טקס הזיכרון הממלכתי ברחבת הכותל המערבי

צפירה בת דקה נשמעה בשעה 20:00 הערב (שני), ועם סיומה החל הטקס הממלכתי ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ברחבת הכותל המערבי. בטקס נשאו דברים נשיא המדינה והרמטכ"ל. מחר, יום שלישי, תישמע צפירה בת שתי דקות בשעה 11:00.

נאום הנשיא הרצוג

נשיא המדינה יצחק הרצוג פתח את נאומו בעצרת הממלכתית בדברים על רס"ן ד"ר איתן מנחם ז"ל, רופא שנפל בקרב: "רב-סרן ד"ר איתן מנחם נאמן היה רופא אהוב במחלקת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה, בבאר שבע. אדם שהקדיש את ימיו להצלת חיים וטיפל בילדים מכל רחבי הנגב. בשבעה באוקטובר בבוקר, איתן רץ לבית החולים, עמד בין הפצועים, ונלחם על חייהם. למוחרת, כבר נקרא למילואים, ובהם התעקש לשרת, למרות תפקידו המשמעותי בבית החולים. בתשעה באוקטובר, במהלך סריקות בקצה העיר שדרות, נתקל הצוות של איתן במחבלים. איתן בחר כפי שבחר תמיד, להסתער. הוא לחם בגבורה, עד שנפל בקרב, ואיתו חבריו ליחידה, סרן יובל הלבני ורב-סמל ראשון אביחי אמסלם, זכרם לברכה".

‏"שנתיים אחר כך, בחגיגות בר המצווה לבנו של איתן, כאן בכותל, פגישה מקרית עם הרב שטיפל בגופתו של איתן, לימדה את משפחתו, פרק נוסף בסיפור הגבורה. הם גילו שאיתן נפל, כשידו אוחזת ברמון חי, שזרקו המחבלים לעבר הכוח. רימון שאיתן תפס, אך לא הספיק להשליך בחזרה. איתן, בן 45 בנופלו, הותיר אחריו את אשתו - יעל ושבעת ילדיהם, את אימו הדסה וחמש אחיותיו. והמון בני אדם שחבים לו את חייהם".

"בת דודתו של איתן, הפרופסור שולמית אליצור, הוציאה השנה לזכרו פיוט תפילה עתיק, אותו גאלה מן הגניזה. פיוט שאותו כתב האב השכול רבי נתן בן ישועה, רבה של העיר עזה הקדומה, עם מות בנו לפני כאלף שנה. אלף שנים מפרידות בין רבי נתן, לאיתן, אך ביניהם – שרשרת של דורות, שהיא שרשרת של כאב, וגם שרשרת של שירה ויצירה. זיכרון אישי וכאב פרטי, השלובים בזיכרון האמה. 'בָּכֹה אֶבְכֶּה', כותב רבי נתן במילותיו המרטיטות: 'בָּכֹה אֶבְכֶּה, וְרוּחִי תִּתְעַטָּף עָל אֶשְׁכּוֹל, מִגֶּפֶן נִקְטָף עַל תִּירוֹשׁוֹ דְּמָעוֹת, עֵינִי תִּטַּף עַד לֹא אֶשְׁתֵהוּ - מֵ֫נִי נֶחְטַף'".

"בפתחו של היום הקדוש הזה, אני מבקש לשאת תפילה לשלומם של לוחמינו וכל חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, בסדיר, בקבע ובמילואים, בכל מקום שהם. עם שלם עומד מאחוריהם! אנחנו עדיין מצויים במערכה, רק בימים האחרונים נוספו לדאבון הלב, עוד בנים יקרים ואהובים לרשימת הנופלים. מלחמה, היא רגע גורלי, מבחן לאומי, ואנו כאומה עומדים בו בצורה מפעימה, ונוסיף לעמוד בו - בנחישות ובעוצמה, עם כל הכאב הנורא. אני מבקש להודות לכל גורמי הביטחון, החירום, ההצלה והתמיכה. ולאחל רפואה שלמה והחלמה מהירה, לכל מי שנפצעו בגוף ובנפש, במערכה הזו ובכל מלחמות ישראל, לחבק אותם ואת משפחותיהם".

