי אסור לאבד אותה. בהיבטים מסוימים חטיפת ששוני שקולה לחטיפת ראש חטיבה באמ"ן. "בסוף אתה מנתח את המציאות, מבין איזה כוחות אפשר לשלוח, מי נמצא באזור ואם יש דברים דחופים יותר. ברור שאם אנחנו נגיד את זה, המשפחות יגידו 'מה זאת אומרת שיש תעדוף?'. בחיים יש קבלת החלטות בהרבה דברים, למול המחיר שאתה משלם", הסביר "יניב", ראש מרחב דרום בשב"כ לשעבר.

"ברור לנו שאת מירה צריך להוציא מוקדם ככל הניתן. כמות הידע שהיא מחזיקה, אסור שתגיע אליהם. אבל, לפני שהולכים ומחלצים אותה, צריך לחלץ משפחות שאנחנו יודעים שנלחמות עם המחבלים על ידית הממ"ד. מירה צריכה לצאת הכי מוקדם שאפשר, אבל לא לפני המשפחות שהמשפחות מנסים להתפרץ להם לממ"ד. התעדוף ברור, אנחנו נלחמים על החיים של האנשים קודם כל", הדגיש ע', לשעבר ראש אגף המבצעים בשב"כ.

"הייתי רוצה להיות הגיבורה שסירבה להתפנות, אבל אני לא זוכרת את זה"

הכוחות מגיעים אליה לראשונה בשבע וחצי בערב, המחשבה הראשונה הייתה לארוז תיק לעמית כדי ששושני תוכל להמשיך לעבוד. אבל, כשיצאה גילתה מציאות אחרת לגמרי. "יצאתי החוצה ושמעתי ירי מטורף, קרבות וצעקות. הבנתי שמשהו לא הגיוני. אמרתי לעמית שמשהו לא נראה לי ושנחזור לממ"ד. מישהו בחמ"ל שאל אם הוציאו אותי, ואמרתי שהם הלכו. הוא שאל לאן, ואמרתי שאני לא יודעת. הם אמרו שסירבתי להתפנות, עדכנו את כולם שסירבתי להתפנות. זה נשמע הגיוני, ורוצה להיות גיבורה שסירבה להתפנות, אבל לא זוכרת את זה", אמרה.

"בשעות הערב המאוחרות אנחנו בשכונה שלה, מוציאים משפחות. החפ"ק מבין שאנחנו שם ומבקשים מאיתנו להגיע אליה ולחלץ אותה. התפלאתי כי להבנתי מירה יצאה בשעות אחר הצהריים החוצה. אמרו לי מהחפ"ק שהיא מסרבת להתפנות. ניסיתי להבין מה זאת אומרת, עד עכשיו כולם יצאו בתוך רגע כשהבינו שאנחנו צבא. חשבתי שאם היא מסרבת, כנראה נצטרך להשתמש בכוח", שחזר ע'. "אמרתי לעצמי שעדיף שאני אעשה את זה ולא אחד הלוחמים הצעירים. ניגשתי לחוליה שניגשה אליה הביתה, היא עמדה בממ"ד עם מזוודה והבן הצעיר שלה".

שושני לא ויתרה ודרשה בצעקות שיצילו את הבת שלה ואת התושבים אך לצערו של ע', בשלב זה לא נותר מה לעשות. "הבנתי שאין בת להציל, זה לא שיש לנו ידיעה ודאית שאופיר נהרגה אבל אני מבין שזה כבר בלתי אפשרי. אמרתי לה שאנחנו עושים הכל, שלא ננוח עד שנמצא אותה, אבל שעכשיו היא יוצאת. ממש בחצי גרירה לקחת אותה החוצה".

