"טבעת האש" סביב ישראל השתנתה - ואיראן בדילמה גורלית

הדי הפיצוצים והיירוטים עדיין מצלצלים באוזניים, וסבב הלחימה הקצר נגד איראן השבוע הבהיר שמשהו עמוק השתנה במזרח התיכון. כשאיראן פועלת ישירות מול ישראל כדי להגן על חיזבאללה המוחלש, נדמה שיחסי הכוחות השתנו. "לאיראן היה אינטרס לפעול כדי להראות - 'אנחנו מקיימים את ההבטחות שלנו'", מפרש ד"ר עבד כנאענה את התגובה האיראנית, שהובילה לסבב לחימה של קרוב ליממה. "המסר שלהם הוא 'בניגוד לאחרים, אנחנו מתערבים, וכאשר יש צורך אנחנו תומכים בבני בריתנו'".

האבק של סבב הלחימה הקצרצר הזה עוד לא שקע, אך הדיון האסטרטגי בישראל כבר נמצא בעיצומו - אל מול תמונת מצב חדשה. במשך עשורים הורגלנו למחשבה שאיראן בונה סביב ישראל "טבעת אש" של שלוחים – פרוקסים – שמטרתם להקיז את דמה של ישראל בלי שטהראן תשלם את המחיר הישיר. אך השבוע, לאחר התקיפה הממוקדת בדאחיה, נצפה מחזה שונה: איראן היא זו שנחלצה להגן על שלוחתה. כנאענה, מרצה וחוקר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, טוען: "הפרדיגמה הקודמת מלכתחילה לא הייתה מדויקת. פשוט ככה נוח לישראל, ולעולם המערבי, להתמודד עם איראן ובנות הברית שלה באזור - הכי קל זה להגיד ש'זה רק פרוקסי ואם נכה בראש, אז כל הזרועות ייפלו אחת אחרי השנייה'".

בחידוש השיגורים לאחר חודשיים, הוא טוען, "האיראנים אומרים ללבנונים ומשדרים מסר לעולם האיסלאמי כולו: 'אנחנו, בשונה מאחרים, עומדים בהבטחותינו, ולא מוותרים על בני בריתנו באזורים השונים. אנחנו לא כמו ארה"ב, שוויתרה על בני בריתה, למשל במצרים עם חוסני מובארכ, או שלא הייתה יכולה להגן על מדינות המפרץ". הוא גם לא פוסל את האפשרות שאיראן תמשיך להגיב למען השלוחים האחרים שלה, למשל החות'ים בתימן או אפילו חמאס בעזה: "אם משהו לא יסתדר או יתפוצץ איכשהו, אז יכול להיות שגם ברצועה היא תתערב, אבל היא צריכה את הגב או את הגיבוי של מדינות אחרות באזור, בעיקר טורקיה ומצרים ואולי סעודיה".

כשעדיין לא ברור אם יושג הסכם או שיימשכו חילופי המהלומות, כנאענה מעריך שהקשר בין טהראן לפרוקסיז ובראשם ארגון הטרור הלבנוני יתהדק: "הבריתות האלה, במידה רבה, דווקא הוכיחו את עצמן ובניגוד למה שאומרים חלק מהמומחים. הן הראו שההשקעה הזו במשך שנים רבות הייתה רווחית גם מבחינת איראן וגם מבחינת הפרוקסים, בני בריתה. אני לא יודע אם ההידוק הזה יוביל לכך שהאיראנים יהיו הרבה יותר דומיננטיים באזורים המקומיים של הכוחות האחרים, כלומר בלבנון, בתימן, בעיראק או בעזה. אבל המשך שיתוף הפעולה? ברור שזה ימשיך".

