פחות תלות בארה"ב: הפצצות החכמות שישראל רוצה לייצר בעצמה

מערכת הביטחון מאיצה את המאמצים להגדיל את עצמאות הייצור של ישראל בתחום החימושים, לאחר שהמלחמה המחישה את היקף התלות באספקה מארה"ב. כפי שפרסם פרשננו הצבאי ניר דבורי אמש (רביעי) במהדורה, מערכת הביטחון והתעשיות הביטחוניות נערכות לפתוח לראשונה בישראל קווי ייצור לפצצות JDAM עבור חיל האוויר - חימושים חכמים שעד היום יוצרו עבור ישראל בארה"ב. המהלך נועד לסגור פערים שנצברו במשך שנים, להשלים את המלאים ולצמצם את התלות באמריקנים באחד המרכיבים המרכזיים הנדרשים למלחמה ממושכת.

מאחורי המושג "פצצה חכמה" מסתתרת משפחה גדולה של חימושים, שנבדלים במשקל, בטווח ובדרך שבה הם מוצאים את המטרה. חלקם מונחים באמצעות GPS, אחרים באמצעות לייזר או מצלמה, ויש כאלה שמאפשרים למטוס לשחרר את החימוש ממרחק רב. חיל האוויר מפעיל תמהיל של חימושים אמריקניים וישראליים, המותאמים למטרות ולזירות שונות.

הפצצה ה"טיפשה" שהופכת לחכמה

אחד החימושים המרכזיים בארסנל של חיל האוויר הוא ה-JDAM האמריקני - וזה גם החימוש שמתכוונים כעת להתחיל לייצר בישראל. למעשה, לא מדובר בפצצה בפני עצמה אלא בערכת הנחיה שמולבשת על פצצות ברזל רגילות ממשפחת Mk-80 והופכת אותן לחימוש מדויק. הערכה, מתוצרת בואינג, כוללת מערכת ניווט אינרציאלית ו-GPS ומשטחי היגוי שמאפשרים לפצצה לתקן את מסלולה ולנווט אל נקודת הציון שהוגדרה לה.

היתרון הוא השילוב בין פצצה פשוטה וזולה יחסית ליכולת פגיעה מדויקת בכל מזג אוויר. הערכות מותאמות לפצצות במשקלים שונים - מ-500 ועד 2,000 ליברות, כמעט טונה - ובהתאם לכך משמשות לתקיפת מבנים, מחסני אמל"ח, מפקדות ותשתיות מבוצרות.

לצד ה-JDAM מפעיל חיל האוויר גם את ה-SDB - פצצה בקוטר קטן במשקל של כ-113 ק"ג, שכנפיה נפתחות לאחר השחרור ומאפשרות לה לגלוש למרחק רב. ממדיה מאפשרים למטוס לשאת יותר פצצות בגיחה ולתקוף יותר מטרות, וכן להשתמש בראש קרב קטן יותר כשאין צורך בחימוש כבד.

מלייזר ועד מצלמה

דרך אחרת להוביל פצצה למטרה היא באמצעות לייזר. פצצות אמריקניות ממשפחת Paveway מצוידות בראש ביות שמזהה את החזר קרן הלייזר מהמטרה. מטוס, כלי טיס אחר או כוח קרקעי מסמנים את היעד, והפצצה מתקנת את מסלולה לעבר הנקודה המוארת.

לצד החימושים האמריקניים, ישראל פיתחה חימושים מדויקים משלה. אחת המשפחות הבולטות היא SPICE של רפאל, שמסתמכת בין היתר על ביות אלקטרו-אופטי: לפני המשימה מוזנת לחימוש תמונה של המטרה, ובמהלך הטיסה המצלמה שלו סורקת את השטח ומשווה את מה שהיא רואה לתמונה שבזיכרון. כך הוא מסוגל לזהות את המטרה ולנווט אליה גם כאשר קליטת ה-GPS משובשת או לא זמינה.

לתקוף מבלי להיכנס לטווח הנ"מ

מול מערכי הנ"מ שנועדו להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר, נעשה שימוש גם בחימושי Stand-Off - חימושים שמשוגרים ממרחק ומאפשרים למטוס לצמצם את החשיפה למערכות ההגנה האווירית של האויב.

אחד החימושים הישראליים מהסוג הזה הוא Rampage, שפותח בידי התעשייה האווירית ואלביט. זהו טיל אוויר-קרקע מהיר וארוך טווח, שמאפשר לתקוף מטרות איכות בעומק מבלי שהמטוס המשגר יצטרך להתקרב אליהן. הוא מיועד בין היתר לפגיעה במפקדות, בתשתיות ובמערכות מכ"ם.

בישראל מיוצרים גם חימושים חודרי בטון ממשפחת MPR של אלביט, שנועדו לתקיפת מבנים מבוצרים, וטילים אלקטרו-אופטיים ממשפחת Spike של רפאל. גרסת Spike NLOS, המוכרת בישראל גם כ"תמוז", מאפשרת לפגוע במטרות שאינן בקו הראייה הישיר של המשגר.

התלות שסיכנה לוחמים בשדה הקרב

הצורך להגדיל את העצמאות החימושית לא נולד במלחמה. בדוח שפרסם מבקר המדינה במאי נקבע כי בתוך שני עשורים איבדה ישראל יכולות לייצור חומרי גלם המשמשים לאמצעי לחימה, בין היתר בשל העדפת רכש זול מחו"ל על פני שימור קווי הייצור המקומיים. לפי המבקר, התלות שנוצרה במדינות זרות הגבילה את חופש הפעולה של ישראל במהלך המלחמה ואף סיכנה לוחמים בשדה הקרב.

עוד נמצא כי ערב 7 באוקטובר מלאים של אמצעי לחימה מסוימים היו נמוכים מהיעד, וכי החלטה מ-2021 להכפיל קווי ייצור ותשתיות של אמצעי לחימה מסוים כלל לא תוקצבה. שיקום היכולות שאבדו, הזהיר המבקר, ידרוש "השקעות כספיות ניכרות וזמן רב".

למרות היכולות המתקדמות של התעשיות הביטחוניות בישראל, חלק משמעותי ממסת החימושים הכבדים של חיל האוויר עדיין נשען על ייצור אמריקני. חלק ניכר מהרכש ממומן באמצעות כספי הסיוע האמריקני.

במלחמה עצימה וממושכת חיל האוויר צורך כמויות גדולות של חימוש בפרקי זמן קצרים, ולכן ישראל תלויה לא רק במלאים שרכשה מראש אלא גם באספקה נוספת מארה"ב. לתלות הזאת יש גם משמעות מדינית: בידי הממשל האמריקני היכולת לעכב או לעצור משלוחים. ישראל כבר נחשפה לכך ב-2024, כשממשל ביידן עיכב משלוח של פצצות כבדות על רקע המחלוקת סביב הפעולה ברפיח.