כשיצאה ונסעה בכביש 232 הבינה שושני לראשונה את גודל האירוע. היא נסעה לחמ"ל שב"כ באשקלון, וניסתה לעבוד, חזרה להיות הדסקאית שבונה תמונה של מצב הכוחות, מי בחיים ומי כבר לא. "כולם ניסו להוציא אותי מהחמ"ל בחוסר הצלחה. אני גמורה, הגוף כואב לי פיזית. כל מה שמעניין אותי זה שיגיעו לאופירי. אני צריכה שמישהו יגיע אליה. כוחות יצאו לכפר עזה, ומעדכנים שהם לא מצליחים להיכנס, שיש היתקלויות וירי. התחרפנתי שאף כוח לא מצליח להגיע לדור צעיר", שחזרה את השעות הקשות.

הפעם הראשונה שכוח יצליח להיכנס לשכונה תהיה ביום שני אחר הצהריים, יותר מ-48 שעות מאז תחילת המתקפה. ראש מחלקת השטח בחטיבה של שושני היה שם, והוא לא עונה לה. "הבנתי מזה שאופיר מתה. ישבתי בחוץ על בטונדה, חיכיתי שיבואו להגיד לי. זה הרגיש לי נצח, ואז הגיעו מי שהיה בקיבוץ, בחדר של אופיר, וראש האגף שרצה להגיד לי בעצמו. הם התקרבו, וכאן נגמרים החיים".

פעם בכמה זמן את בוכה בימים האלה?
"בכל יום. הייתי אדם מאושר, הרגשתי על גג העולם ושהשגתי כל מה שרציתי להשיג. עבדתי קשה, יש לי בית לתפארת וילדים טובים. הצלחתי לחנך אותם טוב, ושכל מה שבניתי כל חיי פשוט נחרב. הילדה שהייתה כל עולמי איננה. הרגשתי שנכשלתי, לא הצלחתי להציל אותה. נכשלתי במשימת חיי".

כואב לך הביקורת עליכם?
"לא, זה מגיע לארגון. 'זכינו' בזה ביושר. כואב לי שאנשים מדברים על בגידה, מהר מאוד שמעתי שאלות על החילוץ שלי כמו שחילצו אותי עם מסוק. כל מיני אמירות שנזרקות".

האמנת שזה יצבור תאוצה?
"לא".

"הרצי הלוי הגיע אליי, היישיר מבט ואמר 'סליחה'. אני לא מאשימה אותו"

שושני התייחסה גם לדברים שאמרו אנשים בתקשורת ובכנסת, בהם ח"כ טלי גוטליב, כי בשב"כ פעלו לחלץ בראש ובראשונה את עובדות הארגון מכפר עזה. "היא צריכה להתבייש. סמדר (אשת שב"כ) ורועי עידן נרצחו בשבע וחצי בבוקר בקיבוץ, הבת שלי נרצחה בקיבוץ. באיזה זכות היא מדברת על בגידה, אנחנו מואשמים במשהו כל כך חמור שבאותה נשימה אנחנו משלמים מחיר לא אנושי", תקפה.

בעקבות טלי גוטליב בא אלייך מישהו ושאל אם זה נכון מה שאמרה?
"המונים. אנשים קרובים שלא האמנתי שהם יכולים להאמין לדבר הזה. זה אירוע כל כך מופרך ונבזי, כואב".

ראש הממשלה ושר הביטחון לא הצהירו פומבית שלא הייתה בגידה. זה כואב?
"כן, כי הם יודעים שלא הייתה בגידה".

ממה שאת יודעת, מה היה עם ההקפצה של טקילה?
"אני מבינה שלנוכח ההבנה של הסימנים המעידים, החליטו לשלוח צוות טקילה שגם אם הם טועים, יהיה צוות קדמי שייתן מענה. כשאתה חושב שתהיה פשיטה, אתה מקפיץ צבא ולא טקילה. לכן, זו הייתה הוכחה, קודם כל לי, שלא הבינו. אחרי שחזרתי לעבוד אחרי 7 באוקטובר, הלכתי לדיון אצל הרמטכ"ל, נכנסתי לחדר וישב שם כל המטכ"ל. ישבו שם כולם, הרצי הלוי הסתכל עליי המום ושאל 'מה את עושה פה?'. אמרתי לו 'איפה אהיה, זה מה שאני יודעת לעשות. זה מה שאני טובה בו'".