"כשפוסקים הקרבות, מופיע השקט. כמו הרגע הקדוש אחרי הצפירה, שקורעת את השמיים. אך בשקט הזה אין מנוחה, זהו שקט כבד, שנותר בו חלל. שקט שבו אֵם מדפדפת באלבום וצורבת בעיניה כל זיכרון. שקט של אהוב, החושב על בת זוגו, שהספיקה להקליד הודעה, אך לא הספיקה לשלוח. שקט של ילדה וילד, שעבורם חיבוק של אבא או אימא, זו מילה אבודה. שקט של נכד, שהבטיח לבקר אך לא בא, שקט של נכדה, שתכננה להתקשר, אך קולה, כבר לא ישמע. שקט שאין לו שפה, וגם אין בו נחמה. ובתוך השקט הזה, מבינים, שגם כאן מול כותל הדמעות, המילים נעצרות, ונותרת דממה".

"במעמד הזה, אני ניצב בפניכן המשפחות השכולות, עומד בחרדת קודש על מפתן ביתכן ובשם העם כולו - מבקש את רשותכן: להיכנס, לשבת אתכן. להיות אתכן. לבכות אתכן. לכאוב יחד, את החלל שאין בו אוויר לנשימה. לזכור את יקירכם כולם. בשנתיים וחצי האחרונות ארצנו התמלאה בדמותם - בכל קרן רחוב - מחייכות אלינו פנים תמימות ויפות, ולצידן שורה קצרה. דרישת שלום של גיבורים, כמו צוואות, בכל פינה. נופלות ונופלים, שם, ותמונה. וליד כל אחת מן הפנים - משפט, ציטוט, או בקשה: "אל תפסיקו לרקוד". 'בחיוך!'. 'היו טובים, הכי טובים!', 'כמה כוח יש לנו!' מילים, שמתחברות - לשיר אחד גדול, צלילי זיכרון על מדבקות - 'שירת הסטיקר' של דורנו - שירת החיילים שהלכו מעמנו, שירו של דור מופלא. זהו שיר של חיילים, לוחמות ולוחמים, שנלחמו ונפלו על הזכות לשיר את שירת עמנו - על הזכות של כולנו לשאת, את שירת החיים".

"סרן בארי חזק כתב במחברת שיריו - 'ריבונו של עולם - אנא הגבר עוצמת אותותיך'. בארי, בן קיבוץ אפיקים, נפל במלחמת יום הכיפורים, בקרב בסמוך לתעלת סואץ. 'בבכי אותי תקצור' נקרא ספר השירים שהותיר אחריו, ובתוכו המילים האלמותיות, שהלחין ושר ברי סחרוף, ובהן בארי, איזה שם סמלי קורא לעצמו, קורא לרעו הלוחם, קורא לעם, קורא לריבונו של עולם 'אנא הגבר עוצמת אותותיך'".

"'ואם אי פעם אמות, לפני שיגיע זמני' כתבה סמלת ראשונה עדי אודיה ברוך באחד משיריה, 'אני רוצה שתחגגו את החיים, ולא תתאבלו על מותי'. עדי אודיה, צלמת מחוננת, שאהבה במיוחד לצלם חתונות ציפתה לבניית ביתה עם בן זוגה נבו. בשבעה באוקטובר, היא התעקשה להתגייס למילואים, חמישה ימים לאחר מכן, נהרגה עדי אודיה מפגיעת רקטה, בעודה מגנה על העיר שדרות. "שירת החיים" שלה זכתה, ללחנים ולביצועים רבים, ביניהם גם המילים החקוקות על מצבתה: 'תראו עולם יפה בשבילי... אני אהיה שם תמיד, אהיה שם בין העננים'".

"'שיר של חיילים', הוא גם יצירתו של רב סמל ראשון זכריה פסח הבר. זכריה, תלמיד חכם ודוקטורנט לביולוגיה, נפל בקרב ברצועת עזה, בינואר 24', והותיר אחריו, את רעייתו - טליה ושלושת ילדיהם. מחקריו היו מבריקים וחדשניים, ואת תואר הדוקטור שלו במדעי החיים, קיבלה משפחתו, לאחר מותו. אנציקלופדיה תורנית מקיפה שכתב, התגלתה במפתיע לאחר נפילתו, ופיוט שחיבר, ושמו - 'מנחה חדשה', העוסק כולו בהתחדשות וצמיחה, הולחן ובוצע כשירת המונים. 'שיר של חיילים' הוא גם שירת חייו ושליחותו - של רב סמל מאהר חטאר".

