"מכרו לנו עוד ועוד בלופים": כך הצליח חיזבאללה להפתיע את צה"ל

ראש מועצת מטולה, דוד אזולאי, כבר לא מאמין לאף אחד. לא לממשלה, לא לבכירי הצבא, ולא להצהרות הפומפוזיות שנמכרו לציבור אחרי "חיצי הצפון", שלפיהן חיזבאללה הוכרע או חדל להיות כוח צבאי אפקטיבי. "מכרו לנו בלופים", הוא אומר בריאיון למגזין N12. "ידעו מה תמונת המצב האמיתית, וכדי להשתיק את המערכת בחרו לצייר לנו תמונה שהכול בסדר". אזולאי לא מתכחש למהלומות שספג חיזבאללה. גם בעיניו זה כבר לא אותו צבא טרור שהיה ערב המלחמה. אבל מנקודת המבט שלו, זה פשוט לא מספיק.

כאשר ראש המועצה מנהל את הסיכונים מהחמ"ל של המושבה תחת אש, וכשכ-60% מהתושבים כבר חזרו אליה אחרי חודשים ארוכים מחוץ לבית, אין לו את הפריווילגיה להמר על חייהם. לכן גם עכשיו הוא מבקש מהם להישאר בבתים ולצמצם תנועה.

ראש המועצה מתייחס גם לנרטיב שנבנה סביב הצטרפות חיזבאללה למערכה, שלפיו הארגון "נפל למארב אסטרטגי". הוא מבהיר כי "אמרו שהלוואי שחיזבאללה יצטרף ובהתחלה אפילו התרברבו שהם נפלו למלכודת שעשינו להם. בסוף התברר שהמלכודת הזו - אנחנו נפלנו בה במובן מסוים". לדבריו, גם אם בשטח נרשמות הצלחות טקטיות מרשימות, הן אינן מתורגמות להכרעה: "בכל קרב מול חיזבאללה אנחנו מנצחים, אבל זה לא טיפול שאומר שעכשיו אחת ולתמיד נסיים עם הסיפור הזה ונוכל להתקדם קדימה. זה מה שעצוב לי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אזולאי גם מותח ביקורת חריפה על הפסקת האש שעליה הכריז היום (חמישי) נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ועל מה שהוא מגדיר כחזרה לדפוסים המוכרים. "למה בשבועות האחרונים לא שמענו מטוסים שתוקפים את האמל"ח שיש להם, ואנחנו יודעים שיש", הוא תוהה.

"עוד פעם חוזרים על אותה טעות של 7 באוקטובר, על אותה טעות של הפסקת האש בנובמבר 24', עושים טעות אחר טעות אחר טעות". הוא מזהיר ומוסיף: "בסוף יספרו לנו סיפורים - ניצחון מוחלט, הבסנו אותם, עשינו להם".

מי שמסתובב ברחוב הראשי של מטולה, שחוגגת השנה 130 שנים להיווסדה אך שוב נאלצת להיאבק על קיומה, שומע בעיקר תסכול, אבל לא ייאוש. "שלא נתבלבל", אומר אזולאי, "אנחנו חזקים, אנחנו פה, ולא נעזוב. אבל פעם אחת ולתמיד צריך לפרק את חיזבאללה מנשקו". הוא מדגיש כי "מהדרג המדיני אני כבר לא מצפה לכלום. אני רק מקווה שבדרג הצבאי יתעשתו ויבינו מה צריך לעשות".

"הוחזר עשרות שנים אחורה"

כדי להבין את עומק הפער בין ההבטחות למציאות, צריך לחזור לא רק אל קו הגבול, אלא גם אל הארכיון. כמעט שנה אחרי 7 באוקטובר יצאה ישראל למבצע רחב נגד חיזבאללה, חודשיים וחצי של תקיפות שהסתיימו בהכרזה חד-משמעית על ניצחון. במסגרת אותו מבצע סוכלה התוכנית של חיזבאללה לכיבוש הגליל, נותקה זירות לבנון מעזה, חוסלה צמרת הארגון ובראשה חסן נסראללה, והוצגו נתונים שלפיהם כ-80% ממערך הרקטות והטילים הושמד.

התושבים חזרו בהדרגה לבתיהם, כשהמסר מלמעלה ברור: זה כבר לא אותו חיזבאללה, והאיום על הצפון הוסר במידה רבה. המסר הזה נשען על רצף הצהרות שלא השאירו מקום לפרשנות. ראש הממשלה הבטיח כי "אם חיזבאללה לא הבין את המסר - הוא יבין", הרמטכ"ל דאז דיבר על שחיקה מצטברת של יכולות שנבנו במשך עשרות שנים, ושר הביטחון הגדיר את הארגון כ"בלי ראש". בהמשך כבר הוכרז בפה מלא כי ישראל "ניצחה את חיזבאללה" וכי הארגון "הוחזר עשרות שנים אחורה".

