המזימה של ארדואן וא-שרע: המהלך שמאיים על ישראל

כבר יותר משני עשורים שישראל חולמת להפוך לגשר היבשתי בין אסיה לאירופה. פעם קראו לזה "שער למזרח", אחר כך "מסילות לשלום", בהמשך "ממפרץ למפרץ", וכיום השם הוא IMEC. בכל פעם היה נדמה שהפעם זה יקרה: רכבות יחברו את המפרץ לנמל חיפה, מכולות יזרמו דרך ישראל, ונהפוך ממדינת קצה לצומת סחר עולמי.

אבל בזמן שבישראל החליפו ממשלות וכתבו תוכניות אב, הפרויקט נשאר בעיקר על הנייר. עכשיו נדמה שהזמן אוזל. דווקא כשהעולם מחפש נואשות חלופה למצר הורמוז ולבאב אל-מנדב, היריבים של ישראל אינם מחכים לה. בטורקיה, בסוריה ובערב הסעודית מקדמים במקביל מסדרון חדש, שאמור לחבר את המפרץ לאירופה – בלי לעבור בישראל כלל. ואם הם יצליחו, ייתכן שאחד החזונות האסטרטגיים הגדולים ביותר של ישראל יחמוק לה מבין הידיים.

התחושה הזאת, מתברר, מחלחלת גם אל הדרג המדיני. במכתב די חריג ששיגרה שרת התחבורה מירי רגב לראש הממשלה בנימין נתניהו, ושתוכנו נחשף ב-N12, היא הזהירה כי ישראל ניצבת בפני "סיכון אסטרטגי ממשי". לדבריה, בזמן שהמדינה שקועה במלחמה, סביבתה מקדמת במהירות צירי סחר ואנרגיה חדשים העלולים לעקוף אותה ולהותירה "מחוץ למפת הסחר העולמית".

קל לראות במכתב הזה עוד הצהרה של שרה שמדיפה ריח של פריימריז מתקרבים או ניסיון להקדים רפואה לכישלון מסתמן. אבל מאחורי רעשי הרקע הפוליטיים מסתתר מאבק גיאופוליטי אמיתי, ששוויו נאמד במאות מיליארדי דולרים: מי תהיה תחנת המעבר המרכזית בין הודו למדינות המפרץ ולאירופה, דווקא בעידן שבו העולם מחפש חלופות לנתיבי הים הפגיעים.

מצד אחד ניצבת יוזמת IMEC – המסדרון הכלכלי שאמור לחבר את הודו לאירופה דרך איחוד האמירויות, סעודיה, ירדן וישראל, ולהפוך את נמל חיפה לשער היבשתי של אירופה. מן הצד האחר מתגבש במהירות ציר מתחרה שמקדמים רג'פ טאיפ ארדואן ואחמד א-שרע (אל-ג'ולאני), המבקש לחבר את המפרץ לטורקיה דרך ירדן וסוריה – בלי לעבור בישראל.

העולם כבר לא סומך על הים

המלחמה עם איראן, משבר סגירת מצר הורמוז, מתקפות החות'ים בים סוף והפגיעה המתמשכת בשרשראות האספקה העולמיות יצרו מציאות חדשה. במקום להסתמך רק על אוניות, העולם מתחיל לבנות גם "גשרים יבשתיים" – שילוב של נמלים, מסילות רכבת, מרכזי לוגיסטיקה, צינורות אנרגיה וכבלי תקשורת, שיאפשרו להעביר סחורות גם אם אחד מנתיבי הים ייחסם.

המטרה היא לעקוף את שלוש נקודות החנק העיקריות של הסחר העולמי: תעלת סואץ, באב אל-מנדב ומצר הורמוז. בעקבות הסחטנות האיראנית במפרץ הפרסי, גוברת הנטייה להפוך את נמל פוג'יירה שבאיחוד האמירויות, השוכן מחוץ למצר הורמוז, לנקודת הכניסה העיקרית של המסדרון.