"מאהר, בן לעדה הדרוזית, עבד בפיתוח האדמה ואהב מוזיקה וריקודים. בגיל 33 הוא היה מהראשונים בכפר מג'דל שמס שבגולן, להתגייס לצה"ל. "אני חייב לתרום את החלק שלי" היה נוהג לומר. כלוחם בחיל ההנדסה, מאהר סלל נתיב של התגייסות, מתוך אמונה, בגורל המשותף. לפני חודש וחצי, במהלך מבצע 'שאגת הארי', מאהר נפל בלבנון, בקרב על הגנת הצפון, לצד סמל-ראשון אור דמרי. כשהגעתי לביקור תנחומים בביתו, סיפרה לי אלמנתו, יסמין, שמאהר התנדב לשליחות הזו בלב שלם. בזכות הנחישות של יסמין, מאהר הובא לקבורה בלוויה צבאית במג'דל שמס, ולראשונה הוקמה בכפר, חלקה צבאית".

הרצוג: "לא על חרבנו אנו חיים, אלא לצידה. נאחז בה בעת הצורך והיא תהיה חדה ונחושה".

"איתן, מאהר, בארי, זכריה ועדי אודיה מייצגים בדמותם, אלפי נופלות ונופלים. האמינו לי, הייתי רוצה לדבר על כולם, הייתי רוצה לתת מילים ברגע הקדוש הזה, אודות פועלם, יצירתם, שירתם, כתיבתם והגותם. לספר על אלפי חיילות וחיילים, שיצאו למלחמה בגבורה, כדי להגן על החיים שלנו כאן, ולהבטיח לנו חיים של שירה ויצירה. הם השאירו אחריהם חלל בלבנו, שלא יתמלא לעולם. אבל הם גם הותירו לנו אוצרות רוח: מחברות, שירים, סרטונים, יומנים כתובים, בהודעות וואטסאפ ובמכתבים, ביצירות אומנות, או במעשים טובים וראויים בכל מיני תחומים, שמבטאים את עוצמת הרוח, את השירה הגדולה - שפיעמה בהם ומפעמת בנו, שכן, לא על חרבנו אנו חיים, אלא לצידה. נאחז בה בעת הצורך, כמו עכשיו - ביד האחת, והיא תהיה חדה ונחושה".

"אך הרוח תמיד תהיה - וחייבת להיות - עוצמתית ונטועה ביד השנייה. הרוח, כן, הרוח - החולמת, הרוצה טוב. הרוח השואפת לשלום לחירות ולכבוד. הרוח שמלאה באמונה, באהבת האדם, העם והארץ. זוהי הרוח שיכולה לכל האתגרים, זוהי הרוח שבזכותה, מתוך הכאב אנו קמים, זוהי הרוח, שאנו מאחלים לפצועים - שאיתה ישובו למסלול החיים. זו הרוח שעומדת בבסיסם של כל השירים. רוח של עם, שבזכותה הוא מגיע להישגים מדהימים. הרוח הזו - היא הרוח עליה אנחנו נלחמים. החרב - היא כלי בידינו, אבל הרוח - היא מטרתנו".

"יש שירים שנכתבים פעם אחת ויש שירים, ישנים נושנים שנכתבים מחדש בכל דור ודור. אריק איינשטיין ביטא זאת בשיר שהלחין שם טוב לוי, שמו – 'שיר אחרי מלחמה': 'שיר ישן נושן, שיר של חיילים שחוזרים אחרי הקרב שיר של אהובה, מחכה לך, מישהו שר את זה קודם'. זו זכות עצומה להיות חלק מעם - שגדולי לוחמיו הם גם גדולי משורריו. וכשאנו מאזינים לצוואות הנופלים, וכשאנו מביטים בעוצמתם של החיים, אנו שומעים את אותו -'שיר של חיילים', ואנחנו יודעים ש-'מישהו שר את זה קודם'. אנחנו יודעים, שאנחנו ממשיכים את מסורת עמנו, העוברת מדור לדור".

