צעצוע או איום ביטחוני? כך מנסה חמאס לייצר מצג שווא סביב אירועי העפיפונים

התמונות שמגיעות מעזה, נראות כמעט תמימות. ילדים, עפיפונים מאולתרים ושמיים פתוחים. אלא שנראה שחמאס וכלי התקשורת המזוהים עימו נוקטים מאמץ ברור כדי לקבע מהן נרטיב - שלפיו ישראל, לטענתם, מאיימת לפגוע בילדים בגלל "צעצועים".

הקמפיין הזה מגיע בעיתוי רגיש, כאשר בישראל מאיימים בהרחבת החיסולים ברצועת עזה. כך, נראה שבחמאס מנסים כעת להרחיק את עצמם מהאירועים, ולמסגר מראש כל תגובה ישראלית כפעולה נגד ילדים ואזרחים, לכאורה.

דובר חמאס חאזם קאסם התייחס אמש (ראשון) לטרור העפיפונים - והתנער מאחריות: "אנחנו מזהירים מפני חומרת הטענות והאיומים של ישראל לגבי שיגור העפיפונים שהם למעשה צעצועים של ילדים במחנות הפליטים", טען. "במה שנשאר מאדמת רצועה עזה, שהצבא הישראלי שולט ב-70% ממנה". לדבריו, "איומים אלו הם ניסיון להצדיק את המשך התוקפנות וההפרות".

המסר של קאסם משתלב בקו שמקודם ביממה האחרונה בשורה של כלי תקשורת פלסטיניים המזוהים עם חמאס. אחד מהם הוא רשת קודס, שפרסמה סדרת תמונות וסרטונים שמציגים את האירועים דרך אותה מסגרת: עפיפונים פשוטים שמפריחים ילדים, ומולם ישראל שמוצגת כמי שנכנסת לכוננות ומאיימת להגיב בכוח.

באחד הפרסומים נכתב: "צבא חמוש מפחד מעפיפון… הכיבוש מאיים על עזה ב'תירוצים ילדותיים'". בפרסום אחר נטען כי ישראל רואה בעפיפונים "פעולה מלחמתית" ומאיימת להסלים את התקיפות ברצועה. תחת כותרת נוספת: "הכיבוש רודף אחר משחקי הילדים בשמי עזה", תוארה הכוננות ביישובי העוטף לאחר שכמה עפיפונים חצו מהרצועה ונפלו בשטח ישראל.

גם בגרפיקות שהופצו הודגש הפער שאותו מנסים לשווק בכלי התקשורת המזוהים עם חמאס: מבחינת הילד, כך נטען, מדובר ב"משחק זול שהוא מכין במו ידיו", ואילו ישראל "הופכת אותו ליעד ביטחוני".

עוד נכתב כי כל עצם שחוצה מהרצועה, "מעורר מיד את זיכרון הכשלים של 7 באוקטובר", תוך ניסיון למסגר את הדריכות בישראל כתוצאה של פחד וטראומה, ולא של חשש מבצעי ממשי.

אלא שבשלב הזה עדיין לא ידוע בוודאות מי עומד מאחורי שיגור העפיפונים ומה מטרתם. אין לפי שעה, בסיס לקבוע שכל עפיפון הוא בהכרח חלק מפעילות מאורגנת של חמאס, אך גם אין בסיס לקבל באופן אוטומטי את הגרסה שמציג ארגון הטרור, שלפיה מדובר אך ורק ב"צעצועים של ילדים".

הסיבה לכך נעוצה גם בניסיון העבר. חמאס שולט בפועל במרחב שבו הוא מחזיק שליטה ברצועה, וכבר הוכיח כי הוא מסוגל לווסת פעילות בגבול, לצמצם אותה או לאפשר אותה בהתאם לאינטרסים שלו. ויותר מכך, גם ידוע בתור מי שעושה שימוש בילדים לצרכיו. לכן, גם כשהארגון בוחר להרחיק את עצמו מהאירועים, השאלה אינה רק מה הוא אומר בפומבי, אלא גם מה הוא יודע, מאפשר ומה מתרחש בשטח שבשליטתו.

הזהירות הזאת מקבלת משנה תוקף אחרי 7 באוקטובר. ערב המתקפה, חמאס הצליח לייצר מצג של ריסון ושל העדפת יציבות, בזמן שבפועל נערך למתקפה נרחבת. הלקח מאז הוא שאסור להסתפק בנרטיב שמוצג כלפי חוץ.

גם במקרה הנוכחי נדרשת זהירות לשני הכיוונים: לא למהר לקבוע שמדובר באיום מאורגן בלי ראיות, אך גם לא לאמץ את המסגור שחמאס וכלי התקשורת המזוהים עימו מנסים לקבע. בין "עפיפון תמים" לבין איום ביטחוני יש מרחב שדורש בחינת כל אירוע לגופו, הטלת ספק בגרסאות שמוצגות לנו ובעיקר, ענווה מול מה שעדיין איננו יודעים.