גם בדרג הצבאי הוצגו מספרים מרשימים, שלפיהם יותר מ-70% ממערך האש של ארגון הטרור השיעי נפגע, עד כדי הסרת היכולת לבצע מהלומה משמעותית על קו המגע. השורה התחתונה, כפי שנוסחה אז, הייתה פשוטה: תושבי הצפון יכולים לחזור לבתיהם בביטחון.

אלא שבמהלך השנה שלאחר מכן, מתחת לרדאר הציבורי, התפתחה מציאות אחרת. חרף מדיניות האכיפה של צה"ל והמשך התקיפות, חיזבאללה לא קפא על שמריו. הארגון המשיך לשקם תשתיות, לבנות מחדש מסגרות פיקוד ולהתאים את עצמו למצבו החדש. קצב הפגיעה לא הדביק את קצב השיקום וההתחמשות, והפער בין ההבטחות לבין ההתפתחות בפועל הלך והתרחב, כמעט מבלי שזכה להכרה פומבית בזמן אמת.

הפער בין ההכרזות למציאות

הרגע שבו הפער בין ההכרזות בצמרת הישראלית לבין המציאות נחשף במלואו הגיע עם הצטרפות חיזבאללה למערכה מול איראן. המטחים הכבדים שחזרו לפגוע ביישובי הצפון המחישו כי הארגון אומנם הוכה, אך לא הוכרע. בהקלטות משיחה טעונה עם תושבי קיבוץ משגב עם, שנחשפו בחדשות 12 על ידי כתבנו עמרי מניב, נשמע מפקד פיקוד הצפון, האלוף רפי מילוא, מודה כי "יש פער בין איך שסיימנו את 'חיצי הצפון' ומה שהבנו וחשבנו - לבין זה שפתאום אנחנו מוצאים עדיין את חיזבאללה".

זו לא הייתה רק הודאה בכך שההערכות המוקדמות לגבי נטרול כוחו של חיזבאללה היו אופטימיות מדי, אלא גם הכרה בכך שלמרות הפגיעה הקשה - הארגון עדיין מסוגל להפעיל כוח אש משמעותי.

פרופ' אייל זיסר, מומחה ללבנון וסוריה מאוניברסיטת תל אביב, סבור כי מקור הפער אינו בהכרח בעובדות עצמן אלא באופן שבו הן פורשו והוצגו. "ההצהרות בישראל בנובמבר 24', כשנכנסנו להפסקת האש הראשונה מול הארגון, על הכרעתו - היו בעיקר הצהרות רהב למטרות תעמולתיות, הן של הדרגים הפוליטיים אצלנו שרצו לשווק ניצחון ואולי גם של הדרגים צבאיים שגם רצו להעלות את המורל. מדובר במידה רבה ב'ווישפול טינקינג' או רצון להיאחז בהצלחות שהיו".

לדבריו, מי שהביט במספרים יכול היה להבין את התמונה המלאה. "אם אמרנו שחיסלנו שני-שלישים מהטילים של חיזבאללה, והיו לו 150 עד 180 אלף טילים, אז שני-שלישים פירושו של דבר שנשארו לו 60 אלף טילים. 60 אלף טילים זה פי ארבעה או חמישה ממה שהיה לו במלחמת לבנון השנייה, וזה עדיין היקף שמאפשר לו לירות, בוודאי לצפון מדינת ישראל, בהיקף של עשרות אם לא מאות טילים ביום למשך תקופה ארוכה".

זיסר מדגיש כי לא מדובר בפספוס מודיעיני קלאסי, אלא בפער תודעתי. "לא באמת פספסנו עובדות ונתונים שלא היו ידועים, אלא רצינו להאמין ולשווק תמונה שלא הייתה אמיתית". במילים אחרות, הפער לא היה בין מה שצה"ל ידע לבין מה שהיה בשטח - אלא בין מה שנאמר לציבור לבין המשמעות האמיתית של אותם נתונים.

"קשה להניח שהמודיעין הישראלי הופתע"

גם פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובמכון משגב, לא קונה את סיפור ההפתעה. מבחינתו, הפער שנחשף בצפון הוא פחות סיפור של מודיעין ויותר סיפור של תיווך. לא מה ידעו, אלא מה נאמר. "הפער הזה היה פער בין המסרים שהביאו המערכות הפוליטיות והצבאיות לתושבי הצפון לבין מה שקרה באמת", הוא אומר.