הרצוג: "הגיע תורו של דור המלחמה להעז ולחלום על היום שאחרי המלחמה"

"מימי דבורה הנביאה ודוד המלך משורר תהלים, דרך לוחמי המחתרות ועד דורנו, לוחמינו נלחמים תמיד, על חיים של שירה חזקה ומהדהדת, מלאת חזון ומנחמת. 'זהו שיר אחרי מלחמה, הוא תמיד מזכיר לי תקווה'. ועכשיו תורו, של הדור הזה, של לוחמות ולוחמים, דור נפלא, שהוכיח שרוחו לא נופלת מן הדורות הקודמים - הגיע תורו של דור המלחמה - להעז ולחלום על היום שאחריה, לכתוב, את השיר שאחרי המלחמה, מגיע לו שיר של תקווה".

"אחיותיי ואחיי, אם נקשיב לאותו 'שיר של חיילים', אם נתבונן שוב במדבקות הזיכרון, במורשת, ובשירי הנופלים. אם נישיר מבט אל אותם הפנים, נראה שם ישראליות וישראלים, מכל האמונות, הדעות והרקעים. סגן עברי דיקשטיין, מפקד מחלקה בגולני, בן היישוב עלי, שנפל בלבנון לפני כשנה וחצי, ניסח זאת באחד מכתביו: 'כשתישמע הפקודה 'קדימה הסתער' נקום יחדיו - אחד מהרצליה, אחד מקריית ארבע, אחד מניו יורק ואחד מנתיבות... לכולנו יש ארץ אחת... לכולנו יש פנים יפות'. לנופלינו היו פנים יפות והם השאירו 'צו חיים' אחד בדרכים שונות - שנועדנו לחיות כאן יחד". לעם שלנו - שיר אחד, שיר מרובה קולות".

הרצוג: "כאשר הקולות משתיקים זה את זה - הסכנה גוברת. מחוץ לחומות תמיד חיכו אלה שחיכו שנפסיק לשיר יחד. וכשהפסקנו - חרב ביתנו"

"בבית המקדש, על ההר הניצב מעל המקום הקדוש בו אנו עומדים, שרו פעם יחד, שירת הלויים. מקצב אחד, בקולות שונים. מחוץ לחומות, תמיד עמדו אלה שחיכו שנפסיק לשיר יחד. וכשהפסקנו - חרב ביתנו. ההיסטוריה של עמנו חוזרת ומלמדת: כאשר הקולות משתיקים זה את זה - הסכנה גוברת. כאשר הקולות שרים יחד - האומה מתגברת.

"במקום הזה, בו מושבעים דורות של לוחמים, נשבע כולנו – לעולם לא לשכוח את הנופלים, ומתוך הכאב והקושי ומתוך ההישגים הגדולים, נשבע להוסיף ולשיר את שירת החיים, לעד נישא את זכרם בלב האומה, ובשמם עוד נשיר, כולנו יחד, את השיר שאחרי המלחמה. יהי זכרם של כל הנופלים והחללים ברוך, ותהא שירת חייהם צרורה בליבנו, בנפשנו וברוחנו לעד ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים מדור לדור ולנצח נצחים".

נאום הרמטכ"ל זמיר

"'שמתי את שתי כפות ידיי על שתי האבנים הגדולות ביותר של הכותל. בו ברגע הרגשתי כמה גדול כוחה של המוחשיות. האבנים הללו הן יותר מאבנים: הן תעודות חיות על מה שהיה; הן מחזיקות את התקווה למה שיהיה'. כך כתב ההיסטוריון הירושלמי יוסף קלוזנר על המקום הזה, שבו אנו עומדים. אלפי שנים בתולדות האומה היהודית חוזות האבנים הללו בגבורת לוחמיה. בכל שנה, כשנשמעת הצפירה בערי ישראל, הן מהדהדות את זיכרון הנופלים. למרגלות האבנים, אנו חשים כי איננו אלא פרק בסיפור עתיק יומין, חוליה חיה בשרשרת הדורות".