המאבק שהפך למרוץ חימוש פרוקסים חובק עולם

אבל כדי להבין איך הגענו למצב שאיראן קופצת להגנה לאחר תקיפה במדינה אחרת לחלוטין, בשעה שהיא עצמה במשבר בין-לאומי סביב מצר הורמוז, צריך לחזור אחורה - אל השורשים של הדוקטרינה ושל היריבות העמוקה ביותר במזרח התיכון. "הפרוקסים הם דוקטרינה שקאסם סולימאני נתן לה את השם 'חלקת אל-נאר', 'טבעת האש'", מסביר ד"ר שאול ינאי מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. "אנשים מתבלבלים וחושבים שהמטרה היא ישראל. אבל האמת שהיא מכוונת נגד ערב הסעודית, אנחנו רק תוצר הלוואי".

לדברי ינאי, הכול מתחיל במהפכה האיסלאמית של 1979. "כשח'ומייני קבע ב-1979 את יצוא המהפכה כמטרה עליונה, הוא שם את ערב הסעודית בראש מעייניו. היא הניגוד המושלם והמשלים של איראן - היא תיאוקרטיה לוחמנית, איסלאמית, סונית, פונדמנטליסטית, תמונת המראה של איראן. לשיעים יש איתם חשבון דמים שהולך כבר מהמאה ה-18, כשהווהאבים הסעודים החליטו שהם מעצבים מחדש את פני האיסלאם ומתכוונים לעקור את האיסלאם השיעי, שהוא כפירה מבחינתם, מתוך האיסלאם".

המאבק הזה, שהחל בתיאולוגיה, הפך למרוץ חימוש פרוקסים חובק עולם. "שני הצדדים השקיעו סכומים דמיוניים בניסיון להפוך את הדוקטרינה הדתית שלהם למובילה בעולם המוסלמי", אומר ינאי. "מאז השתיים נלחמות על הדומיננטיות וההגמוניה במזרח התיכון, גם פוליטית, גם דתית וגם כלכלית. זה הבסיס להקמה של כל הפרוקסים כולם. אבל הם נכשלו, מפני שלהפתעתם התיאולוגיה הזאת לא הייתה מקובלת על השיעים הערבים. מפני שהמהפכה של ח'ומייני גם דתית, אך גם פוליטית, היא שינתה מקצה לקצה את הנחות היסוד של השיעה. ולכן השיעים הערבים לא קיבלו אותה וגם היום לא מקבלים את הדוקטרינה של ח'ומייני. רק אחרי שהם נכשלו ביצוא תיאולוגי, הם פנו להקים ארגוני טרור, הפרוקסים, בכל אחת מהמדינות שיש בהן מיעוט שיעי".

במשך שנים, הוא מסביר, ישראל נתפסה בעיני טהראן כזירה משנית יותר - אך במקביל התחזק וצמח החשש האיראני מהברית הסעודית-ישראלית המתגבשת. "הברית הגלויה למדי בין ערב הסעודית לישראל הייתה שערב הסעודית מתרכזת בחזית המזרחית והדרומית, וישראל מתמקדת בחזית הצפונית, סוריה ולבנון, כדי לעצור או לבלום את הפרוקסים האיראניים, את חיזבאללה וסוריה. ישראל דווקא הייתה פעילה מאוד בעשור האחרון. ואיראן, כתגמול, חיזקה עוד יותר את הקשרים שלה עם חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, חיזבאללה והחות'ים, חימשה ומימנה אותם בצורה מסיבית ומואצת, עוד יותר מאשר היה לפני פרוץ המלחמה הקרה בין ערב הסעודית לאיראן. כלומר, כלי המשחק הונחו על השולחן לפני 7 באוקטובר".

אז מה בכל זאת משתנה ב-7 באוקטובר?
"בוא נלך ל-2 באוקטובר. יש מסמך מרתק של יחיא סינוואר שפונה גם לח'אמנאי וגם לנסראללה ואומר להם: 'תראו, הנורמליזציה הישראלית-סעודית שאמורה להיחתם ב-1 בינואר 2024 משנה את כל המשוואה של המזרח התיכון. כי ברית ישראלית-סעודית תדחק לפינה גם את כל מה שבנינו במזרח התיכון', בנוסף לכך שהיא דוחקת את הסוגיה הפלסטינית מתוך המשחק, לחלוטין. זה שיא הניסיון של סינוואר לשכנע את שניהם - חיזבאללה ואיראן - לצאת למתקפה משותפת נגד ישראל לפני שהנורמליזציה עם ערב הסעודית תבשיל: הוא מבין שברגע שייחתם ההסכם, אבוד לו. לכן לתפיסתו חייבים מכה מקדימה משותפת, שאם היא תצליח – והוא צודק בכך – אז 'שינינו את המשוואה'. גם אם היא לא תצליח, היא תסבך את ישראל במלחמה ותמנע את הנורמליזציה עם ערב הסעודית ועם הרבה מאוד מדינות מוסלמיות וערביות שערב הסעודית הביאה כנדוניה להסכם הזה".