לדבריו, קשה להניח שהמודיעין הישראלי, לאחר החדירה הכה עמוקה לשורות חיזבאללה, הופתע מהיקף היכולות שנותרו. "המודיעין הישראלי הצליח להגיע לרמות הכי אינטימיות שיכולות להיות והייתה לו תמונת מצב ובנק מטרות לגבי כל היעדים של הארגון הזה", הוא מבהיר. "קשה לי להאמין שהצבא מוצא את עצמו פתאום לאחר הפסקת האש מופתע. זה לא נראה לי הגיוני".

בעולם המודיעין נהוג לדבר על שני אדנים: כוונות ויכולות. הכוונות של הצד השני נזילות, משתנות לעיתים במהירות, מושפעות מהקשר פוליטי, מאילוצים פנימיים ומלחצים חיצוניים. היכולות, לעומת זאת, נבנות לאורך זמן. הן מצטברות, מתבססות, ולעיתים נראות סטטיות. אך דווקא משום כך, כשהכוונה משתנה, אותן יכולות עלולות להפוך באחת לאיום ממשי.

בתוך המסגרת הזו מציב מיכאל את מוקד הכשל, לא בהערכת היכולות של חיזבאללה, אלא בשאלה המורכבת יותר של הבנת הכוונות שלו. לא כמה נשק נותר בידי הארגון, אלא מה הוא מתכוון לעשות אם תיפתח מערכה מול איראן. "יכול להיות שהייתה הערכת חסר ביחס לעניין של מידת הנכונות של חיזבאללה להצטרף למערכה", הוא אומר. בצה"ל, מנגד, הדגישו כי כבר בהערכות המודיעיניות המוקדמות ההנחה הייתה שחיזבאללה יצטרף למלחמה במקרה של מערכה מול איראן.

שרית זהבי, מייסדת מרכז "עלמא" לחקר הצפון וחברת פורום דבורה, מסבירה כי לפחות בכל הנוגע ליכולות הצבאיות של חיזבאללה, התמונה הייתה גלויה למדי לאורך כל הדרך. "הפער הוא לא ביכולות שנפגעו. כולם הבינו מה נפגע ומה לא נפגע", היא מבהירה. "הפער הוא על המשמעות של זה. אנחנו מתבססים על חומר גלוי, ש-20% מהרקטות נשארו בידי חיזבאללה. כיוון שלחיזבאללה היה עשרות אלפי רקטות, אפשר די בביטחון להעריך שבין 20 ל-25 אלף נותרו בידיו".

לדבריה, הוויכוח היה על הכוח הפוליטי של חיזבאללה ועל הכוח שלו בתוך מדינת לבנון. "אני לא יודעת להתייחס למה אמרו בחדרים הסגורים, אבל בין החוקרים שמתעסקים בלבנון היו כאלה שאמרו שיש לו פחות כוח ממה שחשבו. עד היום הוויכוח הזה קיים, זה לא ויכוח שנפתר".

איראן לא רק מימנה - היא ניהלה

הצטרפות חיזבאללה למערכה, בעקבות חיסול המנהיג העליון של איראן עלי ח'אמנאי, העמידה במבחן את הסיפור שסופר בישראל אחרי "חיצי הצפון". למרות ההפצצות היום-יומיות שספג הארגון מאז הפסקת האש, הוא לא קפא על שמריו - אלא ניצל את התקופה להתארגנות מחדש ולשיקום הדרגתי של יכולותיו הצבאיות, במקומות שבהם הדבר התאפשר. "חיזבאללה המשיך במאמצי השיקום, למרות שישראל תקפה שם בממוצע פעמיים ביום", מציינת זהבי. "הסורים תפסו בערך אחת לשבועיים הברחות של רקטות ואמצעי לחימה כאלה ואחרים".

לפי דיווח בסוכנות הידיעות רויטרס, משמרות המהפכה של איראן פעלו מיד לאחר הפסקת האש לשיקום כוחו הצבאי של חיזבאללה. כ-100 קצינים נשלחו ללבנון כדי לפקח על תהליך ההתחמשות, לאמן מחבלים ולעצב מחדש את מבני הפיקוד של הארגון, כך שיהיו מבוזרים וחשאיים יותר. לפי הדיווח, משימת השיקום הגיעה מיד לאחר הפסקת האש בנובמבר 2024, ובמסגרתה גם תוכננו תקיפות משולבות מאיראן ומלבנון - כפי שבא לידי ביטוי בסבב הנוכחי.