"סיפור המתחיל בצעדיו של אברהם אבינו, הנענה לציווי 'לך-לך' ויוצא לסלול דרך לשירת הדורות שעתידה לצעוד בעקבות ההבטחה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' – ההבטחה שרקמה את הקשר שלא יינתק לעולם, בין העם לאדמתו. על צדקת הדרך הזאת ועל הזכות להכות כאן שורשים, לחמו בכל דור ודור; על הגשמת החזון ועל הבטחת שלומו של עם ישראל בארצו, אנחנו ממשיכים להילחם גם בשעה זו. כשהחליט דוד המלך לאחד את כל שבטי ישראל, הוא עלה עם צבאו וכבש את ירושלים, העיר שניתנה לו בתחבולה, וכבש את העיר דרך צינור המים המוביל אליה. מאות שנים אחר כך יהודה המכבי, "איש בן חיל מנעוריו; כגור אריה ישאג לטרף" יוביל את לוחמיו במעלה בית חורון ובעמק איילון".

"אלפיים שנה מאוחר יותר, יעלה סגן יורם אלישיב, בן קיבוץ בית אורן, בתעלה לכיבוש גבעת התחמושת, מאחוריו המחלקה שעליה פיקד. לוחמיו מספרים כיצד ביקשו שוב ושוב לאפשר לו הפוגה, להוביל במקומו רק לרגע, אך הוא התעקש להמשיך – השליך רימונים ללא הרף, הוביל את ההסתערות, על עמדה ועוד עמדה, עד אשר נפל והוא בראש הכוח. 'מנהיג שניתן ללכת אחריו בעיניים עצומות', סיפרו עליו לוחמיו. יותר מחמישים שנה יעברו. בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, יעמוד צוות לוחמים בלב התופת, מול נחשול של מאות מחבלים הפורצים את גדר הגבול בעזה".

"סרן דניאל פרץ, מפקד הטנק, לא המתין לפקודה. הוא והצוות שלו, איתי חן, תומר ליבוביץ' ומתן אנגרסט, יצאו מיד לקרב, כשהם מבינים היטב כי הם חומת המגן האחרונה, בין המרצחים לבין האזרחים. הטנק של 'צוות פרץ' לחם ללא הפוגה. דניאל, איתי ותומר נפלו בקרב ומתן שב הביתה לאחר שנתיים בשבי חמאס. לוחמי 'טנק פרץ' הם סמל לדור שנענה ללא היסוס לציווי ההתייצבות. זהו הציווי, המלווה את לוחמינו משחר הקוממיות. הוא פועם בלב הלוחמים והלוחמות גם כיום. זכיתי לפקד על המערכה שדורשת מאיתנו לקבל החלטות גורליות בכל שעה ושעה. את הכוח לעשות זאת אני שואב מרוחם ומגבורתם של הלוחמים והמפקדים. צבא שהוא בשר מבשרו של העם הזה. צבא שבו משרתי המילואים ומשפחותיהם הם חלק מהדופק הפועם של הלחימה. כוחותיו האיתנים של העורף הם סוד חוסנו. במאות ימי שירות, במסירות אין קץ, הם מוכיחים כי הניסיון שלהם הוא העוצמה המבצעית שלנו, וההקרבה שלהם היא מצפן הנתינה של העם כולו".

"פקודיי, אני נותר ללא מילים מול אומץ ליבכם ונחישותכם. אין רבים בין ותיקי הלוחמים של ארצנו, שהשתתפו בלחימה ממושכת ומורכבת כמו זו שאתם מובילים. יחד עם דור המפקדים שלחם על תקומת המדינה ועל בניינה, אני מביט בכם בגאווה".

"בני ובנות הערים והכפר, הקיבוצים והמושבים, המכינות והישיבות, בני כל הדתות, מכל קצותיה של המדינה. אתם נושאים באלונקה במעלה ההר, מחליפים רק את הכתף, אך לא נחים לרגע. יהודה המכבי צעד בשבילים שסלל אברהם אבינו, ולמד את מורשת הקרבות של דוד המלך; יורם וחייליו למדו את מורשת הקרבות של יהודה המכבי ולוחמיו; צוות פרץ למד את מורשת קרבות גבעת התחמושת ומלחמות ישראל. את הקרב של 'צוות פרץ', לומדים היום בבסיסי הטירונים של צה"ל. דור שלא ביקש את המלחמה, אך בכל יום שהיא נמשכת, אנחנו זוכים לחזות בתפארתו".