אלא שהתגובה האיראנית לא הייתה כפי שסינוואר קיווה. "איראן וחיזבאללה סירבו לתחינות של סינוואר, הם אמרו לו: 'זה לא הזמן, זה לא המקום'", מציין ינאי. "בדיוק אז ערב הסעודית ואיראן הגיעו לאיזשהו דטאנט ביניהן, הפסקה של המלחמה הקרה הזו, וחיזבאללה הייתה עסוקה מאוד בזירה הפנים-לבנונית, במיוחד אחרי שנים רבות של מלחמה בסוריה, מלחמה שבה ערב הסעודית שלחה עשרות אלפי מתנדבים והשקיעה עשרות מיליארדים כדי להפיל את המשטר של אסד. אז חיזבאללה עייף, ואיראן מותשת כלכלית ופנימית, ולכן הם סירבו".

"סינוואר יצא ל-7 באוקטובר נגד הרצון של איראן, ששילמה על זה מחירים כבדים", הוא מדגיש. "חיזבאללה היה מוכן לעשות מתקפה מוגבלת ב-8 באוקטובר, אבל התגובה הרפה של ישראל עודדה אותו להמשיך. פינוי האזרחים הישראלים עודד אותו עוד יותר להמשיך, עד שהגיע מבצע פיצוץ הביפרים".

האירועים האחרונים, ובמיוחד סבב הלחימה של 7 ו-8 ביוני, מעלים שאלות קשות על תפקידו הנוכחי של חיזבאללה. אם פעם נתפס הארגון כ"ביטוח" של איראן מפני תקיפה ישראלית, נראה שלפחות הפעם המצב היה הפוך. "חיזבאללה היה על הקרשים, וישראל הצילה אותו", קובע ד"ר ינאי. "חיזבאללה התעסק עם אובדן אדיר של לוחמים ומשאבים, ובלחצים פנים-לבנוניים אדירים. ומעל הכול, יש לו בין 100 אלף ל-300 אלף פליטים שיעים שהוא צריך לקיים על בסיס יומי. המתקפה הישראלית הייתה טעות, מפני שחיזבאללה עכשיו אומר: 'הינה, אמרתי לכם שאני מגן לבנון'. הוא חזר ללוחמת גרילה, בזה הוא מומחה, בטריטוריה שהוא מכיר אותה באופן עמוק בדרום לבנון. אז נכון, על כל ישראלי שהוא מצליח לפגוע בו הוא מאבד 20 משלו, ועוד תשתיות - אבל הוא חוזר לבסיס הראשוני שלו, כלומר לוחמת גרילה די מוצלחת נגד 'כובש' ישראלי בשטחו, וזה קרש ההצלה שישראל בטיפשותה האסטרטגית העניקה לו".

"המשקל של משמרות המהפכה בניהול של חיזבאללה יותר דרמטי מהעבר"

אולם יש מי שרואה בהתערבות האיראנית הישירה דווקא עדות לחולשה. אם איראן נאלצת "לרדת למגרש" בעצמה, סימן שהשחקנים שלה כבר לא מסוגלים לשלוט במגרש. ד"ר רז צימט, מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מצביע על תהליך של "ניהול ישיר": "בקצה המחויב והנאמן ביותר לאיראן תמיד היה ועדיין נמצא חיזבאללה. מאז המערכה של ישראל וחיזבאללה בקיץ-סתיו 2024, אל מול חיזבאללה המעורבות האיראנית דווקא גברה מאוד מאוד. בעקבות חיסול נסראללה והדרג המוביל של תהליך קבלת ההחלטות בחיזבאללה, איראן קיבלה על עצמה לא רק את התפקיד המסורתי של סיוע ותמיכה בחיזבאללה, כולל העברות אמל"ח מתמשכות, אלא הדבר החשוב יותר בעיניי הוא שחלק גדול מהניהול השוטף של שיקום חיזבאללה עבר לידי משמרות המהפכה".