הנוכחות הזו, מעריכה זהבי, נבעה גם ממשבר אמון של טהראן בהנהגה החדשה של חיזבאללה לאחר חיסול הצמרת. "האיראנים היו מושקעים בזה במאה אחוז", מסבירה זהבי. "לא רק במימון. האיראנים ניהלו את חיזבאללה. הם היו מאוד נוכחים בשטח. אחרי המכה שחיזבאללה ספג, המעורבות שלהם הייתה הרבה יותר עמוקה. נראה שהם לא סמכו על המנהיגות החדשה, ולכן היו מעורבים לא רק בכסף, אלא ממש בניהול ובהכוונה של הארגון בשטח".

האסטרטגיה של חיזבאללה בחצי השנה האחרונה הייתה ברורה: קצב השיקום שלנו יהיה גדול מקצב הפגיעה של ישראל. "צמרת מפקדיו הבכירים של חיזבאללה חוסלה", מציין זיסר, "אבל זה ארגון של עשרות אלפי אנשים, ויש לו דרגי ביניים. דרגי הביניים הללו הצמיחו את דור המפקדים הבא שמנהל את הארגון". לדבריו, דווקא המבנה המבוזר הזה הוא שמאפשר לארגון להמשיך לפעול גם תחת לחץ כבד: "זו רק שאלה של זמן עד שהחלל הזה יתמלא מהשורות של מפקדים ומנהיגים בדרג הביניים".

מהתוכניות הגדולות - לגרילה

חיזבאללה אינו מסוגל להוציא לפועל מטחי ענק של מאות רקטות ביום לעבר מרכז הארץ כפי שתכנן בעבר, אך הוא בהחלט שומר על יכולת לנהל מלחמת התשה. ירי יום-יומי של עשרות רקטות וכטב"מים, בעיקר לעבר יישובי הצפון. "הוא לא חזר למה שהיה קודם, אבל בהחלט הצליח להחזיר יכולת מבצעית כזו או אחרת", אומר זיסר. "חיזבאללה חזר למה שהוא היה תמיד - ארגון שמשגר עלינו טילים וארגון שמנסה לזנב בנו".

כלומר, פחות שאיפה למהלומות אסטרטגיות רחבות היקף בסגנון תוכנית הבלהות לכיבוש הגליל, ויותר דגש על שחיקה מתמשכת. "שיטת הפעילות של רדואן הפכה הרבה יותר ללוחמת גרילה", אומרת זהבי. "אנחנו רואים את זה גם בלחימה עכשיו - חוליות עצמאיות שנעות בשטח ויכולות לפעול, בניגוד לתוכנית הגדולה והמסודרת של הפלישה".

זהבי מתייחסת ישירות לשאלת ההצטרפות למערכה מול איראן - נקודת מבחן מרכזית להבנת הכוונות. "הסיבה שחיזבאללה לא הצטרף ב'עם כלביא', היא כי הוא לא קיבל הנחיה ברורה מהמנהיג העליון להצטרף. ואם הוא יקבל הנחיה כזאת - הוא יעשה את זה. וזה מה שקרה".

המלחמה על הנרטיב

אם תשאלו את דוד אזולאי, הפער היחיד הוא בנרטיב ששיווקו הממשלה וצה"ל לציבור. "אני חושב שאין פער בין מה שידעו אנשי המערכת הצבאית והמדינית לבין מה שפגשנו במלחמה הזאת", הוא אומר. "הפער הוא באיך מתווכים את זה לאזרחים כדי שיהיו רגועים, שיחזרו לבתים שלהם וכדי להגיד להם שהכול בסדר".

הוא מתאר כיצד הוצגו לתושבים נתונים מרגיעים: "אמרו שחיזבאללה מורתע לשנים קדימה והחלשנו את כוחו, ושנשארו רק 20% מהיכולות הצבאיות שלו ונתנו הצהרות מפה ועד הירח". עם זאת, אזולאי מדגיש כי לא ציינו בפניהם שחיזבאללה חזר להתחמש, ובינתיים צובר עוד ועוד אמל"ח. "אם לקחנו לו משגר אחד אז הוא כבר מייצר או רוכש ארבעה במקביל. מכרו לנו עוד ועוד בלוף. אם יורים רקטה אחת למדינת ישראל - זה כישלון".