"משפחות שכולות יקרות, היממה הקדושה הזאת היא עוד רגע בזמן המתמשך, שבו אנחנו נושאים יחד איתכם את כאב האובדן. כאב שפוקד אותנו ביתר שאת אל מול עוצמת החיים. סרן אור מוזס, מפקדת בבסיס זיקים, הובילה בקור רוח ובאומץ לב את קרב הבלימה מול המחבלים בשבעה באוקטובר. היא הורתה לטירונים להישאר במיגוניות, זינקה תחת אש כדי לחלץ פצועים ונפלה בקרב. יוכי, אמא של אור, ספדה לה ואמרה: "אורי, יש לי מלא נכדים ממך, אור בלבך, מלא נכדים". השורשים שהעמיקה פקודיה, נדמים בעיניה של אימה לנכדים".

"אני כואב את חסרונם של הנופלים בגופי ממש. נחמה אמיתית לא אדע לתת. רק יד מחבקת וכתף להניח מתחת לאלונקה המייסרת של כאב השכול שלא יעזוב לעולם. שורותינו חסרות גם את נעדרי צה"ל אשר יצאו אל משימתם ואנו מחויבים להשיבם. נמשיך לצעוד לצידם של הפצועים והפצועות הנאבקים במחירי הגוף והנפש שהותירה בהם המלחמה.

הרמטכ"ל: "נמשיך לעמוד על המשמר. נבטיח את נצח ישראל. נדרשת מכל חלקי העם שותפות עמוקה במשימת הביטחון ונשיאה בנטל"

השנה החולפת בחנה אותנו בכל זירה. עמדנו כחומה בצורה ותקפנו את הקמים להורגנו ביד ארוכה המגיעה לכל מקום. השבנו הביתה את החטופות והחטופים משבי חמאס. קבענו מסמרות ביטחון חדשות בגבול רצועת עזה ובגבול סוריה. בלבנון אנו פועלים ליצירת מציאות חדשה ולהשבת הביטחון ליישובי הצפון. יצאנו למערכה חסרת תקדים נגד המשטר האיראני אשר במשך שנים בנה תוכנית להשמדת מדינת ישראל. לא החרשנו מול שליחותנו ההיסטורית, תקפנו בעוצמה וסיכלנו את תוכניות המשטר. נמשיך לעמוד על המשמר ונבטיח את נצח ישראל.
לנצח נהלך כשאנו חגורים בחרב כדי להבטיח חזון של שגשוג, צמיחה ושלום עבור ילדינו ונכדינו. כדי להגשים את החזון, נדרשת מאיתנו כעם, מכל חלקי העם, שותפות עמוקה במשימת הביטחון ונשיאה בנטל. המערכה הזאת מלמדת אותנו כי אלו הם תנאים הכרחיים לעוצמתנו הצבאית וכי הלכידות היא תנאי לקיומנו".

"אלפי שנים חלפו מאז עלו דוד המלך ויהודה המכבי אל ירושלים. עשרות שנים חלפו מאז הסתער יורם בתעלות גבעת התחמושת. חודשים ארוכים חלפו מאז עמדו צוות פרץ ואור מול המחבלים. הם כולם יהיו רעינו לנשק לעולם. לצידם עומד גם אני ואיתי מפקדי צה"ל כולם – נענים לאותו הציווי להמשיך ולעמול למען ביטחון ישראל. הוא הקושר אותנו יחד. הוא עוצמתנו".

"'אין משמעות לחיים אם הם לעצמם', כתב הלוחם והמשורר אבא קובנר ברגעים הראשונים שבהם חזה בכותל. 'רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדי – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור'. חיילי צה"ל ומפקדיו, כאן, למרגלות הכותל המערבי, אנו זוכרים את הנופלים כולם ואת הציווי שהותירו לנו לעמוד יחד, למען הבטחת שלומו של העם ושלומה של הארץ. ציווי העובר מלוחם ללוחמת המגינים על עמנו, זוכרים את הנופלים, ומבטיחים את נצח ישראל. יהי זכר הנופלים ברוך".