בספטמבר 2023, שבועות ספורים לפני 7 באוקטובר, היה נראה שהחזון קרוב מתמיד. בפסגת G20 הכריזו ארה"ב, הודו, האיחוד האירופי, סעודיה ומדינות אחרות על המסדרון הכלכלי הודו-מזרח תיכון-אירופה (IMEC) – יוזמה שנועדה ליצור משקל נגד למיזם "החגורה והדרך" של סין, לצמצם את תלות המערב בנתיבי הסחר שבשליטתה ולהקים ציר חדש שיחבר את הודו לאירופה דרך המזרח התיכון. מבחינת ישראל, המשמעות הייתה דרמטית: להפוך לחוליה מרכזית בשרשרת הסחר בין אסיה לאירופה.

בנאומו בפסגה אישר אז נשיא ארה"ב ג'ו ביידן כי הפרויקט יכלול רשת מסילות להעברת נוסעים וסחורות ממדינות המפרץ לנמל חיפה, ומשם באוניות לאירופה. אלא שאז פרצה המלחמה. ובזמן שישראל הפנתה את כל הקשב לחזיתות הביטחון, מתחרותיה האיצו את קידום החלופות.

"אי אפשר לפספס גם את המהפכה הזאת"

מי שמנסה לדחוף את הפרויקט קדימה הוא יו"ר חברת נמלי ישראל, חזי חאלאויה. מבחינתו, הקרב על המסדרון הכלכלי אינו עוד תוכנית תשתית, אלא החלטה שתשפיע על הכלכלה והביטחון של ישראל למשך עשרות שנים.

"אי אפשר להכחיש שאת מהפכת הבינה המלאכותית פספסנו", הוא אומר בריאיון למגזין N12. "אנחנו מנסים להדביק את הפער. אסור שזה יקרה שוב בהיבטים של סחר בין-לאומי". לדבריו, ישראל זקוקה ל"שינוי במיינדסט". "אנחנו צריכים לשנות את התפיסה האסטרטגית. ישראל יכולה להפוך להאב לוגיסטי גלובלי".

חאלאויה נשמע כמי שמנסה להניף דגל אדום. שוב ושוב הוא מזהיר: אין זמן לבזבז, כל עיכוב עלול לקרב את היום שבו יעבור המסדרון דרך סוריה ולא דרך ישראל. "על ישראל להיות שער לאירופה. אסור לנו לפספס את ההזדמנות, שתעבור לסוריה", הוא מזהיר. "המסדרון הכלכלי הוא מצפן גיאו-אסטרטגי. אם נקבל את ההחלטות הנכונות, זו תהיה זכייה לדורות. ואם לא – זו תהיה בכייה לדורות".

לא רק כסף – גם ביטחון לאומי

חאלאויה מצביע על מפת הנמלים הגדולה התלויה על קיר לשכתו ומדגיש שמדובר בהרבה מעבר לפרויקט תחבורתי. כ-99% מהסחר של ישראל עובר דרך הים, ולכן כל פגיעה בנתיבי השיט הופכת מיד לאיום על אספקת המזון, האנרגיה, חומרי הגלם והציוד הביטחוני. "גם אם הורמוז יישאר פתוח בשנים הקרובות, כל שינוי פוליטי, ביטחוני או צבאי באזור עלול להחזיר את האיום על אחד מנתיבי האנרגיה והסחר החשובים בעולם", הוא מדגיש. "מסדרון IMEC נועד בדיוק להתמודד עם מציאות כזו: לספק נתיב נוסף, אמין ובטוח יותר, שאינו תלוי ברצונה הטוב של מדינה אחת או בהתפתחויות אזוריות בלתי צפויות".