לצד הזירה הצבאית, מתחדדת גם המגבלה הפוליטית. זיסר מסביר כי גם אם חיזבאללה אינו שולט בלבנון, הוא מחזיק בכוח שמרתיע את המדינה הלבנונית מלפעול נגדו. "יש לו עוצמה צבאית, כולל תומכים נושאי נשק, שהיא יותר חזקה מזו של הצבא הלבנוני". הוא מבהיר כי "כל מי שמקבל החלטות נגדו, צריך להביא בחשבון שזה יביא לכך שהכוח הזה יופנה נגדו". לכן, לדבריו, אין סיכוי ממשי להתקוממות פנימית שתדחק את חיזבאללה החוצה.

"מגעים היסטוריים עם לבנון"

על רקע הפסקת האש שעליה הכריז טראמפ, פרופ' זיסר מצביע על הפער העמוק בין האינטרסים של הצדדים. "המגעים בין ישראל לבין לבנון הם ללא ספק מגעים היסטוריים, פעם ראשונה מזה קרוב ל-40 שנה", הוא אומר, "לבנון מבקשת הפסקת אש, היא רוצה את הפסקת ההפצצות והפעילות של ישראל בדרום לבנון - וכל היתר מבחינתה הוא בעירבון מוגבל". מנגד, בישראל מדברים על יעד אחר לגמרי: "המטרה ארוכת הטווח היא חיסולו של חיזבאללה, וזה ברור שלא יושג דרך הפסקת אש שתחזיר אותנו למציאות שלפני 7 באוקטובר".

בתוך המתח הזה פועל גם לחץ חיצוני: "יש כאן לחץ אמריקני, ויש תסבוכת - כי גם האיראנים דורשים הפסקת אש, ולא ישראל ולא ממשלת לבנון רוצות להיראות כמי שממלאות אחרי תכתיב איראני". לדבריו, הפתרון שמנסים לקדם אינו צבאי בלבד: "המחשבה, בוודאי האמריקנית, היא לכתר את חיזבאללה מדינית - לרוץ קדימה במשא ומתן בין המדינות, כך שחיזבאללה יישאר כבעיה כי במציאות שבה לבנון מתקדמת מול ישראל, היכולת שלו לפעול ולהשפיע תהיה הרבה יותר מוגבלת". זיסר מבהיר כי "צריך לחכות ולראות לאן הדברים מובילים, עד כמה האמריקנים ילחצו על שני הצדדים ועד כמה בישראל יש אמון בממשלה הלבנונית ורצון לנסות את המהלך המדיני".

"מאסנו בסבבים, צריך לסיים עם זה"

מכאן נגזרת גם שאלת האנד-גיים. מיכאל מגדיר זאת בפשטות: "האנד-גיים שלנו צריך להיות פירוק חיזבאללה כארגון חמוש בלבנון". אך הוא מבהיר כי זה לא יושג באמצעים צבאיים בלבד: "צריך לעשות את זה בתנועת מלקחיים במהלך צבאי, במהלך מדיני ובמהלך מול האיראנים". לדבריו, מדובר בתהליך שיכול להימשך בין שנה לשנתיים, תלוי בהתפתחויות בזירה האיראנית וביכולת לחזק את המדינה הלבנונית.

אזולאי, מנגד, מבטא את תחושת הדחיפות של התושבים. "מאסנו בסבבים ואנחנו לא רוצים לספוג יותר סבבים", הוא אומר. "צריך לסיים עם זה אחת ולתמיד". לצד הקריאה לפעולה צבאית, גם הוא מדגיש כי הפתרון אינו יכול להיות חד-ממדי. "צה"ל לא יצליח לחסל את חיזבאללה לבד. חייבת להיות גם רגל מדינית", הוא אומר. "צריך לכתוש מצד אחד את חיזבאללה למקסימום האפשרי, ובמקביל לחזק את ממשלת לבנון דרך האמריקנים, הצרפתים והסעודים, כדי שהצבא הלבנוני יהיה חזק מספיק ויוכל להשתלט עליו".

הלקח המרכזי אולי אינו קשור לחיזבאללה עצמו, אלא לשבר העמוק באמון בין המדינה לאזרחיה. אמון שנשחק לאחר שהתברר כי בדרג המדיני והביטחוני הייתה מודעות מלאה לתרחישי הפלישה והטבח של רדואן בצפון - אך לא נעשה דבר. בתוך המציאות הזו, תושבי הצפון שפונו מבתיהם ב-7 באוקטובר ושבו אליהם רק לאחר יותר משנה, דורשים בהירות. אפשר ורצוי להדגיש את עוצמת המהלומה שחיזבאללה ספג, הקשה בתולדותיו, אך ראוי להימנע מהכרזות על הכרעה מוחלטת שאינן עומדות במבחן המציאות.