"מאות קציני משמרות המהפכה נשלחו בשנה וחצי האחרונות ללבנון וסייעו בניהול השוטף של הארגון. לא הייתי מקצין ואומר שהארגון מנוהל לגמרי על ידם, אבל בוודאי שהמשקל של משמרות המהפכה בניהול העניינים של חיזבאללה ושל השיקום הוא הרבה יותר דרמטי ממה שהיה בעבר".

ד"ר ינאי מחזק את הדברים: "אנחנו יודעים שיחידות הטילים המשמעותיות של חיזבאללה מנוהלות באופן ישיר על ידי קציני משמרות המהפכה עוד מ-2006, ממלחמת לבנון השנייה, כשחיזבאללה יצא למלחמה בלי רשות איראנית וגרם לה נזק אדיר. חיזבאללה היום נתון, במיוחד עם נעים קאסם שהוחלש לעומת נסראללה, לשליטה איראנית כמעט מלאה. אני לא מדבר על פעולות גרילה בכפר כזה או בציר כזה, אני מדבר על החלטות אסטרטגיות שמתקבלות בידי משמרות המהפכה האיראנים שיושבים בלבנון".

הנסיגה בזירה הפלסטינית

בעוד שבלבנון איראן מהדקת את אחיזתה, בשאר חלקי "טבעת האש" המצב נראה אחרת לגמרי. "אחרי חיסול סולימאני, בינואר 2020, ראינו מעין ביזור של רשת השלוחים", מסביר ד"ר צימט. "זה לא אומר כמובן שההשפעה האיראנית בהכרח פחתה, אלא שאיראן, ובעיקר כוח קודס, איבדו במידה מסוימת את היכולת שלהם לנהל את הרשת הזו באופן ריכוזי". עם זאת, הוא מבהיר, "אף פעם לא היה מצב שבו איראן נותנת פקודה והשלוח מבצע אותה".

בזירה הפלסטינית, הנסיגה ברורה. "היום ברור לגמרי שהיכולות המוגבלות מאוד-מאוד של חמאס ברצועת עזה והקושי של איראן לפעול גם ברצועה וגם בגדה משפיעים מאוד על היכולת של איראן להמשיך את התמיכה. זה לא אומר שאין קשרים גם בין מה שנותר מחמאס-חוץ לבין האיראנים, אבל בסך הכול חייבים לומר שבמידה רבה האיראנים איבדו חלק משמעותי מההשפעה שהייתה להם בזירה הפלסטינית".

גם בעיראק, המדינה שנחשבת למפתח האסטרטגי עבור טהראן, התוכנית האיראנית נתקלת בקשיים. "מאז שאיראן איבדה את סוריה, המקום החשוב ביותר שנשאר לה בעולם הערבי זה עיראק, אבל שם היא נתקלת בהרבה מאוד בעיות", אומר ד"ר ינאי. "מוקתדא א-סדר, המנהיג הבולט של השיעים בעיראק, פירק את המיליציה שלו והיום הוא מהמתנגדים הגדולים ביותר של איראן בעיראק. והממשלה העיראקית איימה על אל-חשד א-שעבי ועל איראן שאם ישתתפו במלחמה נגד ישראל - ויש ברשותם עשרות אלפי טילים - אז יהיה פה חשש למלחמת אזרחים נוספת בעיראק. איום שעבד טוב. לכן לא מצאנו הרבה נוכחות, למרות שזה הפרוקסי הכי גדול של איראן היום".