מבחינתו, מדינה שתהפוך לחוליה מרכזית בשרשרת הסחר העולמית תרוויח הרבה מעבר להכנסות מנמלים. היא תהפוך למדינה שכלכלות אחרות תלויות בה – ותזכה להשפעה מדינית וכלכלית רחבה יותר. "זו ההזדמנות הכי גדולה שנקרתה בדרכה של מדינת ישראל מאז קמה", אומר חאלאויה. "אם ננהל את האירוע הזה נכון, ניצור תלות של מדינות במדינת ישראל. זה ייצור מציאות שבה למדינות יהיה הרבה יותר קשה לאיים על ישראל. זה משנה את כל המשוואה".

"אין מסדרון בלי טורקיה"

אם מבחינת ישראל IMEC הוא מנוע צמיחה, מבחינת רג'פ טאיפ ארדואן הוא גם איום אסטרטגי. עוד בספטמבר 2023, ימים ספורים לאחר הכרזת המיזם בפסגת G20, תקף נשיא טורקיה את התוכנית ואמר כי "אין מסדרון בלי טורקיה", וכי הנתיב הנוח ביותר בין מזרח למערב חייב לעבור בשטחה. במקביל השיקה אנקרה את "דרך הפיתוח" – מסדרון מתחרה שנועד לחבר את המפרץ לאירופה דרך עיראק ומשם לטורקיה. מאז הצטרפו אליו גם קטאר ואיחוד האמירויות, והפרויקט החל לעבור משלב ההצהרות לשלב המימון והתכנון.

קריסת משטר אסד והתחזקות ההשפעה הטורקית בסוריה יצרו לארדואן הזדמנות גדולה עוד יותר. במקביל ל"דרך הפיתוח", אנקרה מקדמת יחד עם ריאד וגורמים אחרים מסדרון סחר חדש שנועד לעקוף לחלוטין את ישראל ולחבר את מדינות המפרץ לטורקיה ולאירופה דרך ירדן וסוריה. במסגרת החזון מקודמים גם שיקום מסילת החיג'אז ההיסטורית והקמת תשתיות תחבורה חדשות. רק לפני כשלושה שבועות חתמו טורקיה וערב הסעודית על מזכר הבנות בתחומי הרכבות והלוגיסטיקה לקידום המהלך, ובמקביל חתמו סוריה, ירדן וטורקיה על הסכמי שיתוף פעולה בתחום התחבורה.

אלא שהמאבק על מסדרון הסחר אינו מתנהל רק בין ירושלים לאנקרה. סעודיה, השחקנית החשובה ביותר בפרויקט, מבקשת להפוך בעצמה לגשר בין אסיה לאירופה במסגרת חזון 2030, ולמנף את ההשקעות האדירות שהיא מקדמת סביב העיר העתידנית ניאום ובנמלי ים סוף. במקביל היא מנסה לשמור על איזון עדין בין ארה"ב, שמקדמת את IMEC, ובין סין, שותפת הסחר המרכזית שלה. גם איחוד האמירויות, שותפה מרכזית למיזם, פועלת במקביל בכמה זירות ומשקיעה בתשתיות לוגיסטיות ברחבי האזור, מתוך הבנה שהמסחר העתידי לא יתבסס על נתיב אחד בלבד.

גם מצרים איננה יושבת בחיבוק ידיים. בקהיר רואים במסדרון IMEC איום ישיר על מעמדה של תעלת סואץ ועל הכנסותיה מאגרות המעבר, ולכן מקדמים חלופה משלהם: רשת מסדרונות יבשתיים שתחבר בין נמלי ים סוף לנמלי הים התיכון באמצעות רכבות. במצרים מציגים את הנתיב כיציב יותר מבחינה גיאופוליטית מזה שעובר דרך ישראל, וככזה שמציע גם גישה נוחה יותר לשווקים באפריקה ובארה"ב.

