"הילדים מדברים בשפה של מצוקה": הזינוק הדרמטי בחרדת ילדי הצפון במהלך מבצע "שאגת הארי"

בזמן שבמרכז מנסים לחזור לשגרה, בצפון נמשך הירי לעבר יישובי קו העימות. הערפל סביב עתיד המערכה עדיין לא מתפזר, והילדים שגדלים תחת אש ממשיכים לשלם את המחיר. נתונים מדאיגים של מרכז "משאבים", מיסודו של פרופ' מולי להד שמפעיל את מרכזי החוסן בגליל, מצביעים על החמרה חריפה במצב הנפשי: מהרטבות בלילה ועד התקפים של פאניקה, זעם ואלימות.

"הילד משוכנע שכל אופנוע הוא אזעקה"

עבור ההורים המלחמה מתנהלת גם בתוך הבית. הדר כהן גלס, מדריכה בכירה לטיפול בחרדה וטראומה במרכז "משאבים", מתארת עלייה חדה בתגובות גופניות ונפשיות: "ילד בן חמש משחק, שומע אופנוע ונכנס לחרדה כי הוא בטוח שזו אזעקה".

לדבריה, ילדים מתקשים להיפרד מההורים, דורשים ליווי צמוד ושינה משותפת. אם לילד בן 8 מנהריה סיפרה: "המצב החמיר, הוא מפחד ללכת לבד לשירותים, מתעורר בבכי ונבהל מכל רעש". אם נוספת מקריית שמונה תיארה: "היא לא נרדמת, יש הרטבת לילה וכל הביטחון שלה התערער".

"הכותרות מדברות על רגיעה - כאן הילדים תחת איום"

הפער בין ההצהרות למציאות שוחק את האמון. ילדים מפסיקים להאמין כשהמבוגרים אומרים שהמצב בטוח. יפתח בנבנישתי, מנכ"ל מרכז "משאבים", מזהיר: "גם כשהכותרות מדברות על רגיעה, כאן הילדים עדיין תחת איום מתמשך, והסימפטומים מחמירים". לדבריו, הסכנה היא נזק ארוך טווח: "ההשפעה הנפשית לא נעלמת עם ירידה בלחימה". המומחים ממליצים להכיר בפחד, לשמור על שגרה ולהפחית חשיפה לחדשות, אך מדגישים: ללא טיפול, הצלקות יישארו לשנים.

פרופ' מולי להד, מומחה בינלאומי לפוסט טראומה ומייסד המרכז, מתריע: "כבר שישה שבועות שילדי הגליל חיים תחת ירי מתמשך וזמן התרעה של שניות. המחיר ברור: אובדן ביטחון, נסיגה התנהגותית ופערים לימודיים". לדבריו, תחושת הנטישה מחלחלת גם לילדים, ובקרב בני נוער כבר ניכרת עלייה בהתנהגויות סיכון, אלימות וייאוש. העצומה שפורסמה אמש על ידי הורים בגליל היא עדות לכך שמדובר במשבר עמוק ומתמשך, לא רק ביטחוני אלא גם נפשי וחברתי".

המספרים שמאחורי הטראומה

הנתונים ממחישים את עומק המשבר: עלייה של כ-910% בפניות לקווי הסיוע מאז תחילת המבצע. במגזר הערבי נרשמה קפיצה של יותר מ-2,100%, לצד עליות של כ-470% בעברית, 800% ברוסית וכ-1,900% באנגלית. מאות פניות לסיוע נפשי ועשרות בקשות להדרכת הורים התקבלו, לצד כ-7,000 משתתפים בסדנאות חוסן מקוונות.

במרכז מדגישים: "הילדים לא מפריעים, הם מתקשרים מצוקה. תגובות של זעם ואלימות לצד הסתגרות והימנעות הן חלק מאותה שפה. שחר הבר, עובדת סוציאלית ומנהלת מקצועית במרכז, מציינת כי עיקר הפניות מגיעות מהורים לילדים בגילאי 7 עד 12, אך גם בני נוער זקוקים לתשומת לב מוגברת".