כזכור בתפקידה האחרון פיקדה על החטיבה הסיכולית שהתמקדה בבכירי חמאס בחו"ל. ב-2 בינואר חוסל צאלח עארורי, מבכירי חמאס, אך הדבר לא ניחם את שושני. "לא הרגשתי כלום. ירדו לי דמעות ואמרתי לעצמי בלב שזה מעט ומאוחר מדי. ברציונל הבנתי שזה טוב שהאיש הזה מת, הוא רע ומסוכן. אבל, אם הרגשתי תחושת סיפוק כלשהי? לא. תוך שנייה התמנה מישהו במקומו. 25 שנה אני עסוקה בלסכל, ואז בא 7 באוקטובר. מה הועלנו? ביקשתי לסיים את התפקיד", הודתה.

מה רונן בר אמר לך?
"הוא שלח לי הודעה אחרי טקס ההחלפה: 'שמחתי לראות אותך, את שי, ההורים והילדים. אופיר הייתה חלל גדול. נלחמת על הבית לפני, ונלחמת על אופיר תוך כדי. אני משוכנע היום יותר מתמיד שאצלך זה לא היה קורה, מיניתי אותך לא כי את חכמה יותר מאחרים, אלא מזה שאת קמה בבוקר עם דאגה איך שומרים טוב יותר על הבית. אלו המנהלים שאשאיר כאן אחרי שאלך שימשכו להילחם על הבית".

למה הוא התכוון שאצלך זה לא היה קורה?
"זה יכול היה לקרות גם לי".

את יודעת כל כך הרבה, איך זה קרה?
"לא רק שב"כ נכשל, הכל כשל. המדיניות כשלה, הצבא כשל, זה פשוט כישלון מקצועי כל כך גדול. זה לא חוסר אכפתיות, זה לא שאני לא כועסת. אני כועסת על אופן קבלת האחריות של חלק מהמעורבים. לא מקבלים אחריות, זה אחריותך מעצם זה שישבת בתפקיד. כשכשלת, יש דרך לממש את האחריות הזו".

מה הייתה הציפייה שלך?
"לתחקר את עצמך עמוק איפה טעינו. לנסות באמת להבין איך זה קרה לנו, כי אם לא נבין איך זה קרה, לא נוכל לתקן".

הרצי הלוי נפגש איתך אחד על אחת?
"הוא בא, ישב, היישיר עיניים ואמר 'סליחה'".

את יכולה לסלוח לו?
"אני לא מאשימה אותו ב-7 באוקטובר, הוא לא קרה רק לו אלא למדינה. זה לא כישלון של אדם בודד, אלא של מערכת כולה. אני לא מאשימה אותו באופן אישי ברצח של אופיר, זה חמאס".

את סולחת לעצמך?
"לא".

כשקיבלה את החפצים של אופיר מהצבא, מצאה שושני מחברת ובו "האני מאמין" של בתה על תפיסת תפקיד המפקד. שם החל לצמוח "מרכז אופיר למנהיגות". "רציתי לעשות משהו משמעותי שינציח אותה. משהו שהוא חי, ומחבר את מי שאני קצת למי שהיא. זה הביא משתינו לדבר הזה שנקרא 'מרכז אופיר למנהיגות'. אנחנו בונים אימון למפקדים לחירום. ההחלטה לעסוק בחיים ולהנציח את אופיר במשהו חי, משאיר אותי בחיים. אני חושבת שעל זה היא הייתה גאה בי".

בעוד כמה שבועות יגיעו לכאן קבוצות לימוד. אם היית צריכה לצייד אותם בעצה אחת, מה היא?
"להיות צנועים, זה המפתח להצלחה. אני רוצה שאנשים שיצאו מכאן ייסעו הביתה ויחשבו 'זה יכול לקרות לי'".