"יש גם אידיאולוגיה, לא רק כלכלה"

לד"ר יואל גוז'נסקי, חוקר בכיר וראש תחום המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ברור שהמאבק על המסדרון רחוק מלהיות כלכלי בלבד. לדבריו, מאחורי המהלך שמקדמות טורקיה וסוריה עומדים גם אינטרסים אידיאולוגיים, גיאו-אסטרטגיים וכלכליים. "יכול להיות מוטיב אידיאולוגי מסוים לעקוף את ישראל", הוא אומר. "לטורקים יש מדיניות לעומתית מאוד כלפי ישראל, ויש להם גם השפעה של ממש על סוריה של היום. לכן יש להם אינטרס אידיאולוגי, גיאו-אסטרטגי ואולי גם כלכלי לעבור דרך סוריה ולא דרך ישראל".

גם לריאד יש כיום אינטרס לקדם חלופות. "לסעודים נוח לעקוף את ישראל", אומר גוז'נסקי. "מבחינתם פתרון מדיני עם הפלסטינים קודם ל-IMEC. הם גם מאוד רוצים לחזק את סוריה, כך שיהיה שם משטר יציב שישמש משקל נגד לאיראן". לדבריו, זו גם הסיבה שלא נכון להסתכל על המאבק כעל תחרות בין שני מסלולים בלבד. "גם איחוד האמירויות, שהיא אולי הכוח המרכזי שדוחף את IMEC, מקדמת במקביל חלופות. כולם מגדרים סיכונים והולכים על הרבה מאוד נתיבים ביחד".

למרות זאת, גוז'נסקי סבור שישראל אינה צריכה לראות במאבק משחק של "הכול או כלום". להפך. "אנחנו צריכים להיות אקטיביים בפיתוח IMEC, לא רק כמסדרון פיזי אלא כרשת של שיתופי פעולה אזוריים, שישראל היא שחקן מפתח בה", הוא אומר. "במקום להגיד 'או שתהיה מסילה אחת שמחברת הכול או שאין פרויקט', צריך להסתכל על זה כעל פאזל – לממש חלק פה וחלק שם, עד שמגיעים לתמונה המלאה".

המרוץ להישאר במשחק

גם אם החזון ברור, עדיין הדרך אליו רצופה מכשולים. מחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שחיברו עו"ד איריס האן וגל שני, מצביע על שורת חסמים: אין גוף ממשלתי אחד שמרכז את הפרויקט, מסילת בית שאן – מעבר נהר הירדן טרם הושלמה, מעבר הגבול מוגבל בקיבולת, ועדיין אין תוכנית לאומית כוללת שתשלב את ישראל במסדרונות הסחר הבין-לאומיים.

אחרי חודשים ארוכים של קיפאון, גם בישראל מבינים שהשעון מתקתק. לצד גיבוש תוכנית האב של חברת נמלי ישראל עד שנת 2048 והקמת נמלי יבשה, הרחבת נמלי הים וחיבורי הרכבת, מתקיימים גם מאמצים מדיניים מאחורי הקלעים כדי להבטיח שישראל לא תישאר מחוץ למסדרון הסחר החדש.

בחצי השנה האחרונה הלו"ז של חאלאויה התמלא בפגישות עם בכירים אמריקניים, אמירותיים וירדניים. "יש הרבה מאוד שיחות וביקורים", הוא אומר. "אנחנו עובדים עם גורמים באמירויות ועם משרד החוץ האמריקני כדי לוודא שהאינטרסים של ישראל נשמרים ושאנחנו נמצאים בחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות".

גם בדרג המדיני מתנהל מאמץ דומה. המטרה ברורה: להבטיח שכאשר יעבור IMEC משלב ההצהרות לשלב הביצוע, תהיה ישראל חלק מהמסלול ולא תישאר מחוץ למשחק. במקביל מנסים בירושלים לרתום את וושינגטון באמצעות חיבור המסדרון גם לאינטרסים האמריקניים הרחבים יותר, ובהם שיקום עזה והקמת נמל יבשתי ברצועה. נמל כזה הוא מתחם לוגיסטי הפועל כשלוחה של נמל ימי ומאפשר לרכז סחורות בעומק היבשה, למיינן ולהעבירן. ההנחה היא שככל שהפרויקט ישתלב ביעדים האזוריים של הממשל, כך יגדל הסיכוי שארה"ב תדחוף את השותפות לבחור בנתיב הישראלי.

החיבוק של טראמפ לאל-ג'ולאני

אלא שבאותו זמן וושינגטון מקדמת גם מהלך שעלול לשרת את המסלול המתחרה. מאז הסיר הנשיא דונלד טראמפ את הסנקציות מעל סוריה, ואף כינה את א-שרע, לשעבר בכיר באל-קאעידה, "בחור צעיר, מושך וקשוח", פועל הממשל לעודד השקעות ושיקום תשתיות במדינה. הגישה הזאת מחלחלת גם לדרגי העבודה, ועלולה בעתיד להקל קידום מסדרונות סחר שיעברו דרך סוריה. מבחינת ישראל, המשמעות ברורה: גם בעלת בריתה הקרובה ביותר מקדמת אינטרסים שאינם חופפים בהכרח לאלה שלה.

לכן, בירושלים מבינים שלא די בהקמת מסילות ונמלים. אחת המטרות המרכזיות היא לשכנע את הממשל בוושינגטון לראות בישראל את החוליה המועדפת במסדרון ולהעביר מסר דומה גם לשותפות האזוריות. ההערכה היא שרק מעורבות ישירה של הדרג המדיני הבכיר ביותר עם וושינגטון תוכל לסייע לעגן את מקומה של ישראל במסלול העתידי.

לצד היתרון הגיאוגרפי, ישראל נהנית מיתרונות שסוריה של אחרי מלחמת האזרחים תתקשה לספק: יציבות מוסדית, מערכת בנקאית חזקה ומערכת משפט מתפקדת. "ישראל יכולה להראות את הערך האמיתי שלה, זה לא רק עניין התשתיות או נמל חיפה", אומר חאלאויה. "גם הדברים האחרים – הטכנולוגיה, היכולת להגן על תשתיות קריטיות והחדשנות – הם מה שהופך את ישראל לשחקן מפתח ולא למדינה שיש לה חלופה, דרך סוריה או דרך מקומות אחרים".

אחד החששות הוא שטורקיה וסוריה ינסו למשוך את הסחר באמצעות היצף (dumping) – כלומר, הצעת תעריפים נמוכים במיוחד או סובסידיות ממשלתיות שיגרמו לחברות הספנות והלוגיסטיקה להעדיף את המסלול הסורי, גם אם הוא יעיל פחות מבחינה כלכלית בטווח הארוך. "אנחנו צריכים להתייחס לזה בצניעות ולהבין שזה לא בכיס שלנו", מודה חאלאויה. "ברגע שמבינים שזה לא בכיס, צריך לעשות את כל מה שאנחנו מדברים עליו – את כל ההשקעות ואת כל החיבורים".

הקרב הבא של ישראל

המדינה שתצליח להפוך לצומת המעבר של הסחר בין אסיה לאירופה לא רק תגבה אגרות מעבר. היא תמשוך השקעות, תקים מרכזי לוגיסטיקה, תיצור מקומות עבודה, תהפוך מוקד להנחת כבלי תקשורת וצינורות אנרגיה, ובעיקר תהפוך למדינה שהאזור והעולם תלויים בה.

בישראל עדיין מאמינים שהיתרונות הגיאוגרפיים, הטכנולוגיים והלוגיסטיים מעניקים לה נקודת פתיחה טובה. אבל במרוץ הזה היתרון אינו שמור רק למי שממוקם טוב יותר על המפה, אלא למי שיצליח ראשון להפוך את החזון למסילות, להסכמים ולתשתיות. אם ישראל תתמהמה, ייתכן שבעוד עשור היא תגלה שהמסדרון הכלכלי הגדול של המאה ה-21 כבר הוקם – רק שהוא עובר כמה מאות קילומטרים ממזרח לה.