ד"ר צימט מוסיף כי הלחץ הבין-לאומי עושה את שלו בבגדאד: "הלחצים הגוברים, בעיקר מצד ארצות הברית ובמידה מסוימת גם מצד הממשלה העיראקית, לפעול בתהליך ארוך טווח של פירוק המיליציות השיעיות הפרו-איראניות מנשקן - זה תהליך שרחוק מלהסתיים ולא בטוח שהוא יצליח, אבל רואים שלפחות חלק מהמיליציות שפחות מזוהות עם הקו הפרו-איראני המובהק כבר הודיעו שהן מוכנות להתפרק מנשקן ולהשתלב במסגרת הכוחות המזוינים העיראקיים". לדבריו, "הביקורים התכופים יותר של מפקד כוח קודס אסמאעיל קאאני בבגדאד בשבועות האחרונים בהחלט מצביעים על כך שהאיראנים מוטרדים מאוד מהתהליך הזה - אבל זה לא אומר שהם מתכוונים לוותר, ממש לא".

הפרוקסי ש"לא סיפק את הסחורה" במערכה

ואולי ההפתעה הגדולה ביותר מגיעה דווקא מתימן. החות'ים, שנחשבו לפרוקסי הפרוע והמסוכן ביותר, נותרו השבוע מחוץ למשחק למעט שיגור אחד, כנראה כדי לסמן וי. "החות'ים מילאו תפקיד זניח למדי בכל המלחמה, למרות רצון איראני מובהק מאוד שהם ישתלבו במערכה", אומר צימט. "בשורה התחתונה, הם לא ממש סיפקו את הסחורה, וזו אינדיקציה נוספת לכך שהסעודים קנו אותם בכסף וגרמו לכך שיימנעו מלהצטרף למערכה. מה שנחשף כאן שוב, ולא בפעם הראשונה, הוא שהחות'ים תמיד היו גורם לא ממושמע במיוחד, עם אג'נדה משלו".

בסופו של דבר, המהלך האיראני השבוע עשוי להצביע על ויכוח עמוק שמתנהל בתוך מסדרונות השלטון בטהראן. "איראן היום נמצאת בדילמה, ויכוח פנימי אדיר שגם מופיע בכלי התקשורת שלה", מסכם ד"ר ינאי. "הדילמה היא האם תפיסת הפרוקסים הצדיקה את עצמה? או ש'איראן פירסט' – קודם כול איראן צריכה להשקיע בעצמה, לזנוח את הפרוקסים, אבל ללכת במהירות לפיתוח נשק גרעיני, כי זה מה שירתיע את האויבים שלה, כמו במקרה של קוריאה הצפונית? בתוך משמרות המהפכה שולטת הגישה שתומכת בפרוקסים. אבל אם תשים לב, עד עכשיו לא ראיתי לא את נשיא איראן ולא את יו"ר הפרלמנט קאליבאף מתגאים במתקפה הזו".

"זה אולי מצביע על פילוג באיראן, ועל חולשת חיזבאללה, שלא יכול להתמודד לבדו, אבל זה מצביע גם על חוסר היכולת של ישראל לקבל החלטות בעצמה ולארגן את הציר הסוני-אמריקני-ישראלי לפעולות נגד", מסביר ינאי. "אז נוצר מצב כזה שהחזית שהייתה אמורה לקום, הישראלית-סונית-אמריקנית, לא פעילה, ואיראן השתמשה בזה כדי להפעיל לחץ בנקודה מאוד-מדויקת. הפרוקסים הופכים להיות פחות רלוונטיים ועצמאיים עבור איראן מאשר קודם לכן".

האם ישראל ניצבת מול חזית מאוחדת או מול רשת הולכת ונחלשת של בעלי ברית אינטרסנטיים? התשובה כנראה נמצאת איפשהו באמצע. מה שבטוח הוא שהשבוע, ביוני 2026, הוסרו המסכות: הפרוקסים הם כבר לא רק "מגנים" אלא נכסים שדורשים הגנה אקטיבית ויקרה מאימא איראן. השאלה היא כמה זמן טהראן תוכל להמשיך לשלם את המחיר הזה.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv